בגידה במסיכת חברות
החורף השנה בתל אביב היה מוזר במיוחד, כאילו שמישהו שפך שלג במגרפה על כל הרחובות: פרחי שלג דקים ריחפו בלי מעצור, כיסו את הספסלים, את גגות הבניינים, את המכוניות בחניה. האוויר היה קריר אבל שקוף, נהרות אורות השתקפו בשלוליות מים, והעולם כולו היה חלום-לבנבן.
אבל בתוך הדירה ברחוב בזל, שררה אווירה שונה לגמרי חמימות, שקט, קירבה. האור הצהבהב מהשנדליר נטשטש על הקירות, ציורי ילדים ריצדו בין הצללים, והכל היה מוגן, רחוק מבחוץ. אסף ודניאלה ישבו יחד על ספה מכוסה בשמיכת פליז כחולה, פרק ישן של “שמש” התגלגל על המסך כמו גלגל שיניים בחלומות. דניאלה חייכה לעצמה מדי פעם, אסף בהה בשלג דרך החלון. הכל היה עטוף, מוזר, בטוח.
ואז, הגיעה נחיתת פתאום לתוך הסצנה הנינוחה: הטלפון של אסף צלצל במנגינה לא מוכרת, צלול כחלום רע. הוא הוציא את הנייד מהכיס ורטן, “שוב מתי מתקשר זה כבר שלוש פעמים הערב.”
דניאלה חייכה, מבטה לא משה מהמסך, “הוא בטח שוב מזמין אותנו אליו. קנה דירה חדשה ברמת השרון. לא יודע למה, הוא אף פעם לא מקבל ‘לא’ כתשובה.”
אסף ענה בעצלתיים. “היי, מתי?”
“מתי! נו, מתי תבואו? יש אוכל, יש עוגות, דמי חנוכה מוכנים! כולם כבר אצלנו, בואו עם דניאלה, יהיה אש! כמה אפשר לשבת בבית, מה קרה לך?”
אסף הביט בדניאלה שחייכה בקצה הפה לשלילה היא סימנה לו: עכשיו שקט, עדיף בלי מסיבות, בלי עודף דיבורים, בלי ריבים על טריוויה. הם רצו את השקט הזה, הלבן, הדמיוני, שאפשר רק לחלום עליו כשכל הארץ יוצאת מדעתה כי יש שלג בתל אביב.
אסף המציא תירוץ, לומר לא מבלי לומר “לא”. תשמע דניאלה אצל ההורים בגבעתיים לסופ”ש. לא נראה לי שאגיע לבד. אחר כך נשב ביחד, סבבה?
מתי שתק קצת. אחר כך נשמע קולו חצי מופתע, חצי נעלב: מה? מתי היא חוזרת?
מחר בלילה, הכל יצא פתאום מהידיים. תכננו סרט, תכננו הליכה לנמל, אפילו החלקה באייס מול. אבל הכל בוטל. נדבר אחר כך.
“סבבה, אבל תעדכן! מת לראות אתכם!
אסף ניתק, שם את הנייד בצד, נשם לרווחה. “כמעט נפלתי בפח מה הוא כזה עקשן? אין לי כוח לשבת עם כל החבר’ה שלו, להשתכר ולשמוע סיפורים על מילואים. אני מעדיף רק אותך.”
הוא חיבק אותה. השלג עדיין רקד באוויר, סרט הטלוויזיה גלש בשחור לבן הזמן קפא בסלון כמו בשכונת חלומות.
דניאלה הניחה ראש על הכתף שלו ולחשה, “גם אני. בוא פשוט נישאר כאן, נראה סרט, נלך לישון. זה כל מה שאני רוצה.”
אך קול צלצול נוסף פיצץ את הבועה. שוב מתי, שוב הטלפון באמצע החלום.
