היא קברה את בעלה, נשארה לבדה, החזיקה את המשק… ואז לשכנה נגמר הסבלנות ופתחה את הפה.
וואטסאפ ודוא”ל
ועכשיו תגידי לי, זהבה מימון הסתובבתי אליה תגידי כאן מול כולם, למה הפצת עליי רכילות? מה עשיתי לך רע? על מה את עושה לי את זה? התשובה שלה שינתה הכול.
היא קברה את יעקב, החזיקה לבד, לא נתנה למשק ליפול… ואז השכנה פצחה בסיפורים.
מספיקה שמועה אחת. אחת בלבד. וכבר הקופאית בסופר מביטה ברחמים, האחות מתחנת הבריאות לוחצת לי יד: “תחזיקי מעמד”. כולם סביב יודעים משהו, ורק אני לא מבינה על מה מדברים.
יעל יכלה לשתוק. אבל היא עמדה מול כל המושב ושאלה בפנים חשופות:
על מה אתם עושים לי את זה?
התשובה שקיבלה זעזעה עולמות.
***
האדמה בבוקר ההוא הריחה חריף, כמו לפני אסון או לפני מהפך.
יצאתי עוד בחושך, כי הפרות לא מחכות לאף אחד, ולא מעניין אותן מה מרגיש הלב שלך אבן או חג. החלב יגיע בזמנו, תנסה רק לאחר, תראה מה יקרה.
הטל עוד היה פרוש על הדשא בטיפות כסף, וחשבתי תראו איך הכול מתחיל כל בוקר מחדש, כאילו אתמול לא היה קיים. לאדם אין את הפריווילגיה הזו.
בני אדם נושאים איתם את הזמן שחלף, כמו סוס שגורר עגלה. הלוואי שהיו אלו רק זיכרונות טובים, אבל לרוב זה בעיקר עוגמת נפש, מילים שלא נסלחו, מבטים עקומים.
ארבע שנים אני כבר חיה לבד במושב גבעת רעות, אם לא סופרים את החיות.
יעקב, בעלי, הלך פתאום התקף לב, שדה בוץ, בין הפרות. רק לקראת שקיעה מצאו אותו, פניו שקטות, כאילו נרדם אחרי עבודה קשה.
אולי עדיף ככה, לא סבל, לא ראה איך דועך לאיטו.
אחרי שיעקב נפטר, נשארתי עם המשק לבד עשרים פרות לחליבה, עגלים, לולים, לא חסר עבודה. הרבה הציעו אז תמכרי הכול, יעלי, תעלי לתל אביב לבת, מה את עושה פה? אני לא יכלתי.
לא כי אני עקשנית, טוב, גם זה. בעיקר כי פה יעקב בכל קורה, בכל גדר, בכל תלם. פה נשארו החיים שלנו, איך אני אשאיר את זה? למי? ככה אני ממשיכה.
קמה בארבע, נופלת למיטה בעשר, הגב כואב, הידיים רדומות מהמים הקרים בסתיו, ובכל זאת אני חיה, שמחה על כל עגל, דלי, זריחה מעל הירקון.
על זהבה מימון, שכנה שלי, לא רציתי לחשוב.
היא גרה שלוש בתים ממני בבית ישן עוד מהקמת המדינה, התאלמנה מזמן, גידלה לבד את בנה מתן. היום גבר בן שלושים פלוס, אבל כולם כאן מכירים אותו רק כ”מתן של זהבה”.
בחור טוב, עובד קשה, אבל לא שיחק לו המזל. התחתן, ואשתו ברחה לתל אביב אחרי שנתיים לא יכלה עם הכפר, אמרה תשתגע, והוא? שחרר אותה.
וזהבה בלי רכילות כאילו לא הייתה חיה.
סוחטת סודות מהכפר עד שתירגע, עד שתהיה חשובה ומרכזית. פעם התעלמתי ממנה, למי אין דיבורים? לי אין זמן לשטויות. אבל בחודש האחרון הכול השתנה.
זה התחיל בקטן. נכנסתי למכולת, הקופאית רחלי מביטה בי במבט מוזר, רחום, כאילו לראש שלי כבר הקדישו קדיש.
שאלתי אותה:
רחלי, משהו קרה?
היא מתביישת, לא מסתכלת בעיניים:
כלום, יעל, כלום…
אחר כך האחות ענבל מהמרפאה לוחצת לי יד בצורה דרמטית: “תהיי חזקה, יעל, כולנו תומכות”.
אני מתפלאת בשביל מה?
ומה מסתבר? זהבה סיפרה ברחבי המושב שאני מחבלת בחלב שלי, מוסיפה מים, גיר, ועוד מיני דברים מזעזעים להעלות את השומן.
וגם הגבינות שלי, שנמכרות בסופר בהרצליה לטענתה ביוגה לא טריות ואני מחליפה להן תוויות.
בהתחלה צחקתי. אבל הרי זה לא רק שקר. זה מכה מתחת לחגורה כל מה שבניתי, כל עמל של שנים, מילה אחת רעה מוחצת הכל.
שבוע הסתובבתי כמו צל, לא ישנתי, שאלתי את עצמי למה? מה עשיתי לזהבה? לא רבנו, תמיד התברכנו לשלום.
בהלוויה של יעקב בכו יחד איתי, חיבקה אותי.
ואז בא בי כעס. כעס טוב, כזה שנותן כוח. קמתי בבוקר ואמרתי לא! אני לא אתן לרמוס אותי. לא עבדתי כל החיים כדי שמישהי תבייש אותי ככה.
בשבת הייתה אסיפת מושב, דיברו על שדרוג קו הביוב. הגיעו כחמישים כמעט כל המושב. גם זהבה שם, יושבת בשורה הראשונה, שפתיים קפוצות, עיניים בורקות.
