אישה טובה.
איזו אישה טובה. מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש.
דבורה, הרי רשמנו על שמה את הדירה.
יצחק התרומם מהמיטה והתהלך בהיסוס אל החדר הסמוך. באור המנורה החיוור, עיניו הזקנות מיששו את דמותה של אשתו.
הוא קרב אליה, הקשיב לנשימותיה. נראה שהכל בסדר.
הוא יצא ברכות למטבח, פתח בקבוק לבן, עבר בשירותים והלך לחדרו.
שוב שכב במיטה, אך השינה ממנו והלאה:
שנינו בני תשעים, דבורה. כמה שנים עברו? עוד רגע לפני אלוהים, ואין אף אחד לידנו.
הבנות… דנה איננה כבר, עוד לא מלאו לה שישים.
גם אלון אינו בין החיים. הסתבך בצרות… הנכדה, עדן, כבר עשרים שנה בפריז. אותנו את סבא וסבתא שכחה לגמרי. לה כבר בטח ילדים גדולים שם…
ולא הרגיש מתי נרדם.
התעורר ממגע יד:
יצחק, הכל בסדר? נשמע קולה החלוש של אשתו.
פקח עיניו. היא רכנה מעליו.
דבורה, מה יש?
שוכבת ולא זזה.
חי, חי. תלכי לישון!
הצעד הלוך-חזור במעבר. נורה נדלקה במטבח.
דבורה חזרה מצוחצחת, שתתה מים, נכנסה לחדרה. נשכבה ואנחה עלתה מגרונה:
עוד יום אחד אתעורר והוא כבר לא יהיה פה. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה.
יצחק כבר סגר הכל עם החברא קדישא. לא חשבתי שאפשר להכין צער מוות מבעוד מועד. מצד אחד טוב. מי כבר יעשה במקומנו?
הנכדה לא ביקרה שנים. רק השכנה, יונת, נכנסת לפעמים. יש לה מפתח לדירה. יצחק נותן לה אלף שקל מהפנסיה. היא קונה מצרכים, מה שצריך. מה כבר נעשה עם הכסף? וגם מהקומה הרביעית כבר לא יורדים לבד.
יצחק פקח עיניו. קרני שמש נכנסו מהחלון. יצא אל המרפסת ובחן את ענפי הרימון שמולו. חיוך עלה על פניו:
הנה, הגענו לקיץ!
הלך לבדוק את דבורה. היא ישבה מהורהרת על המיטה.
דבורי, די כבר לדאוג! בואי, אני רוצה להראות לך משהו.
אין לי כוח, ממש, מלמלה הזקנה וקמה בקושי מהמיטה. מה כבר יש לך להראות?
בואי, בואי!
יצחק אחז בכתפיה ועד שניהם הגיעו למרפסת.
תראי, הרימון מלבלב! אמרת שלא נחיה עד הקיץ. הנה חיינו!
אוי, נכון! וגם השמש חמה.
הם התיישבו על הספסל במרפסת.
זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע? עוד כשהיינו בתיכון. גם אז הרימון התחיל לפרוח.
מי ישכח כזה דבר? כמה שנים עברו מאז?
למעלה משבעים… שבעים וחמש.
ישבו שם זמן רב, שקעו בזיכרונות. הרבה דברים נשכחו עם הזקנה: לפעמים אפילו מה שהיה אתמול. אבל את הנעורים… את אלה אין שוכחים.
אוי, התפזרנו! נזכרה דבורה, עוד לא אכלנו ארוחת בוקר.
דבוש, תעשי תה טוב! נמאס כבר מהתה בלי טעם.
אסור לנו, אתה יודע.
שיהיה דליל, עם כף סוכר.
יצחק לגם מהתה הפושר, נשנש כריך קטן עם גבינה ונזכר בשנים ההן, כששתה תה חזק ומתוק עם עוגות או לביבות.
פתאום נכנסה השכנה. חייכה בעידוד:
מה שלומכם?
בני תשעים, יונה, מה כבר יכול להיות? ענה בצחוק רך.
אם אתה מסוגל לבדיחות, הכל בסדר. מה לקנות לכם?
יונת, תקני קצת עוף! ביקש יצחק.
עוף אפשר.
