הכוס חלב
לא קל להיות לא רק אדם נזקק, אלא גם זה שנמצא לידו. על זה הבינה דפנה גולדברג מזמן: שמונה שנים כבר עובדת במחלקת הרווחה. בשנים האלו היא התרוצצה, רזתה, הפכה ישירה וחסרת סבלנות, למדה להתחכם, ובעיקר כשמישהו העז להגיד מילה רעה על עבודתה. “מי אתה בכלל שתאשים אותי?” היא יורה לעבר כל חוקר עיניים חתוליות ירוקות שמציצות מתחת לפוני הג’ינג’י שלה, וכך נפסקות מיד כל השאלות. או שבורחים ממנה, לא משנה לאן ולמה. בגלל זה קיבלה את הכינוי “דפנה מגפה”.
במהלך כל השנים דפנה דאגה לבני הגיל השלישי, קנתה מצרכים, ניקתה אותן דירות והצליחה למצוא שפה עם כל דייר. רק פעם אחת היו דברים לא פשוטים זה קרה כשזקן בודד הביא לה שוקולד. האיסור היה חד מתנות אסור לקבל, ודפנה תמיד עמדה בזה, אבל הפעם נשברה ולקחה, הרי איך אפשר לסרב כשזה כל כך מכל הלב. הביאה את השוקולד הביתה, אבל לא הצליחה לשבור ממנו אפילו קוביה כאילו יידבק לה בגרון. אז נתנה אותו לילד מהשכנים, ובפעם הבאה, כשניסה שוב סירבה בנימוס. אותו זקן הלשין במשרד הרווחה, אמר: “זה לא מספיק לה שוקולדים, היא בטח מחכה למעטפה עם כסף…” כמעט ופיטרו אותה. דפנה רק הנידה בראשה “תפטרו, לא אתאבד מזה. אני גם בנאדם, לא שטיח שידרכו עליי!” אך לא פוטרה הקשישים שהיא מטפלת בהם יצאו להגנתה. ביניהם הייתה גם ענת כהן. דפנה חיבבה אותה קודם, אחרי זה היא הרגישה כמו אחות שלא הייתה לה מעולם.
לשתיהן סיפור חיים דומה גם ענת וגם דפנה איבדו את ההורים בגיל צעיר. ענת הייתה נכה מלידה. דפנה לכאורה בריאה, אבל בלב פגועה, חוששת וכל הזמן דומעת, אפילו ענת לא מצליחה להבין את עומק הכאב. מה שבאמת מחבר אותן זו הבדידות והעובדה שאין אף להן ילדים. דפנה מזמן התרגלה לזה, אבל ענת עדיין חולמת. לפעמים אפילו מוכיחה בתוקף את דפנה כשהיא מתייאשת. ענת קיבלה ביטחון אחרי שהתחילה להגיע לחזרות סטודיו שבמרכז השיקום משם היא מתכוננת להופעה. בהתחלה, ענת אפילו לשמוע לא רצתה על הופעות. במיוחד אחרי שהרב יוסף ניסה לשכנע אותה הוא היה מביא לה מתנות בחגים, דיבר איתה והחמיא לרקמנות שלה זה הכי טוב עבורה, אמר. אף על פי שאצבעותיה לא היו הכי זריזות, היה לה הרבה התמדה. היא רקמה מפיות, ממחטות, ואף עיטרה שמלת פשתן בעיטורים צבעוניים וציירה עליה ציפורים ירוקות משונות. השמלה התקבלה לתערוכה, ושם אפילו נמכרה למישהו. ענת קיבלה את הכסף, התקשרה לדפנה ובכתה זה היה הרווח הראשון שלה בחיים, ולא ידעה מה לעשות איתו.
“אל תדאגי תמיד יש מה לעשות עם כסף!” צחקה דפנה ואחר כך הפכה רצינית: “נקנה כמה שמלות כאלה יהיה לך עבודה לשנה-שנתיים. בינתיים את דואגת יותר מידי על מה שאין טעם לחשוב.”
