אורח בחורף
במושב בערב חורפי החושך יורד מהר, ובסערה אפילו מוקדם יותר. בשבע בערב כבר לא רואים דבר מהחלון, רק לבן טהור, שלג שנדבק לזכוכית ונזל, מתערבל מטה באיטיות מתגרה.
ישבתי לשולחן וערכתי כתב-יד.
זו לא הייתה עבודה דחופה הדד-ליין היה לשני בינואר אבל אני רגילה לא לדחות. ומה כבר לעשות בליל הסילבסטר כשאת לבד, העיר הקרובה מרחק שבעים קילומטרים, וטלוויזיה לא ראיתי כבר יותר מעשור?
את הבית במושב גivat חיים רכשתי עם בעלי לפני עשרים שנה. פעם חשבנו רק לקיץ, רק לנשום, רק לדשא והאוויר. אחר כך מת אסף שלי בתאונה, והעיר הפכה זרה. נשארתי כאן בסוף עם הלפטופ, עם כתבי-היד, ועם החתולה רותם, שישנה על הרדיאטור וכעת אינה יודעת שבחוץ משתוללת סופה.
השכנים קיבלו אותי בהבנה שנתיים, ואחר כך הפסיקו לשים לב. התרגלו: נועה הדר עורכת ספרות, גרה בבית עם התריסים הכחולים, יוצאת לדואר ולמכולת כל שלושה ימים, לא נוגעת באיש, לא מחכה לאף אחד. שכנה טובה.
על השולחן נחה ערימת דפים. למעלה הופיע שם הסופר: “י. עברי”. שמונה חודשים אני עובדת על הרומן הזה. שמונה חודשים עורכת, מתווכחת במיילים, מקבלת “מאושר” או “לא מאושר” ושוב חוזרת לפסקאות. את המחבר לא הכרתי. רק שם משפחה, ראשי תיבות, רק כתב-יד שלוש מאות שמונים עמודים על אדם שהלך לאן שלא צריך, ולבסוף הבין.
רומן טוב.
ערכתי מספיק כדי להרגיש. זה היה ספר חי. היה בו קול חי לא מזויף, לא מלומד. יש קולות שאי אפשר ללמוד. הסופר ידע את זה וכנראה חשש.
הטלפון צלצל בשבע וחצי.
נועה, מתי את שולחת? שאלה עדי מההוצאה. היה בה קול של מתנצלת מתקשרת בחג.
בשני.
עזבי, תגישי גם אחרי העשירי, זה חגים.
בשני, חזרתי.
עדי שתקה. ידעה שמיותר להתווכח.
תגידי, את שם לבד, נכון? שוב?
רותם איתי.
נועה…
עדי…
היא צחקה ופרשה. חזרתי לכתב-היד, מצאתי דף שמציק לי כבר שלושה ימים, ובהיתי בו.
דף 117, פסקה שלישית מלמעלה. שם הייתה שורה הרגשתי שהיא לא במקומה, אבל לא ידעתי להסביר למה. לא המילים, לא המשמעות הקצב. המשפט היה ארוך, מושך את הטקסט מטה. חמש גרסאות ניסיתי עד כה ולא עבד.
בשישית הצלחתי.
רשמתי, קראתי שוב, סופסוף מרוצה, סגרתי לפטופ. נשארו עוד שעתיים עד הדפיקה.
הדפיקה באה בערך בעשר ועשרים.
לא בחלון בדלת.
בהתחלה חשבתי שזה הרוח. אבל הרוח דוחפת, מייללת; פה היה צליל נקישות שלוש, ואז עוד שתיים.
רותם פקחה עין אחת ונרדמה שוב.
קמתי. ניגשתי לחלון, הזזתי וילון והצצתי למרפסת. עמד שם אדם. לבד, בלי רכב. רק שלג מסביבו והוא בתוכו, עם מעיל ששנים לא מחמם כבר. פנס השער התנדנד, ובאורו ראיתי שאין בו איום רק קור מקפיא ורגליים מותשות.
במושב לא סוגרים דלת. לא בסופה.
שפשפתי מעיל וניגשתי.
