בובה שבורה
מרים, זה היה פשוט מקסים! נועה פלא! והקול שלה… לא שמעתי דבר כזה מימי! את יודעת שאני לא מעט מגיעה לתיאטרון הלאומי וזכיתי להיחשב כבר כמעט מומחית. הנערה שלך חייבת לשיר שם! שם, בדיוק שם! אין על כך ויכוח!
יעל, תודה על כך שאת מעריכה כל-כך את הכישרון של בתי. נועה הלכה דרך כל-כך ארוכה עד היום. כמה מסירות, כמה השקעה וסוף-סוף, “כרמן”!
מדהים! מדהים! מרים, עכשיו כשהיא הגיעה לכל זה, אולי הגיע הזמן לחשוב גם על העתיד שלה? נכון שהיא זמירונת, אבל אי אפשר רק לקפוץ מענף לענף כל החיים, לא? ומה עם קן? ומה עם גוזלים?
לא יודעת, יעל. נראה לי שעדיין מוקדם. היא עוד צעירה, וההצלחה של היום היא רק הצעד הראשון במסע שלה.
מרים! עידו כבר הרבה זמן מוכן לחתונה, אני באמת לא יודעת עוד כמה הוא יחכה! הוא אוהב את נועה בטירוף! יום בלעדיה והוא אבוד! ומה אנחנו בעצם עושות? רק עומדות בדרכם! יעל הוציאה מטפחת תחרה קטנה מתיקה וקינחה את עיניה מי אנחנו שנעמוד באהבתם?
מרים שתקה, מבינה שאת יעל לא תשתיק כך סתם, אך גם לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת. ככה זה תמיד: נושא שנשחק אינספור פעמים.
יעל, שכבר הכירה עוד מילדותה, הייתה ידועה כעיקשת. אם יעל רצתה משהו שום דבר לא עצר אותה, ובלעדיה הדברים לרוב לא התקיימו. גם היכרותן החלה ממשתוקקותה של יעל לקבל משהו.
מרים זוכרת עד היום איך הרגישה כשזה קרה: אבא הביא לה בובה יפהפייה בשם רחל מהשליחות לאירופה. בובה עם שיער פשתן, עיניים כחולות, שמלה מיוחדת. מרים כל-כך אהבה אותה, הייתה מושיבה אותה ליד שולחן קטן, עורכת טקסי תה, ומהקפידה על כללי נימוס שמלמדה אותה אמא.
יעל ראתה את רחל אחרי כשבוע ונכבשה. בניגוד לעבר, היא לא קיבלה את מבוקשה מרים סירבה למסור את בובתה. יעל חלתה מרוב צער; לא התחזתה, אלא באמת הייתה עצובה, עם חום ודמעות. מרים בסוף הביאה לה את הבובה מרוב רחמים מה תעשה אם ליעל כל-כך רע?
אבל כעבור רגע מרים התחרטה. דמעות יעל התייבשו כהרף עין, והיא תפסה את הבובה הישנה שלה, דנה, והרימה אותה לרגע, ואז זורקת אותה בקור אל תוך ארגז הצעצועים: “עכשיו את תגור שם!”
משום מה, זה כאב למרים במיוחד. היא אפילו לא ידעה להסביר למה פשוט הייתה לה רחמנות כזאת כלפי דנה הישנה, ולקחה אותה אליה בחזרה, בזמן שיעל הייתה שקועה ברחל. מרים ביקשה מאמה לשפץ אותה, וידעה שגם הדס שלה, יום אחד ייעלם, כשיעל תמצא לה בובה חדשה.
היה זה ברור למרים שלא מחזירים מתנה, ושאם לקחה זו דרכה.
בובה דנה נשארה אצל מרים שנים. גם כשגדלה, ילדה בת, דנה הייתה שם על המדף, עיניה הכחולות הרחבות ללא ריסים.