ענת בלעה את העלבון, כי באמת בזמן האחרון הייתה חולמת יותר מדי להתחתן. מה רע להיות נשואה? מסרטים ידעה בדיוק איך זה נראה ומה אומרים, אבל במציאות שלה נשאר רק לקנא.
אחרי הצלחתה, התקשרו אליה ממרכז השיקום והציעו לה להצטרף לסטודיו הריקודים, לשלב בני זוג על כיסא גלגלים, לתכנון הופעה זוגית:
“זה נשמע בלתי אפשרי!” הופתעה ענת וטרקה את הטלפון, בטוחה שמישהו עושה לה צחוק.
בפעם השנייה ניסו שוב לשכנע אותה לפחות לנסות. אם לא ילך יפסיקו עם זה.
“מי יתן והשמש תזרח!” עידוד מחוספס בקע מהשפופרת. “מה אכפת לך? את כבר אמנית! זה הזמן לתת עוד דרור ליצירתיות. גם משרד הרווחה יודע ומאשר, והסייעת תלווה אותך.”
“ומי זה הבחור שאיתו אני אמורה לרקוד?”
“בחור שנמצא במצב דומה לשלך יש כמה זוגות כאלה. אצלנו כל אחד מוצא משהו שמתאים לו!” אישה כועסת דיברה בביטחון שקשה לעצור או לשאול.
“אולי באמת כדאי לנסות…” נאנחה ענת.
“בסדר גמור! מחר תקבלי שיחה נוספת, אני מרגלית יוספוביץ’, מנהלת הסטודיו. תהיי מוכנה אחרי הצהריים נשלח בשבילך אוטובוס.”
וכך, למחרת, הגיע בזמן נהג קרח, נמוך ומעט מפחיד, גזם קצוץ, לקח את ענת שיצאה בלי כובע רק כדי לא להרוס את התסרוקת שדפנה סידרה לה במיוחד. באוטובוס כבר ישב בחור נוסף בכיסא גלגלים אלישע שמו, הוא זה שאיתו תעבוד בזוג. ענת נגעה בידו, הופתעה מכוחה, ואיזו תחושה זו להרגיש מגע של יד גברית.
במרכז, הנהג ודפנה עזרו לה לצאת, עלית לכיוון חדר החזרות; אלישע הסתדר לבד.
בהתחלה כלום לא עבד טוב בחזרות. הם הזיעו, הסמיקו, ניסו להסתובב עם המוזיקה, הרגישו מגוחכים גם מול כוריאוגרפית גבוהה, גמישה ותוססת כמו שפירית, גם מול אלישע, גם מול המנהלת הדינמית מרגלית יוספוביץ’. לאט לאט, פעמיים בשבוע, במשך כל הסתיו והחורף ענת נהייתה חלק מהסטודיו, דפנה היתה תמיד לצידה.
אפילו את הרקמה זנחה לטובת החזרות, בלי זה כבר לא יכלה לדמיין את עצמה.
והנה היום שוב חזרה מהחזרה, מחכה לדפנה. הפעם דפנה נכנסה סחוטה ועייפה, כאילו לחזרות הפכו לעול בלתי נסבל. ענת לא התאפקה ושאלה:
“נו למה את כזאת כבדה היום?”
“מי כבדה? אני?!” התאמצה דפנה לחייך.
כשראתה ענת את מצב רוחה של הסייעת, החליטה לשנות נושא:
“סך הכל אנחנו עוד לא בנות חמישים! אפשר להקים משפחה.”
“אוף, שוב הנושא הזה… כבר הייתי נשואה שבע שנים סבל בעלי ואז הלך. לא שופטת אותו. סך הכל בחרתי לרוץ אחרי בחורים ולעשות שטויות. הכי כואב זה שאין לי נכדים לאמא ואבא.”
“מה שהיה נגמר. במקומך הייתי מתחתנת שוב ושוב!”
“לא רוצה לשמוע יותר תלונות.”
“ואם לא מתאים לך חתונה, היום אפשר להביא ילד גם בלי להתחתן.”
“יש לך מושג כמה זה עולה? מה את חושבת שמשלמים לי?”
“ראיתי בחדשות יש טיפולי פוריות בחינם!”
