אני עובדת כשפית בבית קפה קטן ונעים בלב תל אביב. בסיום המשמרת, כשכביתי את האורות מעל הדלפק והתכוננתי ללכת הביתה, הצצתי החוצה מבעד לחלון וראיתי גבר יושב על שפת המדרכה.
הוא התיישב ממש על יד הכביש, רועד מקור. כלב גדול שכב לצידו, ראשו מונח על ברכיו. שניהם נראו עייפים, מורעבים, לבד בעולם.
הלב שלי נשבר. נזכרתי שבמטבח נשארה קדרה של מרק חם, בדיוק למנה אחת. חבל לזרוק, חשבתי. חיממתי את המרק, מצאתי גם חבילת חטיפים לכלב, ארזתי אותם בקופסאות ויצאתי אליהם עם כל האומץ שגייסתי.
נתתי לאיש את המרק. הוא הרים אלי עיניים שהיו בהן עייפות עמוקה, אבל גם הכרת תודה גדולה.
הוא הודה לי שוב ושוב ואמר שלא אכל כבר יותר מיממה. הכלב זז בזנב באיטיות, כאילו גם הוא אומר “תודה”. האיש אכל לאט, בזהירות, כאילו פחד שהאוכל ייעלם אם ימצמץ. לא יכלתי שלא להרגיש חמימות בלב למראה ההוקרה הזאת.
באותו לילה, חזרתי הביתה בשלווה נדירה. לפעמים, כל מה שצריך כדי להרגיש משמעות הוא מעשה קטן של חסד.
אבל למחרת דפקו בדלת שלי.
כשפתחתי, עמדו מולי שני שוטרים במדים.
“הגברת סיון לוי?” פנה אלי אחד מהם. “את חשודה בהרעלת אדם ופגיעה בבריאותו. תצטרכי לבוא איתנו לתחנה.”
נשארתי ללא מילים.
“איזו הרעלה? של מי?” מלמלתי. “רק… נתתי לו מרק.”
הם לא הקשיבו. סיפרו שראו אותי במצלמות האבטחה של בית הקפה כן, הבאתי לאיש אוכל, וזה היה האוכל היחידי שאכל באותו יום. אחר-כך התדרדר מצבו והובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה ומורעל קשות. מצבו היה קריטי.
מצאתי את עצמי כמה ימים בתחנת המשטרה רועדת, מנסה לשחזר לאחור: אולי המרק התקלקל? אולי היה אוכל משהו קודם? אבל ידעתי המרק היה טרי. שום דבר לא היה בו חריג.
רק אחרי כמה ימים גילו החוקרים את האמת, שהייתה קשה בהרבה מתרחיש של הרעלת אוכל רגילה.
התברר שבאותו ערב פעל בסביבה של תל אביב “רכב סיוע” שחילק אוכל חם לנזקקים. מישהו הרעיל בכוונה את כל מנות האוכל קופסאות זהות לאלה שלי.
כמה עשרות חסרי בית הורעלו ברחבי העיר. בתי חולים קיבלו בזה אחר זה אנשים עם אותם סימפטומים.
מישהו החליט “לטהר את הרחוב”, להרעיל את כל מי שפשוט חיפש אוכל. תכנן להעלים אותם מבלי שאיש יבחין.
רק האיש שראיתי מחוץ לבית הקפה שלי קיבל ממני אוכל רגיל ובריא. נתתי לו מרק נקי, אבל בהמשך גם הוא קיבל קופסה מהרכב ומשם התחילה ההרעלה.
בסופו של דבר הטעות התבררה, שוחררתי עם התנצלות. אך השקט שלי לא חזר.
כי פתאום הבנתי יש בינינו אנשים שמסוגלים לעשות רוע נורא כל-כך רק בגלל שהחלשים מפריעים להם לראות את עצמם. לפעמים החסד הפשוט ביותר שלנו הוא משקל נגד לרוע הזה. מדי פעם צריך להזכיר לעצמנו: לאהוב, לתת, לראות את האחר. זו הדרך להפיח אור בעולם.
