נועה, נאחר!
אבא, אני כבר באה! נועה קיפצה על רגל אחת, מנסה לגרוב גרב.
הגרביים היו משעשעות. כל אחת צבע אחר. אחת ורודה, אחת ירוקה. אלה היו מתנה מדודה של נועה, מיכל. גם את הגרביים וגם את הנעליים שכל זוג שונה היא נתנה לה. “ככה זה באופנה היום”, מיכל הסבירה.
למיכל נועה תמיד האמינה. דודה שלה הייתה סמל אופנה, ותמיד אמרה: “אם היופי לא בדיוק בא לטובתך תפצי עצמך בדרכים אחרות”.
נועה לא תמיד הסכימה עם מיכל בעניין המראה. נו, אז מה אם היא לא עומדת בסטנדרטים של יופי כפי שנהוג היום? “רזה כמו קיסם”, אמרה פעם הסבתא. שיער כהה, עיניים אפורות. מיכל הייתה כל כך ססגונית, שנועה רק חייכה כשהלכו יחד ברחוב.
לא שמים לב אלייך? תראי איך כולם מסובבים את הראש!
מי? מיכל הייתה נעצרת ומסובבת את הראש לכל הכיוונים.
באותם רגעים, נועה לא יכלה להפסיק לצחוק. כמה ילדותית בעצם היא מיכל! למרות שהיא מבוגרת ממנה נועה תמיד הרגישה איתה כמעט מבוגרת יותר.
הנאיביות של מיכל הפתיעה אותה.
הוא אמר שהוא אוהב אותי! נועה, מה אני עושה עכשיו?
ואת אוהבת אותו?
מאוד! אבל אני מפחדת ממנו!
למה?
הוא פשוט יפה מדי. כל הבנות במשרד אחריו. והוא דווקא מצא בי משהו. זה מגוחך!
מיכל, את בכלל לא מגוחכת! את מהממת וחכמה! למה שלא תמצאי חן בעיניו?
השאלה הייתה רטורית. איך שנועה ניסתה לנפץ את השריון של חוסר הביטחון של מיכל, זה לא צלח. לפעמים זה הרגיז אותה עד דמעות אבל לא היה מה לעשות.
קשה לשנות משהו שבנית עליו שנים דוד, אבא של נועה, נענע את ראשו בחמלה.
מי בנה, אבא? ולמה בכלל? למה לגרום לילדה מדהימה להרגיש ככה? אתה חינכת אותי אחרת!
נכון. היו לי מורים טובים.
ולמיכל? אני יודעת שאתה מדבר על סבתא, רק אף פעם לא אומר בפה מלא.
מה אגיד, בתי? שאמא שלי עשתה טעויות בגידול? זה יעזור? את כבר מספיק בוגרת לדעת מה זה כבוד להורים. אמא שלי גידלה אותי לבד, בלי אבא. רק אחר-כך הגיע יעקב, אביך החורג. אותו תמיד אהבתי וכיבדתי הוא היה לי כאב. החזיק מעמד עד שהתרגלתי, ואחר-כך נטע בי כל-כך הרבה לא אוכל להחזיר עד סוף ימיי. בעיקר, לא נתן לאמא להתערב הרבה בגידול שלי. “גברים צריכים לגדל גברים”, אמר.
אבל למה לא התערב לגבי מיכל?
ניסה. אבל שם זה לא עבד. “בת אמא תטפל”. וככה גידלה אותה בדרך שלה. אל תשפטי אותה. היו לה מניעים.
איזה מניעים, אבא? עצוב לי בשביל מיכל! היא טובה מדי. כל-כך צודקת ועדיין כל-כך חסרת ביטחון. פוחדת מהכול בעיקר מאנשים. למה?
אולי כי אמא פחדה עליה מאוד. מאז שנולדה פחדה בכל רמ”ח איבריה. החזיקה לה את היד כמעט עד התיכון. ההיריון איתה היה קשה, ואני זוכר איך יעקב בישל מרקים והביא כבד טרי מהשוק. אז הבנתי כמה הוא אוהב אותנו. רק אז הבנתי מה זה להיות גבר. ולא סתם הוא היה אדם של מעשים, לא של מילים.
אני לא זוכרת אותו עדיין זוכרת את הסוס מעץ שעשה לי.
נכון. עד שנולדת, כל הזמן עבד על זה. פחד שלא יספיק. איפה הסוס?
בעליית הגג. כשתבואי עם נכדים אוציא אותו.
אבא!
מה? בסוף תהפכי אותי לסבא…
לא בקרוב!
תודה לאל!
אבא!
דוד התחמק מזרועות ביתו בצחוק והרגיש הקלה. לא יהיו עוד שאלות קשות כעת על פי התקווה.
המשפחה תמיד הייתה מוזרה במקצת. מיכל קראה לבית שלהם “בית מנייר”, כשהייתה קטנה.
למה בית מנייר?
