דובדבן
תמר, אבל היא כבר עם תוספת! או שזה באמת לא מפריע לך? שירה נשענה על הגדר וחייכה לעבר השכנה. באמת, לא מצאת לך מישהי אחרת? אתה לא עקום, לא שמן, בחור טוב. והנה, דוקא אותה מצאת.
תמר נאנחה. לעצמה לא רצתה להודות שהיא לא מרוצה מהבחירה של הבן שלה. ולשמוע את זה מהחברה הכי ישנה אף יותר צורב.
ילדים זו שמחה, שירה! הבנת? מה לא טוב בה? צעירה, יפה, נעימה באופי ומסודרת, את זה אני בטוחה. אז מה שיש לה ילד הרי מה רע בזה? לא נולד לו ברחוב, אחרי החתונה הגיע. והיא אלמנה כזו צעירה, הרי על כולם יש אלוהים. נגדל, נחנך ויהיה לי עוד נכד. אין מה לדבר סתם!
תמר הידקה שפתיים ורדפה אחרי החתול של השכנה שהתקרב בגסות לגדר שלה.
סידר לו טיול! כבר שלוש אפרוחים חטף לי, שירקה. תשמרי על השאגב שלך, אחרת אשחרר את ארי עליו, שלא תתפלאי.
הפחדת אותי באמת! שירה הדפה את החתול המפונק. נראה מי ישיג את מי. אכניס אותו לבית, היה גם לי בעיה בשנה שעברה. אם לא היה כזה צדיקן עם עכברים, מזמן הייתי מסלקת אותו. אבל מה לעשות, אינסטינקטים.
שיישאר עם כל האינסטינקטים שלו אצלך בבית!
אופס! שכחתי מהבנקים, הריבה בטח כבר מוכנה.
את מלכלכת את הפה, ובינתיים מישהי מבשלת במטבח?
זה יעל. הגיעה אתמול לעזור בגינה.
אבל היא הרי בחודשי לידה!
כל המשפחה בגינה, והיא בריבה. לא מסוגלת לשבת בשקט. כלה לתפארת!
ככה את מחמיאה לה מאחורי הגב ובבית גוערת בה?
לסדר טוב! שירה שוב צחקה. כשתהיי חמות, תלמדי. תהיי רכה מדי יעלו עלייך.
נסתדר! תמר פטרה בתנועת יד. להעביר לך את הצנצנות או תסתדרי לבד? אין לי זמן לפטפוט, הגיע הזמן להספיק דברים.
אחרי ששירה יצאה, תמר פנתה לבצק. מחר יגיע הבן שלה, יביא את הכלה להיכרות. כלה תמר עצרה את הלישה ונשענה על השולחן, מסתכלת מהחלון. מה יהיה
את הדס היא לא הכירה, שמעה עליה רק ממעט וראתה פעמיים מרחוק, בביקורים אצל אחותה בראש פינה. שום דבר מיוחד, בחורה רגילה, בלונדינית, עיניים גדולות, גבוהה כמעט כמו עומר הבן שלה. אבל בעצם, כבר אישה. הייתה נשואה, יש לה ילד, בן שלוש בערך. החיים לא חייכו אל הדס במיוחד את ההורים איבדה בילדותה, סבתא וסבא גידלו, למדו, השיאו. רק שנדמה שהכול הסתדר, קיבלה בן ובעלה נהרג בתאונה. נשארה אלמנה עם ילדה קטן. קשה לא לרחם. אבל תמר העדיפה לרחם עליה מרחוק. הלב כאב על הבן, שעומר הפך מאז מות בעלה לכל עולמה. שמחה שהוא קרוב, וגם דאגה. גבר בוגר, כבר זמן להקים משפחה והוא מושך. תמיד השיב בצחוק, מחכה לאהבה הגדולה. והנה עכשיו, פתאום מודיע מצא את הדס. תמר מיהרה לאחותה. חייבים לברר.
מה, נבהלת כמו תרנגולת?
מה זה הבחורה הזו? יביא אותה, ומה אז?
יביא, כן, אבל לא להרבה זמן.
מה זאת אומרת? תמר השתוממה.
לא סיפר שעומר קיבל את הבית הקטן מהסבא? אי אפשר לגור בו עדיין, צריך לבנות. המגרש עצמו מעולה. יבנו.
תמר התמלאה בפחד. אז הבן עוזב, ומה איתה? המרחק לא הגדול בין הערים, אבל זה לא אותו דבר. כשגר קרוב תמיד עוזר, וכשייש לו בית משלו כבר פחות. רק בחגים תבקר.
מה נפלה עלייך? לא שמחה? מיכל ריככה את קולה והתיישבה לידה. הגיע הזמן, תמר. עומר גדל, הוא צריך לבנות חיים משלו.
