ברגע שחזרתי הביתה, שכנה שלי שירה עמדה בפתח ואמרה לי: “בכל יום בדירה שלך צועק איזה גבר, זה כבר מטריף את כל השכנים.” לא הבנתי מה קורה הרי אני גרה לבד.
למחרת החלטתי לא ללכת לעבודה ולהסתתר מתחת למיטה. בדיוק בשעה 11:20 פתח גבר זר את הדלת עם מפתח ומה שהוא עשה השאיר אותי חסרת מילים.
כשחזרתי באותו ערב, שירה כבר חיכתה לי במסדרון.
“יש יותר מדי רעש בדירה שלך,” היא אמרה. “יש שם גבר שצועק.”
נעצרתי במקום.
“זה לא הגיוני,” השבתי. “אין כאן אף אחד חוץ ממני. ביומיום אני בעבודה.”
היא הנידה בראשה בהחלטיות. “שמעתי את זה כמה פעמים, בערך בצהריים, קול של גבר. אפילו דפקתי בדלת ואף אחד לא פתח.”
ניסיתי לחייך וזרקתי שזה בטח הטלוויזיה שנשארה דולקת. אבל המילים שלה התחילו להדהד בי.
כשנכנסתי פנימה, הרגשתי מתח באוויר. סרקתי את כל החדרים הכול היה בדיוק במקום, כל הדלתות והחלונות סגורים, שום דבר לא נעלם, לא היה אף סימן לפריצה. השכל ניסה להרגיע, אבל הבטן התכווצה מדאגה.
אותו לילה כמעט ולא עצמתי עין.
בבוקר קיבלתי החלטה. התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. בשבע ארבעים וחמש יצאתי מהבית במתכוון לעיני השכנים, נכנסתי לרכב, נסעתי מעט, ואז חזרתי בשקט ונכנסתי דרך הדלת הצדדית. זחלתי מתחת למיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכה.
הזמן לא חלף. הרגשתי מטורפת מרוב המתנה, ואז ב-11:20 בדיוק שמעתי את דלת הכניסה נפתחת.
צעדים רגועים הלכו במסדרון, כאילו מישהו שמכיר את הבית הזה. הצליל של הנעליים היה מוכר…
הצעדים התקרבו לחדר שלי.
ופתאום שמעתי קול גברי נמוך, עצבני:
את שוב פיזרת הכול…
הוא אמר את השם שלי.
הקול היה מוכר מדי. והפחד הציף אותי הבנתי מיהו אותו “זר” המסתורי.
את האמת גיליתי רק מאוחר יותר, כשהכול נגמר.
בעל הדירה שלי, דניאל, הגיע לדירה בכל פעם שיצאתי לעבודה. היו לו מפתחות משלו. הוא זכר מתי אני יוצאת, מתי אני חוזרת בלי לשים לב, סיפרתי לו על השגרה שלי כששכרתי את הדירה.
הוא לא נכנס בשביל לגנוב דבר. לא שבר, לא חיפש חפצים יקרים. הוא פשוט התנהג כאילו הבית עדיין שלו.
הוא חלץ נעליים בכניסה, התיישב על הספה, הדליק טלוויזיה, אכל מהמקרר שלי, השתמש במקלחת, לפעמים ישן במיטה שלי.
הוא ידע בדיוק איפה כל דבר נמצא הרי הוא בעצמו ריהט את הדירה הזאת והחליט להשכיר אותה. בשבילו, זה תמיד נשאר המקום שלו.
לעיתים היה מדבר לעצמו, ממלמל על הבלגן, על ההרגלים שלי, על הבגדים הנשארים על הכיסא. זה היה מרגיז אותו שאני “לא שומרת על הדירה כמו שצריך”. השכנים שמעו אותו ומכאן התלונות.
הוא ידע הכול עלי: את שמי, את ההרגלים שלי, ומתי אני בטוחה לא אחזור.
הוא בוודאות לא ציפה לשמוע אותי קודם.
כשהמשטרה הגיעה ולקחה אותו, הוא באמת הופתע. הוא אמר שלא עשה דבר רע. “הדירה הרי שייכת לי. יש לי מפתחות. רק רציתי לבדוק שהכול בסדר.”
מאז, בכל פעם ששכרתי דירה חדשה, ביום הראשון החלפתי מנעולים.
החיים מלמדים אותנו: שמירה על ביטחון אישי מתחילה באמון מצד אחד, ובמודעות מצד שני. לפעמים, דווקא התחושות הקטנות והערות של הסביבה, אלו שמובילות אותנו לגלות את האמת ולהגן על עצמנו.