דוד, כשהיה בתיכון, תמיד היה מוצא זמן לשבת עם אחותו. מיכל שיעשעה אותו.
כי הוא כמו הטוליפ הזה! סובבה מיכל פרח מנייר שקיפל לה. יפה, אבל תראה אם עושים ככה
הניחה את הפרח על כף היד והכתה בו בידה השנייה.
למה?! נבהל דוד מהצליל, ועיניו השתוממו.
ריק מבפנים רואה? עשה עוד אחד!
ואז תשברי גם אותו?
לא. תראה!
במאמץ הכניסה מיכל פלסטלינה דרך החור שבבסיס הטוליפ, עד שכל החלל התמלא.
עכשיו, אי אפשר למעוך אותו. הוא מנייר אבל חזק. הבית שלנו חסר לו פלסטלינה בפנים.
דוד ליפף בידיו את הפרח, מלא בהבנה של “תינוק” ילדה קטנה שהבינה את עולמה העקום.
את הפרחים לימדה אותו חברה לכיתה ענת. תמיד הייתה מפטפטת בעצבים על כך שכשהמחשבות רצות, היד צריכה לעשות משהו. עד סוף שיעור השולחן התכסה עגורים, צפרדעים ובוקטים של פרחי נייר.
דוד אסף ומסר הביתה למיכל. היא התלהבה בכל פעם.
איך עשתה?
רוצה שאבקש ממנה להראות לך?
כמובן!
אבל דוד לא היה מעלה על דעתו להזמין את ענת הביתה ידע שאמא לא תסכים.
רחל, אמא של דוד ומיכל, הייתה אשה קפדנית למדי. דוד האמין לה הרבה זמן שזה מתוך דאגה.
דוד! צריך לחשוב על עתידך לבד! אף אחד לא חייב לך כלום! אני אמנם אמא, אבל עשיתי את שלי ילדתי וגידלתי, מעכשיו אתה עצמך! יש לי עוד ילדה. מיכל. וגם על יעקב אל תבנה. הוא בסך הכול לא אביך הביולוגי. מקווה שאתה מבין.
דוד לא התווכח, כי ידע שביום פקודה יעקב תמיד יסייע. מזמן כבר לא קרא לו “אבי חורג”, אלא “אבא”.
היו שיחות שרחל ניהלה רק בלי יעקב בבית ודוד ידע שאבא לא היה מסכים לשמוע דברים כאלה. לבנות משפחה היה בשבילו הישג ובנה אותה כמו טירה, שכל כללי המציאות משתנים בה.
אבל דוד מהר מאוד הבין “טוב” זה מושג יחסי. איפה שאבא חשב שצריך לאהוב, אמא רצתה שהילדים יפחדו. עשרים וחמש שעות ביממה, אמרה. “למקרה ש…”. לא היה לה אף פעם די זמן, אפשר להוסיף תמיד עוד שעה לדאגה. הפחד ליווה הכל בעיקר את מיכל. לא נתנה לה להתקרב לאף אחת “כולן לא מתאימות”. גם מורים, מדריכים רק מערכת יחסים פונקציונלית. בלי רגשות.
אנשים אחרים “למה צריך?”. יש הורים, מספיק. כל השאר מיותרים, עלולים להזיק.
דוד לא הבין למה אמא כל-כך נאחזה בפחד הזה, עד שגדל מספיק לראות את חייה מקרוב
כמו לחיות בתוך קופסה דקה מנייר, שחוזקה תלוי במה שיש בתוכה. כדי להספיק הכול, עברה למשרה שונה, למדה לנהוג הכל בשביל מיכל.
עם הזמן, החיים משכו את דוד החוצה ענת היתה שם, אחר כך גם נולדה ביתם המשותפת, אילה. הלם לנפש רחל לא תכננה נכדה לפני גיל ארבעים וחמש.
דוד, למה כל זה? כל-כך מוקדם… התואר עוד לא ביד! רחל רעדה במטבח עם ספל של תה.
אמא, אני לא ילד כבר. רגיל לקחת אחריות. ענת בהריון. ממני, הבנת?
יכלתם להיזהר! ועדיין… אפשר…
תפסיקי, אמא. אל תגידי מה שלא אוכל לסלוח עליו. אני מבין שהתבלבלת מספיק.
דוד יצא, נפרד ממיכל, ונכנס לחדרו של יעקב.
יעקב כבר חצי שנה חולה. לא מדבר, סובל בשתיקה. רק לדוד מעביר ברמזים כמה כואב.
עכשיו הוא לוחץ חזק מדי את ידו של דוד, ומניח בה מפתחות לדירה שלו.
נסדר הכל שבוע הבא. אל תדאג לאמא ומיכל להן אשאיר את הבית ביישוב. עוד רגע יתחיל כאן פרויקט חדש השטח יקר. אתה, תדאג שיהיה לילדה שלך בית טוב, יציב. זה הכי חשוב. הבנת?