“נו, עזבי, נדבר…”
“למה לא מקשיבה עד הסוף… אלבש את הסווטשירט הוורוד והחצאית האפורה…”
“למה לא תלבשי את שמלת ההופעה שהכנת לעצמך? כדאי להתרגל אליה עוד לפני הבמה.”
“בפעם הבאה, עכשיו עוד אלכלך אותה…”
ביום שלפני החזרה הגנרלית נשארו יותר זמן מהרגיל באולפן. כשהגיעו הביתה, דפנה העלתה את ענת, עזרה לה להתפשט ולשבת באמבטיה, וקצת לא הפסיקה לקשקש. אחר כך עטפה את ענת בחלוק, הכינה תה, העמידה על השולחן צנצנת עוגיות וסוכריות. ענת אפילו לא הסתכלה לכיוון המתוקים, שאלה פתאום:
“איך היה אצלך בפעם הראשונה?”
“מה הפעם הראשונה?”
“עם גבר זאת אומרת…”
“לא זוכרת…”
“אי אפשר להאמין. הרי היית נשואה, ויוסי…”
“יוסי? הוא בא רק קצת אחרי הגירושים, חודשיים וגמרנו. אין מה לקנא! סיים עם הגרושות.”
“אני מוצאת חן אצל אלישע,” השוויצה ענת פתאום. “הוא מסתכל עליי ככה…”
“בדרך כלל, כהות מסתדרות עם בלונדיניות. אל תתני ללב להיסחף, זה יכאב רק לך אחר כך.”
“אז איך זה בכל זאת?”
“שום דבר. מספיק. נמאס לי לדבר על זה. תשתה תה ותעברי למיטה, את נראית מרוקנת…”
ענת שתקה, ודפנה שמה לב שגם היא כבר נדבקה לאותו מצב-רוח שהיא ניסתה למנוע. גמרה לשטוף כוסות, קמה ללכת, מהדלת עוד שאלה:
“תנעל את הדלת. מחר בצהריים אבוא. מה להביא מהסופר?”
“את יודעת…” ענת ענתה בזעף ועצמה עיניים.
“פשוט תשני טוב מחר חזרה גנרלית!”
ענת לא ענתה.
“איזה ביש מזל עם כל הריקודים האלו…” דפנה מלמלה, כמעט והוסיפה “בסוף תשתגע,” אבל באמצע עצרה את עצמה.
בחוץ חשבה אחרת: “אולי בכל זאת צריך להכיר לה מישהו. היא הרבה יותר חזקה ממה שנדמה… קנאית קטנה, רק לא הייתי צריכה לספר לה כלום!”
אחרי שדפנה עזבה, ענת התחרטה שהתנהגה בגסות לסייעת שלה. אבל גם היא אשמה אפילו לא הייתה מסוגלת להקשיב עד הסוף. למי עכשיו תספר כל מה שיש לה על הלב? “חבל שאני לא יודעת לכתוב שירים… ככה הייתי פורקת את הלב על דף.” הרגישה איך הדמעות חונקות, הלב מתכווץ. ניסתה להפסיק לחשוב על אלישע, אך שב ודבק במחשבה. שערותיו כהות, מבטו חום עמוק אפשר לטבוע בו. הידים החזקות שלא פחדו מלהקיף, לחבק, סייעו לה בסוף כמעט כל חזרה. בהתחלה פחדה מאוד ליפול כשהתחילה לרקוד ואלישע מחזיק אותה, אך למדה לבטוח בו. זה עשה אותה בטוחה יותר, ואפילו שמעה מחמאות מהמדריכה, שהחלה לקרוא לה “כל הכבוד”, ממש כמו לתלמידה.
ענת הרגישה שהשתפרה. כבר ידעה עלפה את כל הצעדים בעל פה. התרגלה לאלישע, לדפנה היושבת בצד, ולאיש החשמל במקצוע של מִלבּוּש כתום שתיקן משהו כל הזמן מאחורי הקלעים.