את צודקת, רק אני מפחדת. ואם לא יסתדר ביניהם? כל העניין עם הילד
תקשיבי לי טוב. יש כאן בכפר בנות רבות אף אחת לא טובה כמו הדסה.
וזה מפחיד אותי. יותר מדי טובה.
אי אפשר לרצות אותך מיכל נזפה בה. הייתה רעה, היית שמחה? תמר, העיקר שהם יחיו. ואל תעשי טעות שתעלה לך בבנך.
איזה טעות? תמר נבהלה.
לא תקבלי אותה תאבדיא את עומר. ראיתי איך הוא מסתכל עליה. יש שם אהבה.
תמר שמעה, והלב התהפך בחרדה. תחושה דוקרת התיישבה לה בחזה, לא נתנה מנוח.
היא הזדקפה, ניערה את הידיים ונתנה שוב בבצק. חובה לקבל את הכלה לעתיד עם חיוך, שלא תוכל לומר שאין לה מקום כאן. מיכל צדקה, אסור לתת לבן להבין שהיא לא מרוצה.
פירורי עוגיות קטנות, אחד אחד, סידרה תמר על המגש. נזכרה איך מוטי בעלה אהב עוגיות בגודל “ביס”.
גרעינים, אין דבר אחר! כמה שלא תאכל תמיד מעט! טעים טעים!
היה לוקח לה את היד ומנשק. תמר הייתה צוחקת, מחבקת אותו. דמעה ברחה לה. איך חסר לה עכשיו מוטי היה נותן עצה, מרגיע.
לילה ארוך וחסר שינה עברה עליה, מחכה שכבר יהיה בוקר.
הדס הגיעה עם עומר, בן שלה, מחזיקה יד ביד, חוששת להתמודד מול החמות שבדרך. הילד, דניאל, סקרן ונרגש, עיניים גדולות בולעות כל פרט. הכלב הגדול, ארי, מתגלגל בשרשרת, לא נובח כמו אצל סבתא רחל. החתול גם מטייל שם דניאל ישר רץ אחריו, מושך מבט אל הדס.
שב רגע, חמוד.
תני לו לרוץ, שאשמור על ארי, אין כאן ממה לפחד. תראי אותו והוא תמיד עין עליך. תמר בוחנת את הדס.
אבל איזו צעירה, רחמנות. רזה, פניה לבנים לא נראית כמו אמא של גבר כזה שופע. משהו בלב תמר התרכך. הילד בלול הקטנים, מציץ מלמטה.
ולאן הלך החתול?
איזה חתול? תמר נדרת. אין לי כאן חתול. איפה ראית?
דניאל הצביע מעבר למדרגות, תמר נאנחה.
רוצו! לפני שיגיע לעופות!
דניאל התרוצץ אחרי תמר, וביחד “תפסו” את החתול ליד הלול.
סורר! עלה עליי! לך מפה! תמר העיפה נעל אחריו.
כשדניאל צחק, לא יכלה להתאפק והצטרפה. ילד טוב, זריז, רך. הראתה לו אפרח, רק ללטף העז.
הוא קטן!
עוד רגע, והנה דניאל יושב בחיקה ואוכל עוגיה. הדס שולחת מבט לעבר עומר, תמר מחייכת:
ילד טוב, הדסה! חכם ועם תיאבון. כל סבתא חולמת.
הבחינה איך הדס פורקת מתח. היא דואגת לילד אם טובה, מזהים. תמר הקשיבה לעצמה, לתחושת הלחץ המזערי בינה לבין הדס והנה הוא התכווץ, נעשה רחוק יותר. לא נעלם, אבל אפשר לנשום.
עומר פטפט, תכנן חתונה, הדס שתקה ביוש. ברגע שהבן יצא, שאלה תמר:
למה את שותקת? סידרה שיער לדניאל, קרבה לו קערת דובדבנים, תאכל, אהוב.
מה להגיד? אמרתי לעומר, לא רוצה חתונה רועשת. נרשם בשקט, זהו.
והוא מתעקש?
כן. חשוב שיראו המשפחה, שאל יפגעו.
הוא לא טועה, אבל גם את חשובה. למה לא חתונה?
הדס הביטה בעיניה, מהוססת.
אני מפחדת. לא אוהבת צלצולים באושר. פעם התמלאתי שמחה, ואז
אל תפחדי ככה, הדסה. יודעת שאיבדת בעל, גודל הכאב. אבל, אם היה אוהב אותך, היה רוצה לראות אותך מאושרת, לא בוכה כל חיים. לגורל יש כללים, וטוב או רע צריך לקבל ולהמשיך. לא ניתן לברוח.
פחדתי
ממה?
