6 באפריל
הבוקר שוב שמעתי את השוטר אומר:
ניסינו להעביר את החפצים שלכם לחדר האבידות והמציאות אבל… החתול שלכם פשוט לוחמני מדי. לא נתן לנו להתקרב. כדאי שתבואו לקחת את החפצים ואת החתול. יש לנו מספיק דברים אחרים על הראש…
אין תחנת רכבת בארץ בלי אולם המתנה. לפעמים האולמות מוארים ורחבים, ולפעמים צרים וחנוקים. פה יש כורסאות רכות, שם רק ספסלים קשיחים. אבל כולם מתאחדים ברגע משותף ההמתנה הבלתי נמנעת.
כל מי שנוסע ברכבת מגיע כמעט תמיד מוקדם, חושש לאחר, ואז נאלץ לבלות זמן מיותר בהמתנה. תיקים ומזוודות נערמים מתחת לרגליים, וכשאתה בוהה בשעון, אתה כבר מתחרט על זה שהקדמת כל כך.
באותו היום, גם אני שקעתי באווירת הציפייה הזאת. כולם ישבו סביבי, ניסו שלא להיתקל אחד בשני במבט. אישה קראה עיתון, נער עיין בספר, ורוב האנשים פשוט התעמקו במסכים. מישהו פתח שקית עם סנדוויצ’ים. ודווקא אליהם הוא ניגש…
הכניסה לאולם הייתה ישירות מהרחוב. כנראה ריחות האוכל שחלחלו מהשקיות ומהתיקים, הם מה שמשך אותו פנימה.
זה היה חתול גדול, פרוע, אפור. על הצוואר שלו היה קולר עם מספר טלפון.
אנשים הבריחו אותו מהם. במיוחד אימהות שהאכילו את הילדים:
זוז מפה! אתה מלוכלך ומלא פרעושים. לא רוצה שתחטוף לילד משהו…
החתול נשף ונסוג לאחור. הוא לא דרש כלום. רק היה מתיישב ליד מישהו, מביט בו מתבונן, מתבונן, מתבונן…
הוא היה רעב, אבל לא ידע לבקש.
רק לפני כמה ימים הורידו אותו לכאן. הבעלים נפטר במפתיע, וקרובי המשפחה החליטו למכור את הדירה. אחד מהם מצא לעצמו “פתרון” הביא את החתול לתחנת רכבת המרכז, השאיר אותו ואמר:
כאן לא יתנו לך למות רעב, ואז עזב.
אבל איך מבקשים? מה עושים? איך מסבירים לבני האדם שהוא רעב? את זה החתול לא ידע.
רק התיישב בסבלנות, נשם עמוק את ריחות האוכל, הסתכל לעיניים שלנו.
אבל לנוסעים, שכבר היו מותשים מההמתנה, ממש לא התחשק לדאוג עכשיו גם לחתול. רק רצו לעלות לרכבת ולשכוח את כל הסיפור הזה מאחור.
אני הגעתי לתחנה מוקדם. הייתה לי נסיעת עבודה קצרה לילה אחד מחוץ לבית ולמחרת לחזור. נשארו ארבעים דקות עד ליציאה. מתוך שעמום הצצתי באנשים, ואז שמתי לב שחתול אפור מנסה להתקרב למשפחה ונתקל באיומים.
החתול התרחק והתרגל לצעקות. כבר היה רגיל לכך.
שמתי לב שיש לו קולר, חשבתי שהוא אולי אבד או ברח, ושאולי הבעלים דואגים לו. פתחתי את הקופסה שאשתי ארזה לי, עם קציצות חמות מעשה ידיה, שאבתי את הריח המוכר ואמרתי בהנאה:
יוֹ, איזה ריח… ואז חייכתי ואמרתי: פה, בוא אליי, חמוד. אתה רעב? אני אתן לך.
החתול עמד תוהה, העביר משקל מרגל לרגל. נראה שחיכה לעוד דחיפה.
הכל בסדר חמוד, אני לא אתן לאף אחד להכאיב לך, אמרתי.
הוא לבסוף ניגש. הנחתי חתיכת קציצה על מגבון. הוא התיישב, השמיע יללה שקטה והתחיל לאכול בזהירות, לא השאיר אפילו פירור.
ברור שאתה רגיל לבית… מלמלתי.
הבטתי במספר שעל הקולר וחייגתי. קיבלתי “המספר אינו מחובר”.
קיללתי בלב. עוד עשרים דקות לרכבת, וכבר אני מסובך.
מה עושים? חזרתי לעצמי, מלא ייאוש.
התקשרתי לאשתי, הסברתי במהירות הכול:
מה לעשות? אין אף אחד, החתול מסתובב רעב ואף אחד לא רוצה אותו…
כל פעם אתה מסתבך… היא צחקה קצת בעצבים. תן לי את המיקום והטלפון.
כן! חדר ההמתנה בתחנה המרכזית.