עבור מרים, דנה הפכה אזהרה יש אנשים שמוותרים בקלות על הישן למען החדש. היא הרגישה שזה כך לא רק בצעצועים…
יעל נשארה השכנה והחברה היחידה פשוט לא היו ילדות אחרות בשכונה. לחיות בריב פשוט לא הייתה אופציה.
אל הדירה החדשה עברה מרים עם משפחתה אחרי שסבה, דב יונתן, נפטר. בבית הזכירו את שמו בלחש ויראה. מה היה עושה? מי היה? רק שנים מאוחר יותר גילתה מרגל. רק אחרי מות אביה שהיה אחד המנתחים הבכירים בתל אביב, כשנשארו לבד אמה סיפרה לה: “תדעי, כעת אין לנו גב. נאלץ לדאוג לעצמנו. איך? עוד לא יודעת…”
“ולמה את ככה?”
“כל החיים חייתי בצל של אבי, ואז בצל של בעלך. כל החלטה של סבא. אחר כך של אבא שלך. לא ביקשתי, פשוט ככה היה. כלום לא היה לי. ילדת שוליים… לא היה בושה גדולה מזאת. אולי זה מוזר, אבל אני אפילו מודה לאמי שעזבה אותי”
הילדוּת עברה על מרים בבית ילדים. למדוה, אהבו בצורה שקטה לא כמו אמהות, אבל באמת דאגו…”אם לא פחדת על ילדך אין אהבה.”
“אמא, את דואגת לי?”
“מאוד! תמיד פחדתי. אבא שלך היה שונה, עוד מהחינוך בצבא. הוא, וסבא שלך שניהם גדלו בלי אמא מגיל צעיר.”
“ואיך הכרתם?”
“מקרה, ממש ברחוב. שברתי עקב. בלעדיך לא הייתי שורדת אותו לילה. הוא הביא אותי הביתה, דאג, תיקן כול…”
וכך, יום ביומו המשיך הסיפור המשפחתי, עד שדב הלך, והותיר אותן לבד. מרים נפלה על כתפיה של אמה. עם הזמן, אמה עברה לעבוד בבית חולים ממשלתי בעקבות עזרה של חבר של הסבא.
כשחלתה אמה של מרים, ענתה מרים בגרות. נועה נשארה איתה יחידות בעולם.
עם יעל, תמיד רק חלקו חוויות מהילדים, אך מרחוק. יעל התחתנה עם איש כפר, בנתה בית גדול במושב. גם עידו, בנה, המשיך בדרכו של אביו אומן. “אנשים מוכשרים צריכים להיות יחד!” חזרה ואמרה ליעל, לא להכניס לנועה “בינוניות”.
מרים לא רצתה את עידו לחתן של נועה מתוך הרגשה שזו לא הדרך. נועה, שהמופת שלה הייתה סבתה ואמה, תמיד נלחמה עבור מקומה, לא כמו עידו, שהכול קיבל מוכן.
אביה של נועה מת בתאונה סמוך ללידתה. כל שידעה הייתה: “אבא היה גאה בך…” וזה הפך להיות עמוד ענן בחייה.
מה שנועה לא חזתה, שאהבתה לעידו תצוץ משום מקום. עם השנים, כבר לא היה ידיד. לא שמה לב אפילו מתי השתנה הכול. בפעם הראשונה נסעו יחד לחרמון, עידו קנה לה ציוד סקי, עודד “את יכולה הכול!”
נסיעות משותפות, חבר’ה שמחה רק הסקי עצמו לא דיבר אליה. ויכוחים החלו, ועידו הרים גבה בכל פעם שסירבה. “אז למה באת?”, שאל בכעס. “בשבילך,” לחשה, כמעט בבכי.
בסוף הטיול עידו כרע ברך, טבעת מסנוורת שהכינה יעל הצעת נישואין בסטייל. נועה אמרה “כן” ובכתה בלילה. חתונה בשכירות תל אביבית משופצת של סבא, בשלמות. חלפו חודשים.
