גרביים
אוי, מתוק שלי! כזה טוב! באמת, למה תינוקות קטנים כל כך מתוקים, הא? רותי דבורה פיזרה נשיקות לנכד שלה, מתמוגגת מול המצלמה.
חגיגת החצי שנה של יהלי הייתה בסגנון ישראלי מוגזם: ליצנים, בלונים, עוגה ענקית עם כיתוב צבעוני. הסבים נתנו את כל הלב (וגם את הארנק). מיכל, האמא, לא ממש התלהבה מכל ההפקה הזו. כלומר, זה מחמם לב לראות את ההורים שלה דואגים לשימחתה, אבל כמו בילדותה, מהר מאוד נמאס לה מכל הרעש וההמולה. יהלי, כנראה ירש ממנה את הנשמה, כי אחרי חצי שעה של בלגאן הוא התפוצץ בבכי, ומיכל נאלצה לברוח איתו הביתה. סגרה חלונות, התיישבה איתו על הכורסה, ותוך שלוש דקות הילד היה ישן.
התעייפת, אהוב שלי. עוד מוקדם לך חגיגות בומבסטיות כאלה.
רותי נכנסה לחדר הילדים עם מתנה תחת היד.
הוא ישן?
גמור. אמרתי לך, אמא, קטן עליו.
שטויות, שיתחיל להתרגל. מיכלי, מותר לנו להשקיע בנכד שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. תראי מה קניתי לו! פשוט מהמם!
הרשרוש של נייר האריזה העיר את הילד, והוא התחיל לזוז בעצבנות.
אמא, אולי אחר כך? מיכל קמה והתחילה להסתובב עם יהלי על הידיים.
איזה קטע! כל כך חשבתי, התאמצתי ובקושי מעניין אותך! רותי נאנחה והניחה את הקופסה על השידה.
אמא, אל תגידי ככה! ברור שזה מדהים! פשוט עכשיו לא מתאים חייכה מיכל בפיוס. תוכלי להביא לי כוס מים? אני צמאה מתה.
אז תניחי אותו ותבואי.
הוא יתעורר.
אז שיהיה! נצא שוב לפארק!
אמא, אם הוא יתעורר עכשיו, הוא יבכה שעתיים. לא פשוט בשבילך, נכון?
מיכלי, צריך לחנך מאז שהם קטנים! מה זה יבכה? ילדים מחונכים לא בוכים!
מיכל נעה בריקוד איטי, כאילו הייתה בלטנית מדופלמת. ילדים מחונכים לא עושים מה שמעצבן מבוגרים, ובנות מחונכות חייבות להיות מושלמות. גב זקוף! סנטר למעלה! עמידה ראשונה בלי פקפוקים!
אני חוזרת לאורחים, ואת תשכיבי אותו ותבואי. אי אפשר, את הרי המארחת.
תחליפי אותי, אמא
רותי ירדה, מיכל התיישבה שוב על הכורסה, חיבקה את בנה וחשבה כמה דרך עשתה עד שהוא נולד מסע מפרך, בלי סוף בחינות, ואינסוף ביקורות.
מיכל באה ממשפחה “מכובדת”: סבא פרופסור, סבתא כירורגית בשיב”א, אבא רופא כמובן. איך, לעזאזל, הנפש העצמאית הזו נהייתה פלסטלינה בידיים של אמא, היא אף פעם לא הבינה. רותי רחוקה מעולם האקדמיה, גרדה בקושי תואר ראשון והתחילה מיד לחפש חתן בעצם, סבתא אלה היא שדאגה למצוא חתן לבת שלה. ההורים של מיכל הכירו במסיבת יום הולדת ולמחרת כבר חיפשו דירה במרכז. במשך שנתיים אחרי החתונה, מיכל נולדה ועברה מיד לידי הסבתא הכל-יכולה, אלה. אלה ניהלה את המטפלת ביד רמה, בחרה חוגים, שתי שפות, בלט, ומורה מיוחדת לפסנתר: “בילדים שלי הכול צריך להיות מושלם!”