לפני שעליתי לרכבת, הושבתי את החתול ליד הקיר והשארתי לו את קופסת הקציצות.
חכה כאן, לחשתי, ליטפתי את ראשו. אשתי תבוא, לא תישאר לבד.
הוא הביט בי אני, הראשון שראה אותו בכלל, האכיל וליטף, דיבר אליו ברוגע. הוא דחף בעדינות את ידי ויילל חרישית.
זהו מתוק, חכה. היא תבוא למצוא אותך…
כל הלילה לא הייתי שקט. בבוקר התקשרתי.
נו, מצאת את הבעלים? האכלת אותו?
הסתובבתי שעות. מהטלפון על הקולר ביררתי: הבעלים מת. הקרובים פשוט השאירו אותו כאן…
לא הצלחתי להוציא מילה.
מחר נבוא שוב, נמשיך לחפש, אמרה האישה.
אני לא דואג, שיקרתי. אני יודע שתעזרי.
ברור, השיבה. אני כבר מתקשרת לבת ולחתן, כולם איתי.
ניסיתי לנחם את עצמי “מה, כמה חתולים יש פה בכל מקום? אי אפשר להציל את כולם.” אבל הלב דפק והדאגה לא עברה. פתאום גורלו של החתול האפור הפך לדבר הכי חשוב.
בלילה חלמתי שאני שוב מוצא אותו ולוקח בידיים.
בבוקר, אשתי שלחה הודעה:
עשיתי סיבוב, דיברתי עם מנקי התחנה הוא נעלם.
תחושת אשמה כבדה הציפה אותי. חזרתי מוקדם ככל שיכולתי.
בערב הגעתי הביתה, אבל במקום לנסוע לבית הורדתי את המזוודה וחזרתי לתחנת הרכבת.
יותר מהכול חששתי לא למצוא אותו, או שאמצע אותו מאוחר מדי.
שעה וחצי חלפתי בין הרציפים, בדקתי פחי זבל, הצצתי מתחת לשיחים.
לקראת חצות אשתי הגיעה, רגזה במיוחד.
בשניים לפנות בוקר, תשושים, ישבנו על ספסל מהכניסה והדלקנו סיגריה.
כואבות לי הרגליים, אמרה היא.
כן, ומה עכשיו?
קודם ננוח, ואז נחזור להסתובב. איפה השארת את התיק?
תפסתי את הראש:
באולם… ליד איזה נוסע. בטח כבר הלך מזמן…
נלך קודם לקחת את התיקים. אם לא גנבו כבר נשים באוטו ואז נמשיך לחפש.
עברנו דרך האולם. ליד המזוודות עצר אותנו שוטר.
אלה החפצים שלכם? שאל.
כן, ענינו יחד.
אז למה השארתם?
חיפשנו חתול… שוב ענינו יחד.
איזה חתול? התפלא השוטר והצביע.
על המזוודה, משתרע החתול האפור הגדול.
חשבנו להעביר את החפצים למחסן אבדות, המשיך השוטר. אבל החתול שלכם כמו כלב שמירה לא נותן לאף אחד להתקרב.
לא נעלם. חיכה לכם. קחו גם את החפצים וגם אותו יש לנו מספיק עבודה.
ניגשתי אליו בשקט. החתול, ברגע שזיהה אותי זה שהאכיל, ליטף ואמר לחכות תלש את גופו, התמתח וקרא ביללה שמחה.
התיישבתי לידו, העברתי יד בגבו ונשפתי אנחה של רווחה. אשתי התישבה בצידי.
תמיד אתה מסתבך, צחקה ונישקה אותי בלחי. קדימה, נלך.
הרמתי את התיק, והיא את החתול הגדול, החלוש והמוזנח. הוא מילל מהתרגשות, התחכך בראשה, הרעיש ברעש וניסה ללקק לה את הלחי.
אשתי חייכה, הדפה אותו קלות, אבל נשארה לצידו.
בבית, מיד רחצה אותו במים חמימים, ייבשה במגבת רכה, הורידה את הקולר, ומילאה קערה במרק עוף מהביל.
באישון לילה, החתול זחל אל חדר השינה ושכב לצידה. דחף בעדינות את כפותיו אליה, חיטט מעט בציפורנים כאילו רצה לבדוק, “את לא תיעלמי לי?”
היא הניחה לו יד על הגב ולחשה:
תישן מותק, עכשיו אתה בבית.
החתול החל ללטף בפיו ונרדם.
גם אני נרדמתי. חלמתי שאשתי ואני שוב מחפשים אותו בתחנה.
ואילו החתול חלם, שבעצם, כל הזמן הזה הוא חיפש דווקא אותנו.
ובתחנת הרכבת כבר התרוצצה חתולה קטנה ג’ינג’ית, הציצה לעיניים של עוברי האורח וייללה. כולם מיהרו והתעלמו.
“הרי כמה חתולים יש בעולם? אי אפשר להציל ולהאכיל את כולם…” חשבו והמשיכו בדרכם.
ככה זה.