חושבת על החזרה הגנרלית מחר האם תצליח או תיכשל? ומה יהיה אחריה? האם תפגוש את אלישע מעבר לסטודיו? האם בכלל תוכל להזמין אותו אליה הביתה טיפונת כמו כל אחת אחרת, שכל השכנים יראו שיש לה מישהו? או שכל האושר שלה זה רק לרקוד פעם פעמיים בשבוע. לכן כדאי לתת את כל הלב בחזרה מחר, שיזמינו אותה שוב להופעות.
בתחילת הבוקר ענת הוציאה את שמלת ההופעה לכורסה, בחנה תפרים, בדקה פייטים וניצנצים, מדדה איך נראית, אפילו פינטזה איך כל זה ייראה מהצד מה יקרה אחרי, לא העזה לחשוב.
לפתע מפתח הסתובב בדלת.
“נו, את מוכנה לחזרה, כוכבת?!” שאלה דפנה, בציניות מצחיקה.
“מוכנה, אבל בּלַחַץ”
“טוב שאת בלחץ סימן שאין לך לב מבּטון. בואי נתחיל לאסוף דברים לאט לאט.”
לקח זמן להסתדר, ביקשו מהנהג לבוא מעט קודם כי ענת רצתה ללבוש את הבגד במה לפני כולם להתרגל ולהתגבר על הבושה. והבושה הזאת הגיעה דווקא כשנכנסו למרכז התרבות כאילו כולם מרימים גבה עליהם ועל אלישע בחליפה עם פפיון וגם אשה הייתה איתו.
מאחורי הקלעים, בזמן התארגנות, ניגש אליה אלישע, נישק ללחי ולחש:
“אל תדאגי, יהיה בסדר…”
ענת הנהנה, מתעלמת מהמילים, לחי בוערת מהנשיקה, רצתה להניח יד כדי לקרר. ואז מישהי נגעה בכתפה. ענת פקחה עיניים זו הייתה הברונטית עם מקל הליכה שהתלוותה לאלישע.
“אל תדאגי, הכול יצליח!” אמרה.
“מי את?” שאלה ענת, הרגישה איך משהו רע עומד להתרחש.
באותו רגע אלישע ניגש: “ענת, תכירי זו אשתי, שרון!”
ענת הנהנה, ראתה טבעת על אצבעו זו שקודם לא שמה לב אליה. הכל התפורר בתוך שניות כל החלומות, כל מה שדמיינה כאילו לא היו שייכים לה בכלל. נשימתה נקטעה, התחילה לאבד שיווי משקל…
שהחזירו אותה להכרה, היא פתחה מעט את העיניים, סביבה המדריכה מרגלית יוספוביץ’, דפנה מודאגת כולם בלחץ.
“מה קרה לענת?” שאלה מגיבה בטון חד מרגלית, שתמיד נראתה רגועה.
“היא צריכה הביתה!” התעקשה דפנה, יודעת שענת מרוקנת רגשית.
“היא צריכה רופא ולא בית! יש לנו פה הופעה, אחרי כל החודשים האלה.”
לא ידוע אם מהלחץ או משהו אחר, ענת פקחה עיניים אבל סירבה לדבר, חזרה הביתה שקטה. בכניסה לבית:
“הוא נשאר להופעה עם אשתו,” ענת אמרה בקור.
“לא נורא עדיף ככה! גם הרב יוסף צדק.”
ופתאום ענת כועסת:
“תרדי ממני, תעזבי אותי! לא אצטרך אותך יותר, את אל תשובי לכאן, דפנה מגפה!”
רצתה לבעוט, אבל דפנה לא נעלבה הרי מכירה אותה כבר שנים, יודעת שבתכלס זו ההתוודעות הכי קרובה שלה למצוקה.
“מזל טוב לך, ענת כהן!” עונה דפנה בעצב.
הלכה הביתה, רועדת מהעלבון. “מחר אבקש שיעבירו אותי למישהו אחר, אולי אצא מהרווחה בכלל מזמן הציעו לי עבודה בגן ילדים. שם לא יקראו לי בשמות גנאי…”
הגיעה הביתה, ניסתה להכין ארוחת ערב לא הייתה לה אנרגיה, שתתה תה עם עוגיה, התמוטטה על הספה, הרגישה מותשת מהחזרה הגנרלית ומהכול. לפני שנרדמה חשבה: “שתבלה קצת לבד, תבין מהר יותר כי אין לה בלעדיות ליחס…”
נרדמה, קמה מצלצול טלפון. הרב יוסף “דפנה, תבואי מהר, ענת צריכה ליווי לבית החולים…”
הדופק של דפנה האיץ, פתאום הבינה שכחה לסגור את הדלת שלה. משהו באמת קרה. בחוץ כבר חושך, רצה לבית ענת, רואה ניידת, חובשים, שכנות על המדרכה.