ערב טוב, אמר בשקט, בקול מעט צרוד. סליחה על השעה, הטלפון התרוקן, הרכב נתקע בתעלה, ראיתי אצלך אור.
בחנתי אותו. גבוה, כמעט נושק למשקוף. מעיל משובץ, רטוב כולו. ביד אחת משקפיים, ביד שנייה כלום. העדשות מלאות אדים, לא ראה דרכן בגלל זה החזיק כך.
תיכנס, אמרתי.
נכנס. לא בחופזה, לא בלחץ בזהירות, כמו אחד שנכנס לבית זר בלי רשות, ומשתדל שלא לתפוס מקום.
הרכב רחוק? שאלתי כששחרר את הצעיף.
מאתיים מטר במורד הדרך. תעלה בין השדות לא שמתי לב. שתק רגע. מטען שכחתי בבית, ניווט גמר הכל.
מבינה.
בעודו תולה את המעיל, הרתחתי מים. כשהסתובבתי, ראיתי שהוא עדיין מחזיק במשקפיים לא מצליח ליבש. לבש אותן רק כשהתחממו על כף ידו.
תלה כאן, הצבעתי על הקולב שליד המראה.
תודה. תלה את המעיל, לבש משקפיים, יונתן.
נועה, החוויתי למטבח. תיכנס.
במושב כולם מכירים את כולם. היישוב הצמוד נירית, שישה קילומטרים בשדה. כמה בתים חיים, קיץ עמוס נופשים, עכשיו ריק.
אתה מנירית? שאלתי.
משם. קניתי בית בסתיו, זו הפעם הראשונה שלי בחורף. צחק קצרות. לא חשבתי שפה זה סיפור אחר.
לא ראית תחזית?
ראיתי. כתבו “שלג קל”.
“קל” בכביש או בשדה זה שונה.
עכשיו אני יודע.
הנחתי לפניו כוס תה חם. תפס אותה בשתי ידיים, רק ישב ככה רגע.
המכונית לא נורא, אמר. יפנו אותה כבר, רק צריך לצלצל.
תשתמש בשקע לטעינה, הצבעתי על תקע ליד המקרר, שם יש כבל.
קם, חיבר את הטלפון, חזר, תפס את הכוס מתחמם.
את גרה פה הרבה? שאל.
חמש שנים ברצף. לפני זה רק לדשא וקיץ.
ולא חסרה העיר?
לא.
לא שאל למה. הערכתי זאת.
הטלפון שלו ישן דגם שכבר שנים לא מוכרים. קטן, מתקלף, עד שיטען ל-5% ייקח נצח אני יודעת, היה לי כזה.
הבנתי: הוא לא הולך בקרוב.
הרמתי כוס, שאלתי:
אכלת היום?
בבוקר.
בבוקר.
חשבתי, אסיים בשעות.
במקרר היה מרק של קישואים, מאתמול. הנחתי להתחמם. הוא לא ניסה להגיד “לא צריך” או “אל תטרחי” רק חיכה. גם זה נכון.
בזמן שהמרק רתח, שתקנו. לא היה מוזר פשוט שקט. הסופה ליטפה חלון, רותם נחרה על הרדיאטור, התאורה במטבח רכה וחמימה. הבנתי שזו מוזרות טובה אדם זר במטבח שלי, שקט, וזה בסדר. לרוב זה מפריע.
הרתחתי מים שוב אחרי חצי שעה.
השלג התחזק. אכלנו כמעט בלי לדבר לא מחוסר מילים, אלא כי לא היה למה למהר.
אצלך שקט, אמר יונתן.
תמיד שקט. חוץ מהרוח.
לא, התכוונתי בפנים, שקט. הצביע לסלון. אין רדיו, אין טלוויזיה.
יש רדיו קטן על אדן החלון. לפעמים פועל.
מובן. שתק. בתל אביב, אני לא מסוגל לעבוד בלי אוזניות. גם איתן, שומע דרכן קירות דקים, רעש. מפריע.
לעבוד כלומר לכתוב?
כן.
מה אתה כותב?
פרוזה. הביט בכוס. כבר שנתיים עובד רק על רומן אחד. הרבה זמן.
