מי את בכלל שתגידי לי מה לעשות?! זרקה רחל חנה את הסמרטוט ישירות לפנים של כלתה.
את גרה בבית שלי, אוכלת את האוכל שלי!
נועה ניגבה את פניה, והידקה אגרופים. שלושה חודשים נשואה, וכל יום מרגיש כמו שדה קרב.
אני שוטפת רצפות, מבשלת, מכבסת! מה עוד את רוצה?
רוצה שתשתקי! אסופה! באת לפה עם ילדה שלך!
הקטנה, עדן, הציצה מפוחדת מהדלת. בת ארבע, אבל כבר יודעת סבתא רעה.
אמא, מספיק! דני נכנס מבחוץ, מלוכלך אחרי יום עבודה.
מה מספיק? האישה שלך עונה לי בחוצפה! אני אומרת מרק מלוח, היא מייד משיבה!
המרק בסדר גמור, אמרה נועה בעייפות. את פשוט מחפשת סיבה לריב.
שמעת?! רחל חנה הצביעה על נועה אני מחפשת ריב! בבית שלי!
דני ניגש לנועה, חיבק אותה בכתפיים.
אמא, די. נועה שורפת את עצמה בניקיונות ומה את עושה? רבה.
ככה? עכשיו אתה נגדי, נגד אמא שלך שגידלה והאכילה אותך?
רחל חנה הלכה, טרקה את הדלת. שקט במטבח.
סליחה, ליטף דני את ראשה. כבר בלתי נסבל עם הגיל שלה.
דני, אולי נשכור משהו? לפחות חדר?
באיזה כסף? אני נהג משאית, לא מנכ”ל. אנחנו בקושי סוגרים חודש.
נועה נצמדה אליו. הוא באמת טוב, לב רחב, חרוץ. אבל אמא שלו גיהינום עלי אדמות.
הכירו ביריד בצפון. נועה מכרה סריגים, דני רצה לקנות גרביים. התחילו שיחה. הוא ישר אמר לא אכפת לו שיש לה ילדה, הוא אוהב ילדים.
החתונה הייתה צנועה. רחל חנה שנאה את הכלה מהרגע הראשון. צעירה, יפה, עם תואר רואת חשבון. והבן שלה? נהג משאית פשוט.
אמא, תבואי לאכול, עדן משכה לה בשמלה.
מיד, מתוקה.
בארוחת ערב רחל חנה הזיזה את הצלחת demonstratively.
אי אפשר לאכול את זה. מה זה, אוכל לחזירים?
אמא! דני טרק את השולחן באגרוף. די!
מה די? אני אומרת אמת! תראי את עינב עקרת בית נהדרת! והיא?
עינב בתה של רחל חנה. גרה בתל אביב, באה פעם בשנה, אבל הבית רשום עליה, למרות שהיא לא גרה פה.
אם לא מוצא חן בעיניך איך שאני מבשלת, את מוזמנת לבשל בעצמך, אמרה נועה בשקט.
חוצפנית! קפצה החמות. אני אראה לך!…
די! דני נעמד ביניהן. אמא, תרגעי או שנעזוב. עכשיו.
לאן? לרחוב? הבית הוא לא שלכם!
נכון. הבית של עינב. הם חיים על חסדיה.
***
משא כבד
בלילה, נועה לא יכלה לישון. דני חיבק אותה, לחש לה:
תחזיקי עוד קצת, אהובה. אני אקנה משאית גדולה. נעשה עבודה פרטית. נחסוך לדירה שלנו.
דני, זה יקר נורא…
נמצא ישנה, אתקן בעצמי. רק תאמיני בי.
בבוקר היא קמה בחילה. רצה לשירותים. אולי…
שתי פסות על הטסט.
דני! היא נכנסה לחדר מנופפת בבדיקה. תראה!
הוא פקח עיניים עייפות, ראה, פתאום קפץ והתחיל להסתובב איתה.
נועית! אהובה! הולך להיות לנו תינוק!
בשקט! אמא שלך תשמע.