בסיום דיבורים, קמתי. הרגליים רעדו, הקול שלי חרק, אבל קמתי.
חברים, פניתי אפשר דקה?
יו”ר הוועד אהרן שפירא הנהן, התחלתי. בהתחלה גמגמתי, אבל אחר כך זרם. סיפרתי על כל ההכפשות ששמעתי.
כל השמועות האלו שקר מוחלט! כל שבוע מעבירים את החלב שלי בדיקות במעבדה בכפר סבא, יש לי אישורים.
הגבינה שלי נמכרת בשלושה מרכולים ואף אחד לא התלונן!
עכשיו תגידי, זהבה, פה מול כולם למה את משמיצה אותי? מה עשיתי? למה ככה?
היא ישבה ופניה הלבינו, נעשו אדומים, חיוורים.
אני… זה לא… רק אמרתי ש… שמעתי… גימגמה.
ממי שמעת? מי סיפר? לא עזבתי.
שתיקה השתלטה על הקהל. כולם עקבו אחרי זהבה, עיניים חזקות, נסערות.
אנשים אמרו…
היא לגמרי איבדה את עצמה, אבל פתאום צעקה:
מה כולם מלהבים עליי, אני אשמה שהיא אלמנה וחיה עם חבר?!
פה נפל לי הלב.
איזה חבר? מה את מדברת? אני חיה לבד, איזה חבר?
זה מתן שלך, החבר? פתאום קול מהקהל, סימה הזקנה.
מתן עוזר לה במשק, זה עכשיו נקרא חבר?
ואז קם מתן, גבוה, רחב כתפיים, לחייים אדומות, ידיים קפוצות.
אמא אמר בלחישה מה עשית?
זהבה ניגשה אליו, מושיטה ידיים:
מתני, חמוד שלי, עשיתי בשבילך, היא מסובבת לך את הראש…
תסתמי! רעם. תשתקי! את מבינה מה עשית? השמצת בן אדם! יעל עובדת כפול מגבר, חמלה לא מחשבנת, ואת? מטביעה אותה בבוץ.
הוא פנה אליי, משהו חדש בעיניו, לא מובן.
יעל, אמר בשקט יעל, תסלחי לה. היא לא רעה, רק מקנאה, מהפחד. היא מפחדת שאעזוב אותה… אבל אני…
היסס, העביר יד על הפנים.
אני באמת אוהב אותך. הרבה זמן. מאז שבאת לכאן עם יעקב, עליו השלום. הייתי בן ארבע־עשרה, ואת עשרים וחמש.
הסתכלתי עלייך, חלמתי שאחת כמוך תהיה לי יום אחד. התחתנתי, כי את היית נשואה, חשבתי שזה יעבור. לא עבר. אשתי הרגישה, לכן עזבה כנראה.
שקט במועדון. זהבה נבלעה בכיסא, פניה אפורות, כאילו הזדקנה בעשר שנים.
כשיעקב נפטר, הלכתי לעזור לך. לא מרחמים, למרות שגם זה. פשוט לא הצלחתי אחרת. איתך, הכל מרגיש נכון.
הוא השתתק. לא ידעתי מה לומר. המוח התרוקן, רק דופק חזק, ועיניים מצטמצמות מרטיבות.
מתן, אני גדולה ממך באחת־עשרה שנה.
יודע, ענה בפשטות. ו?
ו… התערבה סימה מהקהל שום דבר, יעל. סבא שלי צעיר ממני בשמונה שנים, חיינו בטוב ארבעים ושלוש שנים. שנים לא נחשבות. העיקר בן אדם טוב.
פתאום הקהל התעורר. חלק צוחקים, אחרים מנידים בראשם, יש שמלטפים את כתפי מתן. זהבה מתכווצת, מישהו לא מדבר איתה, אין רחמים.
נהיה לי רחמנות עליה.
לא מיד, רק אחר כך. כי הבנתי זה פחד שלה, בדידות, פחד לאבד את הבן, המשענת שלה.
טיפשה יצאה, מרשעת, אבל לא מרשעות של רוע, אלא של חושך ובדידות.
ניגשתי אליה, כרעתי לידה.
זהבה, לחשתי תפסיקי לפחד. אף אחת לא לוקחת לך את מתן. אוהב אותך, את אמא שלו. פשוט…
פשוט תפסיקי עם השקרים. זה מזיק, כמו זבל על הקרקע. זורעים שקר קוצרים צרות.
הסתכלה עליי, עיניה אדומות, רטובות.
תסלחי לי, יעל לחשה טיפשה אני.
הנהנתי. אם סליחה התקבלה לא ידעתי מיד. זמן ירפא.
יצאנו יחד מהמועדון אני ומתן. הוא הלך לידי, שותק. השמש שקעה, השמיים היו ורודים ורכים כמו פרחי שקד.
מתן, אמרתי דיברת ברצינות?
ברצינות, ענה. לא הייתי משקר לכולם.
עצרתי, הסתכלתי עליו. איש טוב. חם, אמיתי, כמו קמין בחורף.
אז בוא אמרתי יש פרות לחלוב. תעזור לי?
חייך רחב, טוב, כמו ילד.
אשמח.
והלכנו יחד. מתחת לרגליים האדמה הריחה חריף, עשב טרי, לענה שמכסה כאן הכול. אבל בתוך המרירות יש מתיקות מסוימת, תקווה.
או פשוט משמעות, שהחיים נמשכים, למרות הכול. חזקים מכל שקר, רכילות וחושך אנושי.
מתן שלח יד, אחז בכף ידי גדולה, גסה מהעבודה, חמימה. ולא משכתי אותה רק הידקתי יותר. אולי… זו גורל.
ומה אתם חושבים? כתבו לי בתגובות, עשו לייקים!