מוכר.
שלחתי באוקטובר. מאז כלום, תקוע.
הכרתי את ההרגשה הזו לא שלי, של אחרים. שמונה שנות עבודה הראו: אחרי שמוסרים ספר, נותר חלל. חלק עוברים מיד לדבר הבא, יש שאבודים זמן מה, אחרים נעלמים לגמרי.
זה עובר, אמרתי.
אני יודע. אבל עכשיו לא.
רותם קפצה מהרדיאטור, ניגשה אליו, רחרחה והסתלקה חזרה. יונתן הביט אחריה.
זה סימן טוב? שאל.
בינוני. אם הייתה נשארת סימן טוב.
אשתדל לשפר יחסים, אמר ברצינות.
צחקתי.
אפשר לשאול? המשיך לאחר זמן מה.
תשאל.
למה דווקא בשני?
לקח לי רגע להבין.
הדד-ליין, הסביר. אמרת בטלפון בשני. אבל היום שלושים ואחת. יושבת על כתב-יד בליל שנה חדשה, כשיש עוד יומיים. למה לא מחכה?
שאלה מדויקת מדי לסתם זר באמצע סופה, שכולה דאגה לרכב ולגרר.
הרגל, אמרתי.
איזה?
לא לדחות כשכבר כמעט מוכן.
הביט בי. לא האמין. לא חיפש שקר, פשוט ראה שזה לא כל התשובה.
וגם כאן אין למה לחכות, המשכתי. לא חוגגת במיוחד. מעדיפה לעבוד ולא לבהות בשעון.
הבנתי, קיבל את זה בשקט.
וזה היה טוב.
שתקנו. מבחוץ נשמעו שלבים מתרקשים ברוח הבית ממול ריק מאז נובמבר. הצליל חרפן, אבל התרגלתי; עכשיו נשמע חזק במיוחד.
עבדת כשבאתי, העיר יונתן. יותר תצפית משאלה.
כן.
במה את עוסקת?
עורכת פרוזה.
מעניין.
בדרך כלל כן.
הביט בי יותר מהרגל.
את אוהבת לערוך טקסטים של אחרים? לא מכביד?
חשבתי רגע.
כשזה טקסט גרוע מכביד. כשזה טוב ההפך. רוצים לשפר. אולי כמו רסטורציה. המבנה קיים, רק להסיר שכבות.
הנהן שוב. לעצמו.
את לא נעלבת? שאלתי.
ממה?
כשעורכים אותך. מוחקים שורה.
אה, חייך. לא. רק אם מוחקים משהו חשוב.
ואיך יודעים מה חשוב?
אם אחרי המחיקה משהו כואב זה חשוב. אם לא אפשר למחוק.
הבטתי בו. תשובה מדויקת, כתובה של מישהו שכבר עבר ביומן אלה פעמים רבות.
היו לך תיקונים גרועים בעבר?
כל מיני. הרהר. עורכת אחת הפכה את הספר הראשון שלי לסיפור אחר לגמרי. הייתי צעיר. חשבתי שהעורכים תמיד צודקים.
ומה אחר כך?
למדתי ש”צודק” ו”ותיק” לא תמיד אותו דבר.
הסכמתי. עורך יכול לדעת מקצוע, אך לא לשמוע קול הטקסט והשני חשוב יותר.
***
היה לילה אמיתי עכשיו חושך ללא אורות, שלג כבד והפנס כמעט לא מנצנץ דרכו.
יונתן לגם את תהו השני. רותם שוב קפצה לרצפה, חלפה על פניו ולא עצרה בדקה וחזרה. ראיתי שהוא לא מנסה לקרוא לה. נכון היא לא אוהבת שמרימים לה קול.
מותר? הצביע על מדף הספרים.
בכיף.
ניגש. שלושה מדפים; בלשים לבד, פרוזה בנפרד, והשאר. בחן בשקט, הקריא שמות, לא נגע. חזר למקומו.
יש לך הרבה בלשים, ציין.
לקרוא בשביל מנוחה. הכל נפתר שם.
בחיים פחות?