מאוחר מדי. רחל חנה עמדה בפתח הדלת.
על מה שמחה?
אמא, הולך להיות לנו ילד! דני קרן.
החמות רק קימצה שפתיים.
ואיפה אתם מתכוונים לגור? פה כבר צפוף. אם עינב תבוא תעיפו אתכם.
היא לא תעיף! דני התקדר. גם זה הבית שלי!
זה של עינב. שכחת? אני רשמתי לה. אתה סך הכל דייר.
הרגע שמחתם נעלם. נועה התמוטטה על המיטה.
חודש אחרי, אסון. נועה הרימה דלי מים כבד אין צינור מים בבית. כאב חד בבטן, דם על המכנסיים…
דני! זעקה.
הפלה. בבית חולים אמרו זה מעומס, לחץ. נחוץ שקט.
איזה שקט עם חמות כמו שלה?
נועה שכבה מול התקרה, בוכה. לא יכולה יותר. לא רוצה.
אני עוזבת אותו, אמרה לחברה בטלפון. נגמר לי הכוח.
נועה, אבל דני? הוא באמת טוב.
כן, אבל אמא שלו… אני לא מחזיקה מעמד.
דני טס מהעבודה, שבור, עם זר פרחי בר.
נועית, סליחה שלי. זו אשמתי. לא הצלחתי להגן.
דני, אין לי כוחות יותר לבית הזה.
אני יודע. אקח הלוואה. נשכור דירה.
לא יתנו לך. אתה מרוויח מעט.
ייתנו. מצאתי עוד עבודה בחליבה ברפת בלילה. ביום במשלוחים, בלילה ברפת.
דני, תתמוטט ככה!
לא יקרה. בשבילך אמסור הכל.
שבוע אחרי, שחררו את נועה. רחל חנה קיבלה אותה:
נו, לא שמרת? ידעתי מראש. חלשה שאת.
היא עברה לידה, לא מצמצה אליה.
דני עבד כמו מטורף. בוקר על המשאית, לילה ברפת. שלוש שעות שינה.
גם אני אעבוד, אמרה נועה. יש משרד מקומי, צריך רואת חשבון.
אבל משלמים שם גרושים.
גרוש לגרוש, בסוף שקל.
התקבלה. לוקחת את עדן לגן, הולכת למשרד. מביאה את עדן, מבשלת, מכבסת. רחל חנה ממשיכה לעקוץ שנון, אבל נועה למדה להתעלם.
***
פינה משלהם
דני המשיך לחסוך. מצא משאית עתיקה במצב קטסטרופה. הבעלים מכר בזול מאוד.
קח הלוואה, אמרה נועה. תשפץ, נתחיל להרוויח.
ואם לא יצליח?
יצליח. יש לך ידיים של זהב.
נתנו הלוואה. קנו את המשאית. עמדה בחצר כמו הר של גרוטאות.
הנה ההובי שלכם! צחקה רחל חנה. רק למגרש גרוטאות!
דני שתק, מפרק מנוע בלילות, נועה מחזיקה פנסים. במקום לישון מחזיקה לו חלקים.
תלכי לישון. עייפה.
התחלנו יחד, נסיים יחד.
חודש, חודשיים, כולם מסביב צוחקים.
בוקר אחד המשאית מזמזמת! דני מאחורי ההגה, מחייך כמו ילד.
נועית! מניע! נוסע!
היא יצאה בריצה, חיבקה אותו.
ידעתי! האמנתי בך!
העבודה הראשונה להוביל ריהוט לשכנה מעבר לכביש. שנייה עצים לבית הכנסת. שלישית… מגיעים שקלים.
ואז שוב נועה רצתה להקיא בבוקר.
דני, אני שוב בהריון.
עכשיו אין עבודות פיזיות! שמעת? אני דואג להכל!
שמר עליה כמו אוצר. לא נותן אפילו להרים שקית. רחל חנה מתעצבנת:
עדינה כזאת! שלוש ילדים ילדתי לבד! והיא…
אבל דני לא זז. אסור לה להתאמץ.