טוב, אכין לכם מרק עוף עם איטריות!
יונת פינתה את השולחן, שטפה כלים והלכה.
דבורה, נלך למרפסת? הציע יצחק. נתחמם בשמש.
נלך!
הגיעה שוב יונת, הציצה במרפסת.
מתגעגעים לשמש?
טוב פה, יונת! חייכה דבורה.
עוד מעט אביא לכם דייסה לכאן ואתחיל לבשל את המרק.
איזו אישה טובה, לחש יצחק, מה היינו בלעדיה?
ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש.
דבורה, הרי את הדירה כתבנו על שמה.
היא לא יודעת את זה.
ישבו במרפסת עד הצהריים. לצהריים הייתה מרק עוף עשיר, עם בשר ותפוחי אדמה מרוסקים:
הייתי מכינה כזה לדנה ולאלון כשהיו ילדים, נזכרה דבורה.
והיום, בזקנה, זרים מבשלים לנו, נאנח יצחק.
ככה, יצחקלי, זה הגורל. לא נישאר לא יבכה איש.
מספיק, דבורה! לא נתעצב. נלך לנוח קצת!
יצחק, נכון מה שאומרים,
מה זקן מה ילד.
אותו דבר אצלנו: מרק דליל, זמן מנוחה, חצי יום.
יצחק נימנם מעט, התעורר לא מצליח להירדם. אולי משתנה מזג האוויר? בקבוק מיץ עמד על השולחן, ביוזמת יונת. לקח בידים רועדות ופסע בזהירות אל חדרה של דבורה. היא ישבה על המיטה, מבטה תקוע בחלון:
מה איתך, דבוריקה? חייך, הבאתי מיץ!
לקחה, טעמה לגימה:
גם אתה לא נרדם?
מזג אוויר משגע.
גם אני מרגישה היום לא טוב, נדה דבורה בראשה בכאב, לא נשאר לי עוד הרבה. תקבור אותי יפה, בסדר?
די, מה את מדברת שטויות. איך אחיה בלעדייך?
מישהו תמיד הולך ראשון.
מספיק. למרפסת!
ישבו שם עד שקיעת חמה. יונת הכינה גביניות קטנות. אכלו, והדליקו טלוויזיה. כל ערב צפו בה יחד לפני השינה, אבל סרטים חדשים כבר לא נקלטו אצלם. לכן חזרו ושידרו שוב קומדיות ישנות וסרטי ילדים.
הלילה צפו רק בסרטון קצר. דבורה קמה:
אלך לשכב, עייפתי.
גם אני אלך.
תן לי להסתכל עליך רגע, ביקשה לפתע.
למה?
פשוט להסתכל.
הישירו מבטים זה לזו, שניהם מהורהרים. ודאי נזכרו בנעוריהם.
בוא, אוביל אותך למיטה.
דבורה אחזה בידו של יצחק, הלכו יחד.
הוא סידר עליה את השמיכה בעדינות ופנה לחדרו.
משהו לחץ בליבו. לא הצליח להירדם.
הרגיש כאילו עיניו לא נעצמו כלל, אבל השעון הורה שתיים לפנות בוקר. יצא לחדרה של דבורה.
היא שכבה, עיניה פקוחות:
דבורה!
החזיק בידה.
דבורה, מה יש לך! דו-בו-רה!
ופתאום הרגיש גם את נשימתו קצרה. חזר לחדרו, הניח ניירות מסודרים על השולחן.
שב אל אשתו, הביט בפניה דקות ארוכות. נשכב לצידה ועצם עיניים.
ראה את דבורה שלו, צעירה ויפיפייה כמו לפני שבעים וחמש שנים. היא הולכת אל אור מרחוק. רץ אליה, השיג, אחז בידה.
בבוקר, יונת נכנסה אל החדר. שניהם שכבו זה לצד זה, חיוך שלווה קפא על פניהם.
היא התקשרה למד״א.
הפרמדיק הביט בהם ולחש בהשתאות:
הלכו יחד. בטח אהבו אחד את השנייה מאוד…
לקחו אותם. יונת התיישבה מותשת ליד השולחן. פתאום שמה לב לניירת צוואה על שמה.
הניחה ראשה על ידיה ופרצה בבכי…