הרבה פחות.
הרמתי את הכוס.
ספרי על הרומן, אמר.
לא קלטתי מיד למה מתכוון.
שאת עורכת.
למה?
מסקרן אותי. אמרת שטקסט טוב זו רסטורציה. רוצה להבין איך זה נראה בעינייך.
זה שיח מוזר לא רע, שונה. זר יושב במטבח שלי, שואל ברצינות על העבודה. כבר לא זוכרת מתי מישהו באמת רצה לדעת כך.
רומן על מישהו סיפרתי. הרבה זמן עשה את מה שחשב שנכון. בסוף מגלה בעצם פחד לנסות אחר. זה על ההבדל בין הרגל לבחירה.
מה קורה לו בסוף?
עוזב. לא אנשים את עצמו הקודם. בעיני זה הסיום האפשרי היחיד.
יונתן הרהר.
את אוהבת את הסוף הזה?
כן. למרות שמחבר רצה אחר.
איזה?
חזרה. הגיבור שב למה שעזב.
שכנעת אותו?
רשמתי הערה. הוא החליט. שמתי את הכוס. זה התפקיד שלי להציע. הספר שלו.
התבונן בשולחן. השתיקה שלו הייתה עבה, חושבת.
למה עזיבה זה סוף טוב? שאל.
כי חזרה עונה ל”לאן”. לעזוב עונה על “מי”.
הסתכל בעיני.
זה שלך או של הרומן?
שלי. מההערות.
השתתק שוב. חיכיתי.
כמה שנים את עורכת?
שמונה.
תמיד חושבת ככה על הסוף?
לא תמיד. רק בסיפור אמיתי. סיפור מזויף תסיים איך שתרצה, לא ישכנע. אמיתי סוחף לסוף הנכון היחיד, והעורך שלא יקלקל.
יונתן הביט בחלון. ארוך, מהורהר.
קשה, כנראה, לחש.
מה קשה?
לקרוא של מישהו אחר. באמת. לא בשבילך בשבילו.
חשבתי.
לפעמים. כשהסופר מתנגד. או עיוור למה שכתב. הרומן הזה לא. הוא הקשיב.
הנוכחי?
כן.
במה הקשיב?
הרמתי כוס, הרהרתי. על מה נגע בי כל כך בטקסט זה.
יש בו משפט, אמרתי. שיניתי אותו, המחבר הסכים. עוד לא בטוחה שצדקתי.
מה היה במקור?
על הסופה. הוא כתב באריכות, זה שבר את הקצב. קיצרתי יצא חד, משהו אבד.
מה הלך לאיבוד?
בדיוק לא יודעת. נשמה.
תקראי כמו שיצא אצלך.
הבטתי בו. בקשה מוזרה אך מובנת.
“השלג לא בוחר. הוא פשוט נשאר, כשכל השאר עוזב.”
יונתן שתק.
לא שנייה הרבה. הרגשתי שהשתנה משהו. לא בחדר בו.
חזותו, איך לחץ את הכוס ישר, קפוא מדי הבנתי: לא סתם מהרהר במשפט. הוא מזהה.
משהו קרה? שאלתי.
לא. פסק. כתבתי אחרת. “השלג לא בוחר לאן, הוא פשוט יודע שיישאר רק מה שלא פוחד מקור.”
הנחתי את הכוס.
לאט. כי פשוט צריך, כי צריך לאט.
המשפט הזה היה בכתב-היד. המדויק. דף 117, פסקה שלישית. זכרתי, נאבקתי בו שלושה ימים. הגרסה שלי שלי בלבד. המקור רק המחבר ואני.
הספר לא יצא עדיין. לא הייתה ציטוט כזה.
אתה י. עברי, אמרתי.
לא שאלה.
הסתכל בי.
יונתן עברי, הנהן. כן.
שקט. זה היה מוזר ולא כי משהו חשתי מתחילת הערב. עבדתי שמונה חודשים על רומן אחד הוא כתב, אני ערכתי; בין המילים חולקים שותפות שלא ידע.
ערכתי את הרומן שלך, הוספתי. שמונה חודשים.