בחודש שביעי פתאום עינב מגיעה, עם בעל ותכניות.
אמא, מוכרים את הבית. יש הצעה משתלמת. תבואי אלינו לעיר.
ומה עם דני ונועה? שאלה רחל חנה.
מה איתם? שימצאו דירה לבד.
עינב, נולדתי פה! זה הבית שלי! התמרמר דני.
הבית בפועל שלי. שכחת?
מתי לעזוב? שאלה נועה ברוגע.
חודש.
בערב ישבו מחובקים.
מה נעשה? תינוק תכף נולד.
נסתדר. העיקר שנהיה יחד.
דני עבד כאחוז דיבוק. המשאית חירחרה כל יום. בשבוע אחד הרוויח כמו פעם בחודש.
ואז… שכנה מהשכונה ליד, בנימין, מתקשר.
דני, אני מוכר בית. ישן, אבל איתן. בזול. בוא תראה.
נסעו לראות. באמת ישן, אבל טוב, שלוש חדרים, חצר, לול קטן.
כמה אתה רוצה?
אמר סכום. יש חצי, חצי חסר.
אפשר בתשלומים? הציע דני. חצי עכשיו, חצי בעוד חצי שנה?
סגור. אתה בחור טוב.
חזרו מאושרים הביתה. רחל חנה על הדלת:
איפה הסתובבתם? עינב הביאה מסמכים!
נהדר, אמרה נועה בשקט. אנחנו עוברים.
לאן? לרחוב?
לבית שלנו. קנינו.
היא נאלמה. לא ציפתה.
שקרנים! מאיפה כסף?!
עבדנו קשה, חיבק דני את נועה, בזמן שאת חיפשת ריבים, אנחנו בנינו את החיים שלנו.
ארזו ועברו תוך שבועיים. רכוש לא רב, מה יש לזרים?
עדן התרוצצה בבית החדש, הכלב נבח.
אמא, באמת זה הבית שלנו?
שלנו, מתוקה. באמת.
יום לפני המעבר, הגיעה רחל חנה:
דני, אל תזרוק אותי. לעינב בעיר אין אוויר…
סליחה, אמא. בחרת. תישארי עם עינב.
אבל אני האמא שלך!
אמא לא אומרת לנכדה “זרה”. שלום.
סגר את הדלת. כאב, אבל הגיע הזמן.
במרץ נולד יותם. בריא וחזק. בכה בקול, דרש תשומת לב.
כולו אבא שלו! צחקה האחות.
דני החזיק בילד, המום מאושר.
נועית, תודה לך. על הכל.
לך מגיע תודה. שלא נשברת. שהאמנת.
התחילו לסדר בית. גינה קטנה, עופות. המשאית עבדה, פרנסה. בערבים ישבו בכניסה, עדן שיחקה עם הכלב, יותם ישן בעריסה.
אני מאושרת, לחשה נועה.
גם אני.
זוכר איזה קשה היה? הייתי בטוחה שלא אחזיק.
החזקת. את חזקה.
אנחנו חזקים. יחד.
השמש שקעה. ריח לחם וחלב טרי זה בית אמיתי. סוף סוף בית שלהם.
אף אחד כבר לא ישפיל, לא יגרש, לא יקרא “זרה” לילדים.
פה אפשר לחיות, לאהוב ולבנות עתיד.
להיות מאושרים.
***
חברים יקרים, אין משפחה בלי מבחנים, לא הכל קל. הסיפור של נועה ודני הוא בבואה לכל אחד קשה, אבל יכול גם לצמוח.
ככה אנחנו חיים מהקשיים לאור, ושוב מתחילים מחדש, עד שהחיים מחייכים.
ומה אתכם? הייתם צריכים לסבול חמות בשביל הילדים, או כדאי היה לקום ולחפש פינה חדשה? ומה באמת עושה בית קירות או הלב הכי אוהב?
כתבו, כי החיים הם שיעור וכולנו לומדים.
