מלאכית עם סוד
ינאי ישב לו במטבח אצל אימו, מניח ידיים סביב ספל תה חמים. בעיניו נצנץ התרוממות רוח מוזרה, ולחייך לא חדל מאז שחדר לראשו שמץ של מחשבה עליה ההיא, הבחורה שהגיחה פתאום לחייו והפכה אותם על פיהם.
היא פשוט מלאכית! אמר בהתלהבות והביט באמו. היה בקולו כל כך הרבה הערכה, שיכול היה להישמע כאילו הוא מדבר על צוקי הכותל ולא על מישהי מהרצליה. היא טובה, רגועה, יפה איזה מזל שנפלה עליי? אני סתם בחור רגיל, לא טייס קרב או משהו.
רותי, שישבה ממולו, עקבה אחריו עם חיוך רך ומבין. כבר מזמן ראתה שקרה משהו לבן שלה נהיה פתאום שמח, עירני, כאילו מישהו הדליק עליו פרוזקטור בלב. ככה זה, חשבה לעצמה, התאהבות מהדור החדש.
וואו, ינאי, התאהבת עד מעל לראש! גיחכה ושיענה אותו בליטוף על העורף. נו, מתי תביא לי אותה להכיר?
הוא התבלבל לרגע, הסתכל לתקרה כאילו מסתתר שם פתרון. קצת התרגשות, קצת פחד. רצה הכל שיהיה מושלם, שמאמא תראה איזו ברכה נחתה עליו.
אולי בקרוב, ענה לבסוף, מרים את המבט ומנסה להישמע ביטוח. היא טוענת שמכירים הורים רק כשבטוחים שזה רציני. רוצה קודם לקבל ביטחון בינינו.
רותי הנהנה הרי כל עולם הדייטים הישראלי מלא חוקים לא כתובים שצריך לכבד. מה שצריך יגיע בזמן שלו.
אז תנסה לשכנע אותה, אמרה באימהיות וצחקה. תבואו בשבת, אני אופה עוגה. קבעתי עם עצמי יום חופש הנשים מבוגרות עם הג’ל שיש לי רשומות ליום ראשון.
ינאי שקל לרגע, עושה חשבון נפש כמו בתכנית ריאליטי: האם כדאי? נכון להביא אותה לבית עם ניחוחות חלה וקפה שחור?
יאללה, שיהיה, הרים את הראש, נחרץ. אדבר איתה. אולי שבת תתאים.
רותי כבר שנים עושה לק ג’ל בסלון הביתי הפיצפון שלה. שולחן קטן, מגירות מלאות לקים בצבעים ששמורים רק לישראליות, כורסה שמחזיקה עשרות סודות דרמות, רומנים, דמעות וקצת רכילות מהשכונה.
יש את השקטות שקשה להוציא ממנה אפילו סגור מרפסת. יש גם את אלה שנכנסות, פותחות ב monologue מה כלה של מישהי לובשת לבריתה ועד תכניות לעסק באילת. ויש הידעןיות, עם טון מנופף ודרישות של נסיכות מהסדרה חתונה ממבט ראשון. רותי יודעת לשלוט בטון, להקשיב, לא להיגרר למריבות , להפסיק כשצריך בקיצור, כמו גננת בגן מרחבי, רק עם יותר מגבונים.
אבל אחת, חנה, נחרתה לה בזיכרון במיוחד. חנה לא התבלטה במאום; לבושה נקי, תסרוקת פשוטה, שום דרמה תכלס, גירסה אנושית של לחמניית חלה. בחרה תמיד גוונים עדינים, סגרה מחיר בלי עפעוף, נראתה הכי בחורה טובה. רותי אפילו חשבה עליה כמישהי שהייתה מזמינה לבית לארוחת שישי.
ואז, בעודה מורחת לה פרנץ’ ורוד, חנה פתחה את הפה. בקול שקט, כאילו זה רכילות על השכן מלמעלה, היא סיפרה:
יש לי שלושה ילדים.
רותי כמעט פלטה את הפצירה מהיד. לא ציפתה בכלל.
באמת? שאלה, משתדלת להסתיר את ההפתעה. ואיפה הם?
אחד אצל אבא שלו, אחד בפנימייה, חנה פלטה כמו תפריט ארוחת צהריים. הקטן איתי, אבל הוא גם כנראה ימצא בית אחר בקרוב.
רגע דממה. רותי ניסתה להחזיק את עצמה, לא לבהות, ואז חנה המשיכה, הפעם בטון חצי פילוסופי:
את יודעת, ילדים הם אחלה דרך להתברג בחיים. צריך רק לדעת לבחור את הגבר הנכון.
בלי להתבלבל, פרשה בפניה את התורה על איך לסדר את החיים: לא רוצה חתונה, רק רומנים מזדמנים עם גברים מסודרים, מעדיפה תפוח אדמה לוהט ולא בעל חם הכי שישקו כסף בזמן שצריך להיעלם מהזירה.
אם הגבר תפוס, הוא הרבה יותר נדיב, פירטה חנה כאילו מדובר בסודות ביוטיוב. הוא חושש מרעש, רוצה שקט אז משלמים, גם מזומנים, גם דמי שתיקה. ילד? בונוס חד־פעמי!