שתשפטו אותי. שאני שוב מתחתנת, ובמיוחד עם עומר. יודעת שיכול לבחור אחרת. יצא לי הרבה מזל
דניאל התנועע בחיקה של תמר, והיא הורידה אותו.
מי אני? העיניים שלו, אפורות כמו של אמא, שאלו בסקרנות.
עכשיו אני הסבתא שלך, דניאל. תקראי לי בובה תמר.
טוב! קבע ברצינות ילדית.
את החתונה עשו כמו שעומר רצה. המשפחה, כמובן, לא החמיצו לשון, אך תמר נבטה כל בדיחה במהירות.
שנה גרו דניאל, הדס ועומר אצלה. שכחה כבר תמר משאלות והספקות. למדה לראות עד כמה הדס דואגת לעומר, ונרגעה. אמנם לא ברגע, ועדיין לפעמים עוקצת, אבל הדס בכישרון מרככת כל הר געש קטן מול חמותה.
למה את שותקת, הדסה? תגידי מה שאת מרגישה! אל תבלעי. שירה גירשה את הפרה בגינה.
ואז תהרסי? לריב בין אם לבן זו ברכה? יופי של עצה! הדס גיחכה.
גאה מדי, הדסה! זה לא טוב.
טוב לחשוב בעצמי, להקשיב פחות לכל החכמים, הדס קטעה ונכנסה לבית.
שירה גיחכה, ושלחה שמועה חדשה בסביבה.
עומר התחיל מיד לבנות. כעבור שנה עבר עם הדס לבית החדש. עבודה, בית הזמן עף. כשהדס החלה להרגיש לא טוב, נבדקה.
את בהיריון? הדס נדהמה מהרופאה.
מה הופתעת? לא רצית?
חלילה, בטח רציתי. רק היה לי שונה עם דניאל.
היו בעיות, תשבי לשמירה. נטפל, יהיה בסדר.
תמר באה מיד, לעזור לדניאל. הדס פתחה הדלת, נרתעה.
מה קרה? תמר הופתעה.
שום דבר. הדס שמה לב לשינוי הפנים של החמות, בדיוק כשפרקה חבילת מתנות.
תודה, בובה תמר! דניאל שיחק במכונית חדשה.
במה את נרתעת, הדסה?
הפרצוף כעסן, פחדתי שתרגזי.
תמר הרימה עיניה. שירה מי בכלל כזה רשע? הרי היא רעילה באמת, היא זו שהורידה את המצברוח לתמר לכל הדרך.
מה, לא מספיק שלקחה עם תוספת, עכשיו גם חולה? מה ייצא מהילד? אולי עדיף לפני ש…
מי את, שירה? למה כל רע? מה עשית לך הדסה, ששנאה כזו בך?
לא היא מעניינת אותי! שירה נרתעה בפחד מתמר. טוב, סתם צחקתי! שיבוא עליכם הכל בטוב!
תמר פנתה ממנה בכעס, והלכה לתחנה. כל הדרך ניסתה להירגע הדס ישר הבחינה.
אל תיקחי ללב, הדסה! זה אני, רבו באוטובוס, אז התעצבנתי.
הדס חייכה. חמותה, לשקר לא למדה. אם מרגיעה כנראה לא עליה כועסת.
בואי, את עוזרת לי לארוז?
כבר סיימתי, לא מתחשק לי לבית חולים.
חייבים. בשביל הילד, לא מהססים. עם דניאל, אני אשגיח על כל דבר. הכל יהיה בסדר!
עומר הסיע את הדס, והחלו ימי הציפייה. שבוע ועוד שבוע, והרופאים מרוצים.
עוד קצת ותשוחררי הביתה, אבל תחת עין פקוחה. יש מי שיעזור?
בטח. החמות איתי כבר, משגיחה.
באמת טוב חמות? הרופאה מתפלאת.
כן, שלי דווקא נפלאה! שווה בדיחה!
יפה, נדיר לשמוע.
הדס התכוננה הביתה, ובינתיים תמר התרוצצה ברחוב.
אלוהים, מה אומר לה עכשיו?
דניאל נעלם בבוקר. כשתמר ראתה שהוא תמיד הרי ממושמע ואינו יוצא מהשער לבדו, היא שלחה אותו לחצר, עסוקה בהכנות לבואה של הדס. הציצה עליו מהמטבח. דניאל שיחק בארגז החול, תמר התרכזה בסטירה מהאש. בחלון שוב, הילד כבר לא שם.
לאן נעלמת? ירדה מדליקה, מנגבת ידיים.
חיפשה בחצר לא נמצא. השער פתוח לרווחה. הלב צונח. כמה זמן עבר מאז שראתה אותו? רק רגע! להיכן יכול היה ללכת?
הרי דניאל שמע קולות בחוץ, רץ לבדוק. גור כלבים קטן, שחור-לבן, ייבב, כמה ילדים גדולים התעללו בו.