ידעתי. ההוצאה דיברה על העורכת “נ. הדר”. היסס. לא ידעתי את שמך. רק ראשי תיבות.
נ. הדר.
נועה הדר. זה אני.
הכרנו זה את זו. דרך הערות, תיקונים, “מאושר” או “לא”. הסכמת לפינאלה שלי, דחית תיקון בפרק הרביעי. התעקשתי שניית לשנות הסכמת אחרי שבוע. לא נפגשנו אף פעם.
פתאום ידעתי מי הוא. לא הגבר שלפני אלא הקול שבטקסט. יודע: כשהוא מתרגש, כותב משפטים ארוכים, כשהוא בטוח קצרים. צריך זמן לכל תיקון לא מתוך עקשנות, אלא מחשבה. לא מפחד לסמן “לא מאושר” ולשתוק.
אבל הוא ידע עלי רק ראשי תיבות.
זה קצת לא הוגן.
ואז, בסערה, בא ודפק על הדלת שלי.
***
למה לא אמרת מיד? שאלתי.
מה? נדבק בהפתעה. לא ידעתי שאת העורכת שלי. רק אמרתי “כותב”.
ואני רק “עורכת”.
כן. חייך. לא השלמנו משפטים.
צודק. לא אמרתי “בהוצאת אלונים”, הוא לא אמר “הספר אצל יסמין”. שנינו שאינם אוהבים לפרט. כך זה נהיה.
המשפט שלך שיניתי כי היה ארוך מדי למקום שלו. הקצב נשבר.
אני יודע. הסכמתי.
שלך טוב משלי.
הביט בי.
באמת?
כן. שלי חד, שלך ישר. כנות לפעמים חשובה מדיוק.
שקט ארוך.
אפשר להחזיר למקור? שאל.
כבר אצל ההוצאה. חשבתי. אבל תבקש, אני אחזיר.
לא. נענע ראש. תשאירי שלך. את צודקת: הקצב חשוב.
לא המשכתי להתווכח. היה לי חשוב ששאל.
הטלפון רטט חמש-עשרה אחוז. אפשר כבר לצלצל. יונתן לא זז.
קראת את כל הרומן? שאל.
שלוש פעמים. עורך עובר שלב: קודם להבין, אחר כך להרגיש, שלישי עבודה ממש.
ומה הרגשת?
הנחתי את הכוס והתבוננתי בו.
שמי שכתב, התבשל בזה הרבה זמן. עד שהבין, באמת.
הוריד עיניים.
נכון, אמר בשקט.
הרומן טוב, הוספתי. נדיר שאני אומרת. אמיתי.
לא השיב רק הנהן, ידעתי שזה חשוב לו ולא מסוגל להודות בזה בקול. כנראה אף פעם לא ידע.
מלא השתיקות חזרו. הפעם אחרות לא מביכות, אלא משמעותיות. כמו טבע דומם אחרי מילה שנאמרה וכעת כל החלל צריך לשקוע בה.
היית לבד מהתחלה? שאל פתאום.
הבנתי למה מתכוון. לא הערב בכלל.
לא. בעלי נהרג לפני חמש שנים.
משתתף.
לא צריך, הנדתי. כבר לא כואב. רק אחר.
לא אמר “מבין”. אף פעם זה לא נכון. רק שתק ושאל משהו אחר:
למה גivat חיים?
כאן שקט. והיינו כאן יחד אז פה הוא עוד קצת נמצא.
יונתן הנהן. לאט.
ואתה למה נירית? הקשיתי.
התגרשתי לפני שנתיים. דירה בתל אביב, אבל ריקה. פיו עיקם קלות. קניתי בית כדי שהריקנות תשתנה.
פלטתי צחוק. הוא שם מילים על מה שמעולם לא הסברתי לאחרים, למה בית לבד.
מדויק, אמרתי.
את מבינה?
טוב מאוד.
חייך שוב בשקט, כמעט לעצמו. הפעם יכולתי לראות אותו.
הסרת מונולוג בפרק רביעי, פתאום נזכר.
הסרתי.
למה?
כי הדמות אמרה דברים שהקורא כבר ידע. לא הוסיף.