סופי שבוע עברו בהתייבשויות במוזיאונים ובתיאטראות, כשהסבתא לא עוזבת לרגע. את ההורים היא ראתה לרגע: אבא תמיד במשמרת, ואמא יותר עסוקה באירועים מאשר באמהות.
כל ההשקעה השתלמה: מיכל נכנסה לאקדמיה, קיבלה מקום בתיאטרון נחשב, ועשתה מסלול יפה עד שפגשה את בחיר ליבה, אלון. מבחינת המשפחה? אסון.
אוי ואבוי! איזה שידוך! אמרה אלה וקירבה אצבעות למצח. מיכלי, תחשבי טוב! למה לך אחד כזה? בחור פשוט, לא מוציא משפט שלם מהפה!
סבתא, לידה שלך קשה לדבר הגיבה מיכל, מתכרבלת בכורסה.
ולשאלה, אהובה, למה לבחור דווקא בו?
כי אני אוהבת אותו, סבתא. ואהבה היא שמניעה את האמנות, נכון?
לא עזרו הצעקות והתחנונים: מיכל עמדה על שלה ואמרה “כן” לאלון. בעיניו, מיכל הייתה אלילה, עדינה ושברירית, אבל עם עמוד שדרה ורגשנות אין סופית. הוא התחייב: “אין לי הרבה להציע, אבל אני יכול לאהוב אותך”.
זה הספיק. פתאום היה מישהו שראה אותה בדיוק כמו שהיא, בלי דרישות.
דרכם לא הייתה קלה: לאלון לא היו פרוטקציות, לא עץ משפחה עם כסף. אביו נפטר בילדותו, אמו עדנה הקדישה את כל חייה לבית הספר מורה מכיתה א’, אהובה על כולם. היא חינכה אותו לאמונה בעצמו, ותרמה לו את כל חסכונותיה לדירה הראשונה. עם הרבה עבודה, אלון הצליח, וכמה שנים אחרי היה בעל חברה מצליחה. אפילו אלה נאלצה להודות שהוא מוכשר, אבל ההתרצה סופית באה רק עם לידת הנין.
מיכל רצתה ילד בכל ליבה. אבל הניסיונות לא הצליחו. בדיקות, ניתוחים, דמעות לילה, מרדף אחרי ההריון ושום דבר. בסוף היא החליטה לאפשר לאלון לוותר עליה, והוא במקום להיעלב, פשוט פרץ בצחוק.
מיכלי, חשבת שהאהבה שלי תלויה בילד? את העולם שלי! את לא מבינה?
וזה הרגיע אותה. היא ניסתה להשלים עם המצב. אבל האמא שלה לא עזרה: “כולם סביבי כבר סבתות, רק אני צעירה וחופשייה!”. גם החברות לחצו, והחיים הפכו קצת עגומים. לבסוף פתחה מיכל כיתת בלט משלה, כי “אני חייבת עיסוק, אשגע את עצמי אחרת!”.
אלון ואמא שלו עזרו: מצאו לה חלל סטודיו, והיא פתחה מקום מקסים לילדות. אפילו לא הרגישה בהתחלה בסימני ההריון חשבה שזה עוד תקלה הורמונלית.
יום אחד עדנה באה עם מבט מסתורי: “מיכל, את בהריון?”. מיכל כמעט התפוצצה. אבל עדנה ציחקקה, הזמינה לה מים, והביאה בדיקת הריון כדי שיהיה ברור. רבע שעה אחר כך, שתי נשים רקדו ב”ארומה” הקרוב, בין עוגות גבינה, דמעות וצחוק. הצוות והקהל הסתכלו עליהם, מבינים שקרה כאן משהו הכי טוב בעולם.
יהלי נולד עקשן ובריא, טריף את הצוות בחדר לידה.
רקדנית? שאלה הרופאה.
ברור.
אחלה ילד. השקעת!
כעת מיכל התעוררה כל יום עם חשש עמוק: “יש לי יותר מדי אושר, זה כנראה לא בסדר”.
את לא לבד, אהובה. נחלק את זה לשניים! אלון בחן את פניו הזעירים של יהלי, עטוף בחיתול החדש שרותי קנתה.