עברה שנה, ויעל החלה ללחוץ. “נועה, הגיע הזמן לילדים! למה למשוך? עכשיו אני עוד יכולה לעזור!”
הבעיה הייתה לא בנועה אלא בעידו, שסלד לחלוטין מרעיון ילדים.
“למה להרוס לי את הסדנא בגלל ‘קטנטנים’ האלה? אני עוד לא מוכן להיות עבד למשפחה…”
נועה נפגעה. ניסתה לשוחח לשווא.
“אני רוצה להצליח בחיים, נועה! להיות אמן גדול! ואני אמור לגדל ילדים? עזבי! את הרי מבינה אותי הכי טוב, כי את כזו!”
מה אומרת? לא על חוכמתה של יעל אולי בכלל. בעצם כבר מזמן הרחיקה מיעל. “נועה, אינך בריאה? משהו לא בסדר? תבדקי!” ומרים בצד:”די, תניחי!”
עד שיום אחד קרה האסון. עוד חופשה בחרמון, עידו לחוץ, דוחף ללכת לגלוש, נועה נענית למרות הפחד. “לא צריך מדריך אני אלמד אותך!” ותוך שנייה נפילה. חושך.
כשפתחה עיניים, אמה הייתה שם, דומעת.
“אמא…”
“שקט, נועה שלי. אני כאן.”
“ועידו?”
מרים הסתובבה. לא מצאה מילים לומר שעידו עזב לתל אביב ברגע ששמע. “מה אני יכול לעשות? אני לא רופא. יש לי תערוכה.”
הרופאים לא נתנו תקווה, מרים סירבה להיכנע, כל בוקר הבטיחה לעצמה מול תמונות המשפחה: “אני לא מוותרת! לא ייקחו לי אותה!” מלחמתה נשאה פרי, נועה חזרה ללכת, צעד אחר צעד.
קולה אבד. הסיבה לא ברורה אולי השעות בהן שכב פצועה, זועקת לעזרה. עידו לא חיפש אותה.
כשהאם ניסתה להסביר, נועה רק אחזה בידה ואמרה: “הבנתי, אמא. לא רוצים בי… לא צריך אותם בובה שבורה…”
– “את לא בובה דנה! אני לא אתן!” מרים קראה, והאחות העיפה מבט לחדר. “סליחה…”
שנים עברו. בפארק המסילה, נועה הצעירה, צולעת מעט, יורדת עם עגלת בנה, פונה אליו מחויכת: “קדימה, חבר, כל-כך הרבה ממתין לך! רק לא מהר מדי, טוב? אמא לא מדביקה!” והוא דופס, פושט ידיים, רץ לאשתו של אמו.
“כך התגעגעתי!”
חיבוק.
– “איך היה אצלך?”
“מצוין. לא תאמיני את מי פגשתי.”
“את מי?”
“יעל…”
“ומה שלום?”
“סובלת. הכל לא בסדר. עידו לא הסתדר, היא מתבגרת, טרם ראתה נכדים…”
– “ומה אמרת?”
“דבר. לא שאני סבתא בשנית, ולא שהתחתנת שוב. מרחמת עליה.”
“מעט מוזרים אנשים, אה, אמא?”
“כן, אבל נניח לעצב! ומי זה כאן עם שן חדשה? תראי לי! כל-כך הרבה? לא מדי?”
“חח, אל תדאגי, זה בדיוק כמה שצריך…”
נועה לוקחת את ידה של האם ושמה אותה בעדינות על בטנה.
“רוצה הפתעה?”
“משהו טוב?”
“הטוב מכולם! הפעם תהיי סבתא פעמיים! מה דעתך?”
“יו!”
“לא שמחה?”
“פשוט בהלם… שמחה? אני בעננים! האמת, יש כזה דבר יותר מדי אושר?”
“לא יודעת, רק יודעת שמגיע לנו. במיוחד לך, אמא”
“ממ?”
“אני לא דנה…”
“ברור שלא. הרי הבטחתי…”
