דודה סוניה, סליחה על ההפרעה, את יכולה לשמור קצת על הילד שלי? – על מפתן הדלת עמדה צעירה עם מבט נבוך. – מה? – בעלת הדירה עשתה עצמה כלא מבינה את הבקשה. – השכנים אמרו לי שאת לפעמים יושבת עם ילדים לכמה שעות כשההורים עסוקים. – הבחורה ניסתה לחייך. – תזכרי, ילדה, אין דבר כזה “ילדים של אחרים”. כולם – שלנו, – השיבה דודה סוניה בטון חגיגי. – נכון, – חייכה האם בשמחה. – אז תשמרי עליו? – לכמה זמן את משאירה לי אותו? – לשעתיים בערך. – בטוח – לשעתיים? – אולי שלוש… – ענתה האם בחוסר ביטחון. – לא, ילדה, זה לא ילך, – אמרה המבוגרת בתקיפות. – אני מוכנה לקבל את הילד רק לפרק זמן מדויק, ורק בחתימה על דף. – לחתום? למה זה? – כי על כל דקה של איחור תצטרכי לשלם לי 100 שקל. – כמה? את לא רצינית! – ועוד איך רצינית. אז אם תאחרי בשעה, תשלמי 6,000 שקל. – וואו, וכמה לשלוש שעות? – הילד שלך בן או בת? – זה משנה? – בוודאי. לשמור על בת לשלוש שעות – 1,000 שקל. על בן – 2,000. – למה ההבדל? – איך מה? את לא רואה את ההבדל בין בנים לבנות? – לא ממש. חוץ מכמה הבדלים קטנים, הם די אותו דבר. – זהו בדיוק! ההבדלים הקטנים האלו – כל הסיפור. עם בן צריך להתכונן במיוחד: לסדר את החלוק, לעשות מניקור, איפור ועיצוב – קוסמטיקה יקרה היום. – אבל למה? – תהתה האם. – הבן שלי מתן בן חמש, מה אכפת לו מהמראה שלך? – איך מה? את לא מבינה? צריך לפתח לו טעם מגיל צעיר. – ולבת? – לבת יהיה טעם גם ככה. אבל לבן חייבים להראות מהי אישה מטופחת ומה לא. או שאת רוצה שיגדל ויביא הביתה בלגניסטית? את לא הולכת בבית מולו בטרנינג מאולתר וגרביים קרועות, נכון? – אממ… – התבלבלה האם. – זה לא בסדר? – יקירה שלי! – קראה דודה סוניה. – תזכרי: הילד בוחר אישה לפי איך שאמא שלו נראית! אם לא בא לך כלה מבולגנת… – לא רוצה! אז אפשר להביא אותו כבר? – מתי? – עכשיו, רק לשעתיים-שלוש. – בלי איחורים? – טוב… אני מבטיחה – שלוש שעות בדיוק. – אז תביאי, אבל עוד רבע שעה. דרך אגב, במה הילד מתעניין? – איך מתענין? – מה הוא אוהב? טכנולוגיה, מדע, אומנות? – הוא רק בן חמש… – אז מה, הכי חשוב לדעת עכשיו! – למה? – כי עכשיו מתעצבות כל התשוקות. הבן שלי בגיל חמש כבר ידע לפרק אופניים, ולפעמים גם מנוע של רכב. – בגיל חמש?! – כמובן. אבא שלו היה המכונאי הכי טוב בעיר. והבן השני שלי ניגן בכינור. אמרנו לו שיעבור לגיטרה – אבל הוא התעקש, ועכשיו מרצה באקדמיה למוזיקה. רואים – אם אדם רוצה, הוא משיג הכול. השלישי שלי… – שמעתי שהוא ספורטאי, – קפצה האם. – נכון! בגלל זה עדיין יש לנו קיר טיפוס בבית. אם מתן ירצה – אראה לו תרגילים מדהימים. – את? תראי? – למה לא? יש לי גם פסנתר, כינור, ספרים על מדע, מוסיקה ודייג. תגידי במה מתענין, ואעסיק אותו כך שישכח מהעולם. – הוא לא מתעניין בכלום, – אמרה האם בעצב. – על מה הוא חולם? – אני חושבת, על כלום. – מה? – נדהמה דודה סוניה. – ילד בן חמש אמור לחלום להיות קוסם, לעוף כמו ציפור, לחקור חייזרים, לטפס למכונת כביסה (שתעבוד!), לפרק טלוויזיה, ללטף טיגריס בגן חיות. כלום? – רק דבר אחד – שיהיה לו פלאפון כמו למבוגרים, – אמרה האם במבט מסכן. – הבנתי, – הנהנה דודה סוניה. – תביאי אותו מיד! לא, בעוד רבע שעה. ואקח ממך אלף שקל, כמו לבת. – למה? הוא בן! – אז מה? יש לו, בינתיים, רק איבר ממין זכר, שום דבר מעבר. אני אעשה ממנו גבר אמיתי! – באמת? איך? – אל תדאגי, זה שלי. רק זכרי, בפעם הבאה שהוא ירצה לבוא – ובטוח שירצה – אקח מחיר של בן. מקובל? – אין לי ברירה… – יופי. לכי להביא את הילד. אני הולכת לסדר פנים. למחרת בבוקר, מתן התעורר ושאל: – אמא, היום אני יכול ללכת אל סבתא סוניה? – למה? – שאלה האם בחשש קל. – כל כך כיף אצלה! – קרא הילד בהתרגשות.

Life Lessons