היציאה מבית החולים? טראומה. רותי השקיעה: צלמים, בני דודים, שכנים, חברים בלגן ישראלי טיפוסי בדלת. מיכל, שכאבה לה כל עצם, רק רצתה להתקלח.
אמא, למה כל זה?
איך “למה”? מביאים ילד יהודי לעולם, עושים שמייח! לא כל יום נעשים סבתא!
אי אפשר להתווכח עכשיו. מיכל סחבה את עצמה במדרגות, מותשת, רק כדי לגלות שלא כל המסיבה אפילו עסקה בה. בקבלת הפנים המתועדת, רותי חגגה על מלא.
בעוד ששאר האורחים לא שמו לב, עדנה לקחה את מיכל ביד, השכיבה אותה לישון והאכילה במרק. “את לא חייבת להשתתף. הם יסתדרו גם בלעדייך. עשר דקות זה די והותר”.
מיכל נרדמה סוף־סוף.
רותי, שעלתה כעבור זמן קצר, נבהלה:
ככה מתנהגת מארחת?!
ככה מתנהגת אמא טרייה. אם תעירי אותה יהלי יישאר בלי חלב אם.
נו, גם אני לא הנקתי אותך ימים שלמים, לא קרה כלום
עדנה הובילה בחוכמה: “אפשר לציין את הסבתאות במשקה קטן? את מעדיפה שיקראו לנו ‘סבתא’ או ‘עדנה’, ככה באמריקה?”.
אלון סגר אחריהם את הדלת, והודה לאמו. אמא של מיכל הייתה קשה דעתנית, רגילה לקבל הכול ולא להודות לאף אחד, במיוחד לא לחתן.
לנסות לשנות אותה זה כמו לנסות לייבש את ים המלח עם כפית.
מיכל קמה אחרי שינה, זהרה לשעה עם התינוק, התקלחה וישבה לאכול את המרק של עדנה, מקבלת שיעורים בהורות.
מיכלי, תאמיני לי את יודעת הכי טוב מה הילד שלך צריך. תטעמי קצת בטחון עצמי, זה כל הסוד. כשילדתי את אלון, אפילו עזרה לא הייתה. הסתדרתי. וגם את תסתדרי, ותהיי אפילו גיבורה ממני. כולם עושים טעויות תתעלמי מהבאזז מסביב ותשמעי רק את הלב שלך, טוב?
עדנה צדקה: מיכל השתלטה מהר על העסק, והפחדים העיקשים הלכו ודעכו.
עדנה ביקרה פעמיים בשבוע הייתה מגיעה כדי “לעזור”, ותוך דקה הופכת למלכת הסירים והסמרטוט. מיכל קצת נעלבה, אבל עדנה מיד הבהירה:
תשבי איתו, הזמן עובר מהר מדי. אני בינתיים אשבור ת’ראש עם הרצפה.
רותי באה לעיתים רחוקות, וכל ביקור היה מופע:
מיכל, תראי איזו עגלה מצאתי בפייסבוק! אין דברים כאלה!
אבל אמא, יש לנו עגלה ממש חדשה!
ממש לא! זו פי אלף יותר טובה! יאללה, ניסע לנסות אותה!
את יהלי רותי לא הסכימה לכנות בשמו לפני שנגמרו הפליטות:
מאיפה מצאתם את השם הזה? יהלי? לא היה שם קלאסי יותר? בתיכון יסתלבטו עליו!
אמא, זה שם מהתנ”ך! למה את חושבת שזו בעיה?
כי פה בישראל זה לא קל! עדיף שיוגדר בעצמו. אני הייתי בוחרת אחרת כמו שכמהות מושלמות עושות.
טוב שכשהגיע הזמן לבחור שם, כבר לא ביקשתי רשות.
רותי, בפוזה, לקחה את העגלה ועשתה סיבוב בשכונה, שומעת כל הזמן: “איזה תינוק מקסים, ואמא כזו צעירה…”. זה ליטף לה את האגו, עד שכולם הבינו שהיא סבתא, ואז נגמרו התהלוכות והתחילה מדיניות “סבתא לקפה”.