היה לי חבל.
אני יודעת. כתבת.
ענית: “מבינה, אך לא”.
כי באמת הבנתי. אבל עדיין לא. הבטתי בו. זה בסדר להצטער על טקסט. אבל צער אינו נימוק.
שניים של שקט.
את צודקת, אמר. יותר טוב בלי מונולוג. קלטתי בסוף.
כולם מבינים בדיעבד.
זה לא פוגע בך?
מה?
שתודה באה רק בסוף. לא מייד.
חשבתי.
לא. העיקר שהטקסט ייצא טוב. כשייצא אומר “מאושר”, וזה מספיק לי.
יונתן הביט בי. ארוך. לא כמו בזר במישהי שכבר קצת מכירים.
תמיד חשבתי שהעורכים חסרי פנים, לחש.
כך צריך לנהוג. הספר לא עלינו.
את לא חסרת פנים.
זו בעיה, מלמלתי.
לא, אמר. לא.
***
23:45.
שנה חדשה עוד רבע שעה, ציין יונתן.
אני יודעת.
השלג נרגע לבן קטן על הזכוכית, בלי רוח. הפנס כבר לא מתנדנד. השלג נפל מגושם, כאילו עייף בעצמו.
יש לשתות חוץ מתה? שאל.
יש יין. פתוח, מחנוכה.
בסדר?
לדעתי כן. לבן.
מתאים.
קמתי, הוצאתי בקבוק מהמקרר. מזגתי לשני כוסות פשוטות לא גביעי זכוכית. רק מעט.
נרים כוסית על מה? הרים כוס.
לשנה החדשה.
רחב.
אז לכנות. שלפעמים ניצחת מהדיוק.
הביט בי. לא הסרתי עיניי לראשונה. קודם הרגשתי רצון להנמיך מבט, עכשיו לא.
בסדר, אמר.
שעון הרדיו סימן שתיים עשרה ישן, עומד שם מאז אסף תלה אותו אז, בקיץ הראשון. אף פעם לא הסרתי, רק החלפתי בטריות, תמיד בחצות לוחש לי “חג של אחרים”. הלילה אחר.
הרמנו כוסות. שתינו בשקט. רותם נסתובבה על הרדיאטור, פיהקה וחזרה לחלום. בחוץ השלג ירד ברכות פתיתים גדולים, איטיים, חסרי רוח.
הטלפון צפצף שלושים אחוז.
יונתן הביט עליו. אחר-כך בחלון. ואז עלי.
לגרר לא יבוא הלילה.
לא. רק בבוקר.
אפשר להישאר כאן?
הנהנתי.
ספה בחדר העבודה. שם כתב-היד, אבל אזיז.
אל תזיזי, אמר. לא אפריע.
לא אפריע דייק. לא “אני אהיה שקט”, לא “לא אהיה לטרחה”. לא אפריע. כמו אחד שמבין שאת זקוקה למרחב, וחושב לכבד אותו.
טוב, חייכתי.
קמתי לשים מים, לא כי צמאה, אלא להעסיק ידיים.
נועה, קרא.
הסתובבתי.
שמח שהרכב נתקע.
הסתכלתי עליו. ישב לשולחן, אוחז את הכוס בשתי ידיים, אמר אמת, בלי פוזה, בלי הקדמות.
אני עוד לא בטוחה, עניתי בגילוי לב.
יודע. הנהן. זה בסדר.
המים רתחו.
מזגתי לשתי כוסות שלו ושלי. הנחתי מולו. אמר תודה, לקח.
השלג ירד באיטיות. הסערה נגמרה.
אבל הוא נשאר.
ולא שאלתי מתי ילך.
הכתב-יד המתין בחדר השני דף 117, פסקה שלישית. שם שורה שלו, ערוכה בי, ובמחשבתו המקורית. שתיהן מדברות על אותו דבר: מה שנשאר כשכל השאר עוזב.
אולי זו באמת האמת.
ישבתי לשולחן, כוס תה בידי. הוא מולי. ואין בחוץ סופה. רק שלג חרישי, ושנה חדשה שכבר התחילה.