אסף ענה בחוסר סבלנות. “מתי, אמרתי”
“מקשיב לי רגע, אסף?” קולו של מתי נמתח כמו מיתר, “אני עכשיו במועדון ה’הברבור’, הלכנו לשתות לפני המסיבה, ופתאום דניאלה פה. עם איזה בחור. היא מחבקת אותו, שותה. אחי, אני לא רציתי להתערב, אבל שתדע היא שיקרה לך! אמרה שהיא אצל ההורים מסיבה של בגידות?”
אסף קפא. הוא הביט בדניאלה שישבה לידו, בהתרסה לא הגיונית. מה? אתה בטוח? אולי התבלבלת? אני פה איתה!
מתי נשבע שזה היא, הציע להעביר לה את השיחה, ובקצה השני נשמעו בס, צחוקים, קולות לא ברורים. ואז, קול של בחורה, בקול כה דומה לשל דניאלה, כאילו נשפכה מתוכה.
הלו? מי זה?” הקול גיחך, רפה, אך קול הצליל היה מוכר מדי.
“תני לי לדבר עם דניאלה, זו אסף.” אסף צמצם עיניים, בלי לדעת מה להאמין.
הקול מעבר לקו התחיל לדבר בעייפות מתגרה: אסף, נמאס לי ממך. חיי שעמום, חיי בית. מגיע לי ליהנות, נכון? עזוב אותך
דניאלה פרצה בעמידה פתאומית, פניה הלבינו, נשימתה נקטעה.
“מה קורה פה? מי זו שמדברת בשמי? למה היא אומרת את כל זה? איך היא יודעת מי אתה?”
הקול מהטלפון ענה בזלזול, “מה אכפת לך? גם אם אני אשתך אני עושה מה שבא לי!”
צחוק נישא, קולות לחיצים, ומתי התערב: “שמעת? אמרתי לך הכל מוזר.”
אסף ניתק, השליך את הנייד. היה זה רגע שבו כל המציאות התבלבלה כמו בסרט שפתאום עובר לערוץ אחר. לו דניאלה לא הייתה לידו, היה עלול להאמין לכל הדמיונות.
הם הביטו זה בזו הדהוד קול, הדהוד שמות. ברור היה שזה לא תואם; מישהו שיחק לבלבל אותם.
“אני לא יודעת מי הייתה זו, אבל ברור שמישהו תכנן את זה,” לחשה דניאלה. “רק נשאר לברר למה?”
אסף חיבק אותה, מבטיח: “אברר הכול. מבטיח. אם צריך, נבקש וידאו מהמועדון.” אף אחד לא התכוון להניח לדברים.
************************
למחרת בצהריים, ישבה דניאלה במטבח, עיניה מול המחשב, ידיה מחזיקות כוס תה מירושלים. פתאום, שיחה ממתי. היא ענתה בזהירות.
“נו, דיברת עם אסף אחרי הלילה?” שאל מתי, קולו עולה ויורד בנימה לא ברורה.
“כן” אמרה ברכות מלאכותית, “היה ריב גדול. הוא הטיח בי האשמות.”
נשמעה נשימה ארוכה מעבר לקו, ואחריה נינוחות לא מוסתרת.
“תראי תמיד אמרתי לך, אסף לא מעריך אותך באמת. את לא מבינה עד הסוף”
היא החליטה להמשיך במשחק: “מה זאת אומרת?”
הקול של מתי שקע, הפך לחישוף כמעט, “אני מרגיש המון זמן אני אוהב אותך. באמת. את צריכה לדעת שיש מישהו שידאג לך. שאולי עדיף שתבואי אליי.”
דניאלה עצרה, קולות צחוק רכבו על קצה הלב שלה, מנסים לצאת. “מתי, זה ממש לא מתאים. אני ואסף נדבר ונפתור את זה. לא צריך שתתערב.”
“פשוט רציתי שתדעי,” המשיך, “שהוא אולי יזרוק אותך סתם מחפש תירוץ! העיקר שתיהי בסדר.”
