יומן אישי, חורף תשפ”ד
הלב שלי עדיין רועד קצת כשאני כותבת את המילים האלו. נכנסתי למסעדה נאה בלב תל אביב, מהסוג שאף פעם לא העזתי לחלום לשבת בו. ברחוב היה קר, הארץ כולה עטופה באפור ובגשם שקט, והרגליים שלי כאבו ממסע הבוקר. רק רציתי לנשום אוויר חם, רגע קט עד שהאוטובוס שלי יגיע.
עמדתי ליד הדלת, ידי על הידית, בדיוק כשניגש אליי המלצר. קולו רך, אך דבריו ברורים:
“סבתא, כאן מסעדת יוקרה. אנא, לא ניתן לשבת כאן ללא הזמנה.”
עמדתי, נבוכה, עם המעיל הישן, הנעליים השחוקות, השקית שבה היו לי חלה, קופסת מרק וצעיף דהוי.
“אני… לא באתי לאכול,” מלמלתי.
“רק להפשיר קצת, עד שיגיע הקו שלי…”
המלצר סקר אותי בעיניים מהירות.
“אני מבין, סבתא, אבל כאן מסעדה יוקרתית, יש לנו אורחים, אי אפשר לאפשר לכל אחד להיכנס.”
מבטי הסועדים התרוממו, חלקם סקרניים, חלקם כבדים, אחרים התרוממו מעט בחוסר נחת. התביישתי בעצמי.
“סליחה… לא ידעתי,” גמגמתי, באמת לא הבנתי מה זה אומר ‘מסעדה יוקרתית’, רק ידעתי מה המשמעות של קור שפולש עד לעצמות.
נסוגתי לאחור, עוד צעד ועוד אחד.
“שנייה,” לחשתי לעצמי, “רק לאסוף נשימה.”
המלצר התקרב עוד.
“בבקשה לצאת עכשיו.”
ברקע שמעתי שתי נשים לוחשות:
“איזה דבר,” אמרה אחת.
“הורסת את האווירה,” ענתה השנייה.
החזקתי בשקית שלי חזק, הרגשתי פתאום דמעות מתגנבות. לא רציתי להפריע, רק להתחמם טיפה, אז אמרתי:
“לא רוצה להפריע לאף אחד, אני כבר הולכת.”
בדיוק אז נשמעה קול רועמת משולחן ליד החלון.
“היא לא הולכת לשום מקום.”
המלצר הסתובב. אישה בשנות הארבעים לחייה עמדה שם. לבושה יפה, עיניים יציבות, לא משאירות פתח להתנגדות.
“הגברת נשארת. לשולחן שלי.”
נבהלתי מעט. “לא… אין צורך, באמת,” ניסיתי.
“יש צורך,” ענתה בשקט רך, בלי להרים קול.
“אין אדם שמגיע לו שיתייחסו אליו כמו אל חפץ.”
המלצר נשם עמוק, אך היא קטע אותו.
“הכללים נועדו לשרת אנשים, לא להרחיק אותם,” אמרה. “תביא לה תה חם.”
שקט מקפיא עבר באולם. קיבלתי מושב לידה, התיישבתי. כוס תה הגיעה, הידיים רעדו כשהחזקתי בה.
“תודה…” לחשתי.
“כבר הרבה זמן לא ישבתי כך…”
האישה חייכה בעצב.
“הדבר החשוב באמת הוא לא המקום, אלא האנשים שבו.”
ישבתי שם, שתיתי, הגוף התחמם לאיטו. כשקמתי ללכת, ניגשה אליי ולחצה בידי פיסת נייר.
לא כסף.
פתק.
“כאן כתובת,” לחשה. “בתי קפה קטן משלי.”
התבוננתי בדף, לא מבינה מה מצפה לי.
“אין לי כסף לקפה, בת,” אמרתי.
היא חייכה.
“את לא צריכה. תמיד תוכלי לבוא לשתות משהו חם או כשאת מרגישה בודדה. הדלת פתוחה בשבילך תמיד.”
הרמתי עיניים כאילו שכחתי איך מרגישה טוב לב אמיתי.
“יש תה חם, מרק בצהריים… וכיסאות שאף אחד לא ממהר לגרש מהם,” הוסיפה.
חיבקתי את הפתק בשתי ידיים.
“אני בודדה,” לחשתי. “לעיתים… יותר מדי.”
“אז שלא תהיי,” ענתה. “הדלת פתוחה. כל יום.”
עמדנו רגע, שותקות, ללא מילים גדולות, ללא הבטחות מיותרות.
שתי נשים שמבינות היטב מהו קור זה שבגוף וזה שבנפש.
צעדתי משם, קצת יותר בטוחה בעצמי. המלצר נותר לצד הדלת, למד שיעור מבלי להגיד מילה.
כי לפעמים, מקום חם הוא לא שאלה של יוקרה, אלא של מי שמחכה שתיכנס.
אתם מכירים גם מישהו/י מבוגר/ת שזקוק/ה להזמנה כזו?
אולי כבר לא חיים בזמנים שהיו פעם, אבל החמלה אסור שתיעלם.
אם אתם מסכימים שתפו הלאה. מאותו יום, פתקים קטנים התחילו להופיע בספריה הציבורית, בתחנה המרכזית, אפילו בארון ההשאלה שבשכונה: “אם קר לך כאן יחכה עבורך כיסא, תה חם וחיוך.” על כל פתק כתבתי בסוף “את לא לבד.” לא הייתי בטוחה מי יגיע, אבל יום אחר יום ראיתי פנים חדשות מול הקומקום הרותח, לפעמים אוחזות חזק בידית הספל, מביטות מהססות עד שנרגעות.
לעיתים, מבט מלצר חולף על פני החלון. אולי הוא לומד לפעם הבאה.
החורף המשיך בדרכו, אבל כשיצאתי החוצה, הגשם ניחם פחות כי ידעתי שמתישהו, מישהי תמצא דלת פתוחה דווקא ביום שנראה כי הכל נאטם מולה. וידעתי שגם אם רק אחת תיקח פתק, תמצא חום, ותעביר אותו הלאה גם בי תהיה עוד קצת שמש.
וכך, ברגעים שאין בהם מקום דווקא אז אפשר לברוא בית חדש, עם מים חמים, מקום לשבת, ומישהו שמזכיר בעיניים שאף אחת אף פעם לא באמת לבד.