תעזבו אותו! כואב לו! דניאל ניסה לפתוח השער.
צחקוקי הילדים, בעיטות. דניאל ניסע להוציא את הגור מהם, לא שמריביעים כבר פנו לרחוב אחר. כשהתערבה אישה והבריחה אותם, דניאל שם לב שאינו יודע איפה נמצא. אף פעם לא יצא לטייל לבד. אמא אסרה עליו לצאת לבד.
איזה דור גדל כאן! להתעלל ביצור חי? מגיע להם חגורה!
האישה נזפה בילדים, מביטה בדניאל כליומדת.
ואתה? תתעלל בו גם?
לא! הוא קטן! וכואב לו!
יופי!
האישה המשיכה, ודניאל, מבולבל, לא ידע לאן לחזור.
אמא אמרה, אם תתבלבל חכה במקום, ימצאו אותך.
ראה ספסל ליד בית, ישב. פשוט לחכות, סבתא תמצא אותו, או אמא.
הוא לא ידע שהתרחק די הרבה ותמר חיפשה רק ברחובות קרובים.
עומר הגיע וראה את השער פתוח. השאיר את הדס באוטו, שנמרחה על המושב מעייפות.
עומר נכנס לחצר, הבין מיד שקרה משהו. כיבה את הגז והחזיר את הדס למיטה.
תשכבי רגע.
איפה דניאל?
בטח הלכו עם אמא למכולת. כבר אלך לבדוק.
מצא את אמא מחפשת ברחוב קרוב.
אמא! קרא עליה, רועד. דניאל!
נעלם! לא ברור איך! פתח שער והלך!
אמא, תירגעי! מתי נעלם?
תמר בכי, מסבירה.
טוב, אז חפשי שוב כאן, ואני אברר ברחובות הרחוקים. רק אל תלכי הביתה, הדס לא יכולה להתרגש עכשיו.
לבסוף מצא אותו עומר, ישן על ספסל, חבוק עם הגור. הכלב נבח.
אינך מאמין איזה כלב שומר תהיה עומר ליטף את הגור ואת בנו. קום, ילד!
אבא דניאל פקח עיניים. ישבתי במקום, כמו שאמרתם.
כל הכבוד! בגלל זה מצאתי אותך. ומי זה? מצביע על הגור.
דומה לארי של בובה תמר.
אולי קוראים לו דודו. אפשר לקחת הביתה?
ברור! בית בלי כלב, לא בית, נראה מה יצמח ממנו.
הוא מרים את הגור וצועד הביתה. תמר עומדת מבולבלת בקצה הרחוב. עומר מרגיע אותה.
תמר לוקחת את דניאל ומחבקת.
הפחדת אותי, מתוק.
סליחה, בובה, לא רציתי. לא אברח שוב.
תמר בוכה, מחבקת אותו. מי אמר שהוא לא נכד שלה? שתשב לה שירה הרעה הזאת.
הדס לא שמעה מיד את הסיפור. דניאל שתק, חושש להטריד את אמא. צחקו יחד, רוחצים את הגור הפרעושון, ומתחבקים.
התגעגעתי!
וגם אני!
האחות של דניאל נולדה בדיוק בזמן. קראו לה תמר, על שם הסבתא. תמר פרחה מאושר, ממהרת בכל סוף שבוע לבקר. חששה שהדס תשמור לה טינה, אך ההפך; באה, עזרה לכל, הדס מעולם לא האשימה.
גם הוא אצלי היה יכול לברוח, אמא, אל תקחי ללב. כל דבר חי הוא עולם עבורו. אפילו חיפושית מזיז מהדרך, שלא ידרכו.
גדל טוב, ברוך השם.
תמר מעולם לא נדחפה בעצות, עזרה רק כשדרשה. וכשהדס קיבלה זאת בהכרת תודה, הייתה תמר מוכנה לטפס על הרים בשביל לשמוע:
תודה, אמא!
רואה את דניאל רץ אליה, רואה את חיוך הדס וידיים שמוסרות את הילדה תמר הבינה שהכל נכון.
שוב אל הנכדה? שירה מחכה בשער, תמר סוגרת אחריה.
אל הנכדים, שירה. יש לי שניים!
רק אחת משלך!
שתיים, שירה, שתיים. שניהם שלי. נכד ונכדה. את לא תביני.
תגידי, תדהימי אותי.
אהבה, שירה, עניין הדדי. שיאהבו צריך להשקיע. אוהבים אותי, ילדים, נכדים ואותך?
אותי מכבדים!
גם טוב, אני חושבת, שגם עדיף לאהוב. לא? תמר גיחכה. הביטה בשעון, מיהרה לאוטובוס, שם כבר מחכים לה.