דניאלה נשכה שפתיים, הרגישה בעצמה רוח יין חורפי קר, חותך “מתי, אני הייתי אתמול בבית, לא הייתה מריבה ואין סיבה למה שעשית. ואני יודעת שזה אתה שגרמת לכל הבלאגן. עכשיו גם ברור לי למה.”
השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף פרץ: “כן! עשיתי את זה כי אני אוהב אותך! רוצה שתהיי מאושרת איתי! אין מי שיאהב אותך כמוני”
היא גיחכה, קרה, “איתי? בחיים לא. בגידה כזאת על זה אי אפשר לסלוח.”
הוא ניסה שוב, “רק רציתי שתביני ניסיתי להוציא אותך מזה”
דניאלה השיבה, צלולה: “לא רוצה הסברים או סליחות. אל תתקשר יותר לא אליי ולא לאסף. ואפילו אשלח לו הקלטה של מה שקרה עכשיו!”
היא סגרה את השיחה, נשמה עמוק, השהתה מבטה בשלג על האדניות. פנימה חדר שקט שונה, מודגש. סוף סוף ברור מה קרה.
באותו רגע נכנס אסף, ראה את פניה, עצר.
“נו?” שאל, בזהירות.
היא הסיטה את מבטה אליו: “הוא הודה. הכל היה מזימה כדי להפריד בינינו, כי הוא אוהב אותי כאילו מוכן לתת לי הרים וגבעות. אתה קולט?”
“כנראה שהוא מעולם לא היה חבר אמיתי” אמר אסף בשקט, “כנראה שצריך לדעת מתי לשחרר.”
הם התקרבו, כתף אל כתף, והכל חזר להיות פשוט וברור, כמו האור הצהוב שמסתנן מהשנדליר. הם צחקו חרש, מגרשים את כל הקור מהסלון.
“אז יש לנו תירוץ מושלם אנחנו נשארים רק ביחד, לא יוצאים לכל מסיבה, אין צורך להסביר לאף אחד למה לא.” דניאלה קרצה, מושכת עליה שוב את השמיכה.
“תמיד,” ענה אסף וצחק. “שלא יהיו עוד מזימות, רק תה חם וסרטים ישנים.”
כך, תחת השלג הדמיוני, אור המנורה ורעש רחוק של אוטובוס, מצאו את עצמם שוב בגבולות החמים של חלום-הבית שלהם, אין בו מקום לשקרים, והעתיד פשוט כמו כוס תה חם בערב סוער.
*************************
ובינתיים, במטבח שממול, ישב מתי. דממת שלטון, כוס תה ירושלמי קרה, ראשו בין ידיו. מילות הפרידה מהדהדות, מרעידות בין העצבים.
במקום חרטה, הוא הרגיש טינה כבדה כעס מופלא שמעצבן כל תא בגוף. הוא עבר במוחו שוב ושוב על התכנית הגדולה: שיתוף פעולה עם יעל, אותה פגש בקפה ליד האוניברסיטה. קולה דומה, הצחוק, אפילו הבעה זהה. מרגע שהרימה טלפון ועשתה הצגה של דניאלה במועדון הכול נראה אפשרי.
עכשיו, הכל התרסק לתהום. לא דניאלה ולא חבר. הוא נעמד בעצבנות, הביט דרך הזכוכית בשלג שצבר על הגדרות. “ולמה תמיד הם המנצחים? למה תמיד אני בחוץ?”
רגעים יפים עם דניאלה התרוצצו בראשו. חש קנאה נוראית עולם צבעוני לא שלו. הוא התיישב, קרע את פתק התכנית, השליך לפח, נשבע לא להרים שוב טלפון.
השלג בחוץ המשיך ליפול, עוטף את העיר בשקט מחייה. מתי מלמל לעצמו, “אולי יום אחד תבין אבל בינתיים, רק אני נשאר ער כאן, מחכה לחלום שלא יתממש לעולם.”