אני אהיה הסבתא של החגים! כל ביקור, מתנה/צעצוע צבעוני חדש נוחת בחדר.
התפקידים התייצבו, הבית נרגע.
החגיגה שרותי עשתה ב”לחיים יהלי בן חצי שנה” כמעט הפכה לסיפור בהמשכים. מיכל חייכה לבנה שהתעורר, שלפה את המתנה של רותי רעשן כסף נוצץ.
יהלי, תראה מה זה! איזה יופי!
הוא נענע, צחק והראה שן ראשונה. מיכל פתחה את השקית של עדנה: בגד תינוק לבן שסרגה בעצמה.
וגם גרביים! תראה איזה יפות! יש לך סבתא עם ידי זהב, מותק!
רותי נכנסה בדיוק:
יא-אלה! מעצבת קראה לזה? מאיפה הישגת דבר כזה?
עדנה סרגה לבד.
רותי בחנה את הבגד.
לא יכלה לקנות משהו אמיתי? תאריך חשוב כזה, ומה סורגת לו גרביים קמצנות אין דברים כאלה!
אמא!
מה, אמא? אני טועה?
מיכל רצתה לשקוע ברצפה. עדנה עמדה שם, שמעה הכול. היא חייכה את חיוכה, הניחה קערת קומפוט בשקט ויצאה. מיכל הרגיעה את יהלי, וכשירדה גילתה שעדנה כבר הלכה.
אלון! איך לא נעים לי!
זה לא את! למה שתרגישי רע?
הייתי צריכה לעצור אותה!
חכי, היא מבינה לבד.
החיים חזרו לשיגרה, אבל מיכל המשיכה לנסות לפייס את עדנה, שעמדה על שלה: “עזבי, באמת שלא נפגעתי”. נדמה היה שמשהו כבה, רק שמיכל לא ידעה להדליק אותו מחדש.
יום אחד התמוטטה בבית כשהייתה לבד, רק יהלי למעלה ישן. ניסתה להתקשר לאלון אין תשובה. גם לאבא, שניתח בשיב”א. התקשרה לאמא:
היי היי חמודה, מה שלומכם? יהלי, נו! איך הייתה המסיבה! אמרתי שזה רעיון טוב לעשות אירוע! כולם התלהבו…
אמא…
לא צריך להגיד תודה! אני הסבתא! רגע, יש לי שיחה נכנסת ביי!
ניסתה שוב תפוס, תפוס, תפוס.
הכאב גבר, מיכל התקשרה למד”א, ולבסוף לעדנה.
מיכל?
בבקשה העולם הסתחרר.
עדנה רצה כמו לוחמת קומנדו, לקחה תיק, עלתה על מונית וצעקה:
חייבים להגיע מהר! הבת שלי בקריסה!
תשבי! אל תדאגי, סבתא!
האמבולנס הגיע דקה אחרי. מיכל איבדה הכרה, עדנה ניהלה הכול.
בבית חולים, אחרי ניתוח, מיכל קיבלה פקודת רופא להישאר יומיים נוספים. כשחזרה, עלתה ישר לחבק את יהלי, והתקשרה לאמא שלה:
אמא
מה קורה מיכלי? איך בבריאות?
צריך שתבואי לעזור אני לא יכולה להרים את יהלי.
ברור, אבל יצאתי על טיסה, כל החיים חלמתי על נופש כזה! ביטול עולה מלא! חבל
מיכל ניתקה, בלעה שפתיים, והבינה שתצטרך להסתדר לבד.
התעוררה מהשינה לריח מרק, עדנה עמדה ליד המיטה: “הכנתי לך הכול, אל תזוזי! בואי, את חייבת להתחזק, כי תכף הילד הזה רץ, ותצטרכי אנרגיות! ותראי איזה שמחה: עומד, כמעט הולך!”.
הכאב פחת מיד. מיכל צחקה, בדמעות, חיבקה את בנה, והסתכלה על עדנה בעיניים חדשות. הכול היה במקום, בדיוק כמו שצריך.
כי גם כשיש משברים, במשפחה ישראלית, גם אם יש קצת חיכוכים, הגרביים הסרוגות בסוף עושות טוב על הלב.