ילדיה היו אמצעי, לא מטרה ברגע שסיימו לשרת, נהיו צרה. אני דואגת לעצמי. יש לי דירה במרכז תל אביב, רכב שעולה עשרות אלפי שקלים, עסק קטן וסבבה לי. מה יש לך? את בת כפול מגילי, יושבת שעות על הציפורניים של אחרות. בחודש אחד אני שורפת על קפה יותר ממה שאת מרוויחה בשבוע!
רותי נשמה עמוק, לא רוצה להוציא עליה את כל הכעס. במקום זה, פלטה בשקט:
אלה בכל זאת הילדים שלך איך את מסוגלת לוותר עליהם?
חנה גיחכה.
לגדל ילדים זה עבודה של חיים. לי אין זמן לזה אולי תימצא משפחה טובה מאיזו פנימייה שתאמץ אותם. זה יהיה יותר טוב בשבילם.
מדברת כאילו היא בוחרת טעם של וואפל. אצלה רגש זה פריט ליום סידורים. רותי הפטירה בשקט, מנסה להבין:
את לא מרגישה חרטה?
לא, אני בנויה אחרת, נופפה חנה יד, מתענגת על הצעיף שלה. החלפת חיתולים בלילה לא בשבילי. שכל אחת תעשה מה שמתאים לה.
לא היה בקלחת שלה שמץ חרטה רק נינוחות קרה, נאמנה לגישת חיה ותן לחיות, אבל בסטייל.
רותי הניחה בעדינות את כל מכשיריה, רועדת בתוכה ממערבולת תחושות. איך בכלל עונים על כזה דבר?
את באמת חושבת שזה מוסרי? ניסתה.
חנה נעה באי־נוחות, אבל לא איבדה פאסון.
מה שטוב לי זה מה שנכון. מעולם לא היה לי מצפון
רותי בחנה אותה מנסה לזהות פתח להבנה, קורטוב חמלה, איזו הסבר למה למען השם מתנהגים ככה לילדים. דבר לא הופיע.
איך הגעת לשם בכלל? שאלה, כחלק מהפולקלור המקצועי של מישהי שנלחצה אבל מתעניינת.
חנה משכה כתפיים. זה פשוט התגלגל. התאהבתי בגיל 19, אבל הוא היה נשוי. כשנולד הילד, קיבלתי דירה, הוא לקח את הילד רק שלא אחפש בלגן. אז הבנתי שזו דרך לא רעה להתקדם. מאז, החיים שלי בידיים שלי.
שקט. חנה נראתה בטוחה, אבל רותי קלטה שמתחת לכל הנוצות יש לא מעט בדידות.
אז היום אני מסודרת לגמרי לבד, הדגישה. בטוח שבעתיד אתחתן עם מישהו ‘נורמלי’, אלד לו ילדים ואחיה כמו בסדרה.
אבל ההווה שלה נשמע חלול. רותי הרימה את עיניה רק לרגע, בחנה בעדינות את החיוך המהוסס של חנה בעודה מגהצת לה את הציפורניים. הרגישה על סף התפרצות, אבל בלמה את עצמה מה כבר תועיל לנזוף?
את לא מפחדת שאחת הבחורות תקלוט את מה שעשית? מישהו מהעבר? שאלה לבסוף, עייפה ורחמנית בו זמנית.
אני מנקה אחריי, קבעה חנה בשאננות. עברתי לדירה בצפון תל אביב. אין עדים, אין חברים ישנים, אמא לא מדברת איתי ואני בטח לא איתה. מי יספר? את? למי אכפת בכלל
רותי קימטה גבות, הניחה את הפצירה והביטה בה בקור רוח מצפוני.
כאילו יש לי זמן לרגל אחרייך! חטפה באיזה הומור יבש. רק תזכרי כל סוד מתגלה בסוף, גם אם עטוף ביוקרה.
עברה לטון של אשת מקצוע: סיימתי הכל לשביעות רצונך?
חנה עשתה בדיקה קפדנית, עין חדה, כמו קונה בבלומפילד. כן. שלפה מזומן, הניחה חבילת שטרות של 200 שקל, והוסיפה: לא אגיע שוב. ביי! לא, בעצם להתראות לא צריך.
הוסיפה את התיק וקמה, עזבה בלי חרטה. רותי נותרה להביט בה נעלמת כאילו פיספסה משהו מהותי שאמור היה לשכנע אותה להציל את העולם.
ככה חנה באמת נעלמה מהרדאר שלה. רותי עוד חשבה לפעמים על השיחה הקפואה ההיא אבל ידעה שאי־אפשר לשנות את הבחירה של מישהו אחר.
*********************
רותי כבר תכננה איך תארגן את פגישת הכלה עם ינאי. הבית בתל אביב קטן מדי, לא חגיגי אבל בדירה בכפר סבא אפשר לעשות שמח. פרחים, שיפודים, דשא, שקיעה יפה הכל מוכן למפגש ראשון ברוח ישראלית טובה.