“מה קרה לענת?” היא שואלת.
“נראה שניסתה להרוג את עצמה,” עונה הרב יוסף בלחץ.
“אבל למה? היא חיה כמו מלאך!”
“משהו גרם לה לזה, החקירה תברר. יש לך מפתחות?”
“כן”
“נכנס, תכבי חשמל, תנעלי דלת,” מוסיף השוטר.
“מה עם האוכל? הכול יתקלקל…”
“תשימי במרפסת.”
בדיוק כשהניחה את הדברים, שמה לב לטלפון של ענת.
“אני אביא לה את הנייד…”
“כלום לא זז מהמקום!”
עשתה מה שאמרו, אחר כך לקחו אותה לתחנה לרישום עדות.
“זה בגלל אהבה?” שאל השוטר.
“מה עוד, רחמנא ליצלן…”
“את יכולה ללכת הביתה.”
במקום זה, עלתה על מונית ורצה לבית החולים. החיילת קיבלה אותה “עקיבא, ענתי כאן ברגע זה בתהליך שטיפה, חיה, אולי תחזור אלינו עוד כמה ימים.”
“אפשר לראות אותה?”
“לא, אולי בעוד שלושה ימים, אחרי הקורונה, בקושי מחברים קורבנות. אבל בואי מוכרת לה?”
“חברה”
“אז קחי טלפון של המחלקה. על כיסא גלגלים יש פה מספיק. כשתשוחרר, תתקשרי.”
דפנה חזרה הביתה קצת רגועה, אבל בבית היה לה ריק וקר ובודד מתמיד. אפילו לא היה לה למי להתקשר. כל הערב הביטה בטלפון והוא המשיך לשתוק. בבוקר התקשרה לעבודה לעדכן שלא תגיע, וביקשה שלא יעבירו את ענת לאחרת.
“אל תדאגי, עוד רשומה אצלך,” הרגיעה המנהלת.
כל הימים שאחר כך המשיכה דפנה לבדוק מה שלומה, ענת עצמה לא התקשרה. ביום הרביעי התקשרה אחות אל ענת שמה:
“דפנה? כאן בית החולים ענת מבקשת שתבואי לעמוד מתחת לחלון. היא במחלקה פנימית, קומה שנייה, חלון שלישי משמאל מול הכניסה. היא תחכה לך באחת בצהריים.”
“תודה. אפשר להעביר משהו?”
“כעת כלום. אפילו פרחים לא פורים היה, אבל יש סגר וירוסים.”
הגישה עזרה לשניים וכעבור הצהריים הגיעה לבית החולים, התייצבה מול החלון השלישי אף אחד. חודשים רצתה לזרוק כדור שלג, ולפתע ענת הציצה חיוורת, רזה, אבל בעיניים יש אור. היא מתאמצת לומר משהו, מתקרבת לחלון, לבסוף שולפת דף: “סְלחי.” דפנה מחייכת, מחווה בתנועת יד שאין על מה למחול, אבל זה עושה אותה כל כך שמחה, הלב מתרחב, ענת סוף סוף נמסה וחוזרת לעצמה. במחוות, הן נפרדות, ומסמנות טלפונית.
רחובות העיר קורנות שמש, השביל בין הגינות מתמלא קרני זהב. הספסלים רטובים מהפשרת השלג, רעידות של התחדשות בכל פינה. הלב של דפנה מתרחב, ומבינה הגיע האביב, סוף סוף, וכל הרע נשאר מאחור בחורף שאיים לא להסתיים. עכשיו, עם דמעות שמחה על הלחיים, היא נזכרת בחברתה ומחייכת לעצמה: “איזו ענת עקשנית ממש עז קטנטנה!”