ביום הגדול תיזזה כמו מטורפת: ניקתה אבק שלא נראה, סידרה עציצים, קילפה ירקות לסלט, חיממה פיתות על הגריל. הסתכלה בשעון כל דקה והתלהבה כמו לפני ערב חג.
ינאי גם הסתדר במתח טאטא את הגינה, סידר כיסאות בגזיבו, שלח לאמא הודעות משהו חסר? אולי להכין חומוס?
לבסוף, רגע האמת הגיע. ינאי לבש חולצה חדשה, השתלט על הפריזורה, וזינק לאוטו לאסוף את חנה. תהיי מוכנה, אמא! זרק מאחור.
רותי סקרה את הבית שוב: מפה על השולחן, פירות בסל, יין ישראלי מהסופר בפינה. אפילו החתולה ניסתה לא להתקרב כדי לא לקלקל את ההשקעה.
אחרי חצי שעה, נשמעה דלת רכב. ינאי חזר, מחזיק ידה של בחורה גבוהה, בלונדינית בעיניים תכולות ושמלה לבנה נראתה כמו סצנה מתל ברוך צפון בימים טובים.
אמא, תכירי חנה, הציג ינאי, מעיף בה מבט מלא גאווה.
רותי עצרה את עצמה משהו נראה לה מוכר, אבל המשקפי שמש הענקיות הסתירו את הכל. ממש מלאכית חשבה, מצליבה את הפנטזיה של ינאי עם המציאות.
כאשר התקרבו, חנה הורידה את המשקפיים. ולפתע נפל לאמא האסימון העיניים האלו, האינטונציה, הציניות. רותי ראתה לפניה את חנה מהלק-ג’ל.
חנה הסתובבה אל ינאי. התנדנדה לשנייה, ואז הדהימה:
אנחנו גמרנו.
ינאי הלבין בסערה. התקרב, הושיט יד, אך חנה התרחקה. בלי הסברים, פשוט ככה.
הסתובבה, ובלי להביט אחורה, עזבה את הבית. עוד לפני שמישהו היה יכול להגיב, עצרה טרמפ בפינת הרחוב, נעלמה כאילו לא הייתה המלאכית שתפסה לו את הלב.
ינאי התיישב מול הכניסה, מתקשה לנשום. רותי התקרבה, הניחה יד על כתפו.
בתוכה חלחלו שוב המילים שלה מהסלון: כל סוד יוצא החוצה, גם אם עוטפים אותו בקרם יוקרתי.
מה זה היה? יד הגורל או סתם צירוף מקרים אכזרי? האם החליטה חנה לברוח כי ראתה מול עיניה את מי שמכיר את הסוד שלה?
רותי עמדה שותקת, שבעצם אין מה לומר כל דו-שיח נמשך רק דקה נוספת כי הכל כבר מובן.
*********************
ערב ירד, והשקט הפך למכביד. ינאי הבין שכל התכניות על עתיד מתוק נמסו כמו גלידת שטראוס באוגוסט. ישב על המדרגות, בטוח שהיקום כולו התאחד לתרמית על חשבונו.
רותי התקרבה, התיישבה לידו, נתנה לזמן לחלוף. רק אחרי דקות ארוכות פתח וסינן: למה, אמא? למה מישהו יעשה כזה דבר? היה לי טוב איתה.
היא ניסתה לדבר ברכות, לא לשחק את יודעת-כל.
ינאי, אני חייבת לספר לך משהו. הכרתי את חנה כבר קודם היא באה אליי לטיפולים, סיפרה לי על מי שהיא. יש לה שלושה ילדים שניים לא איתה, והאחרון בדרך החוצה. הילדים אצלה תוכנית עסקית, לא משפחה. השתמשה בגברים, דרשה כסף ואז נעלמה.
דבריה חדרו אט־אט. ינאי שמע, לא מחה ולא צעק. רק ישב, עיניו כבויות.
כשראיתי אותה, הבנתי היא פוחדת ממני. יודעת שאני מכירה את כל מה שניסתה להסתיר ממך.
אבל הייתי בטוח שהיא אוהבת אותי, תכננו עתיד. אפילו טבעת קניתי לה
היא אחזה בידו. עדיף לגלות עכשיו מאשר כשתיתקע עמוק יותר.
הוא חיכה. אחר כך הסתתר על כתפה, אפילו בלי דמעה, רק שקט דחוף של מי שבורח מבפנים.
לא כל אחד בנוי לאהבה, לחשה בינה לבין עצמה. יש כאלה שחיים מwhats in it for me. אבל אל תיתן לזה לשנות אותך.
הוא הזדקף, מחה את העיניים.
אז היא פשוט רימתה? שאל.
כן, והיא הפסד שלך. הגיע הזמן שתפנה מקום למישהי אמיתית.
השמש נעלמה, הגן החשיך. רותי קמה, סימנה לו להיכנס פנימה.
בוא, נשתה משהו חם. תפרוק מהלב. אחר כך תלמד לאט להמשיך הלאה. היום מותר להרגיש הכל.
הוא הנהן בשקט. אולי עוד לא רואה מוצא, אבל לפחות יודע שאמא כאן, וזה הכל לעת עתה.