הבנתי, אבא. תודה…
את אילה, יעקב כבר לא הספיק לראות. נולדה שבוע אחרי שנעלם. דוד לא שמע מפיו אפילו אנחה בסוף.
דוד, בלי בקשות מאמו, הפך לראש המשפחה. מיכל נשמה לרווחה. היא זכרה תמיד שדוד שומר טוליפ מנייר על מדף מעל שולחנו.
למה? מיכל ליטפה את עלי הנייר ומיששה את הפלסטלינה.
הוא מזכיר לי לא להפוך לריקני. שאני אמור לתת לכם תוכן. לא רק לאילה ולענת גם לך ולאמא.
זה קשה, דוד. היא לא תשמע אותך.
אבל לנסות אני חייב.
כן… לנסות מותר…
מיכל פחות מכל רצתה לראות אותו מתעמת עם אמא.
מיכל, בעצמה, דמתה מאד לאבא. שתקנית, רצינית, פתוחה רק למשפחה הקרובה מאוד.
עם אמה, היחסים היו כאילו רוקדים על קרח דק. צעד אחד לא נכון והבדידות הפוצעת בולעת הכל.
ענת מתה חמש שנים אחרי שנולדה אילה. בוקר אחד היא לא קמה. דוד נרתע מן הקומקום המבעבע ביומו, המים נשפכו על הרצפה, והחתול נבהל. מוזר כמה אגבי. קם מההלם, הלך למיטה, מיד הבין. והשקט נחרץ. לא נותרה אלא מחשבה אחת, מהדהדת:
“אילה!”
הלך בצעדים כבדים לדלת, עבר דרך חדר הילדה בובה פרוותית נח על הכרית. אילה ישנה הלילה אצל סבתא, הבובה נשארה. כשהחזיק את האוזן הרכה, פרץ בזעקה חייתית.
כמה זמן ישב כך, איננו זוכר. ברגע מסוים האפלה התרככה, קם, הגיע למטבח, אחז בטלפון.
אמא? תשאירי את אילה אצלך עוד קצת. כן, אני יודע שיש לך עבודה… אני אתקשר…
בחודשיים שאחר כך כמעט לא זכר כלום. אילה נצמדה, כמעט לא ביטאה מילה. הוא לא שם לב. יום אחד ראה אותה חומקת, מתיישבת עם הבובה מול התמונה על השידה.
מי סיפר לך?
סבתא. אמרה שצריך לרחם עליך. ולא לדבר על אמא, אחרת תכאב לך עוד.
דוד חיבק אותה חזק מדי מיד השתחרר.
סליחה, ילדה מתוקה שלי! תדברי איתי תמיד על אמא. ולא להקשיב לאף אחד רק לי! ברורה?
איך שבכתה הבין כמה קשה לה. כעס על עצמו שלא היה שם, והכעס גבר אחרי שמיכל הופיעה בלילה למחרת.
חשב לקחת כדור שינה, כמו שהרופא ייעץ, אבל לא עשה זאת. למזלו כי כשנשמעה דפיקה חרישית בדלת, פתח ומיהר להרים את אחותו הרועדת שנכנסה אליו, רטובה ועצובה.
מיכל! מה קרה?
כואב… מיכל צנחה, ודוד הרים אותה אל חדר הילדים.
אמבולנס לקח אותה, אחרי שעתיים נרדמה על המזרן של אילה. בבוקר הבחין דוד בחבורות על ידיה.
מה זה?
לא רוצה לדבר.
מיכל… זה אמא?
מיכל נדה בראשה, תפסה את ידיו והצמידה אל לחייה.
אל תחזיר אותי אליה. לא עכשיו! פחד לי, דוד…
דוד ניסה לחשוב מה עושים. אם יתפוצץ עכשיו, לא יצליח לגשר עוד. הבין: כנראה הפעם אמא עברה את הגבול.
תספרי לי. נדבר, נמצא פתרון. אני מבטיח לך אף אחד לא יפגע בך שוב! את מאמינה לי?
אם רגע לא הייתה מהנהנת לעד לא היה סולח לעצמו. לשמחתו הנהנה.
אמא גילתה שאני יוצאת עם גיל. זוכר אותו?
ההוא השעיר? הגיש לה תה וסנדוויץ’.
תאכלי!
אין לי תיאבון… כן. זה הוא. לא קרה כלום, נשבעת! פעמיים סרט, הליכה בפארק, זהו. אפילו לא ניסה לנשק אותי. באמת, דוד!
בסדר. ומה קרה ביניך לאמא?
צרחה עלי! טלטלה אותי, אמרה דברים איומים… אני לא מסוגלת אפילו לחזור עליהם! למה?! אני תמיד הקשבתי לה! תמיד! לא טיפשה יודעת שזה מוקדם. היא אמרה שאלד ילד ואסבול כמוך… סליחה! לא הייתי צריכה, סליחה… אני באמת לא יודעת לשמור סוד…
מיכל בכתה כל כך חסר אונים, שדוד לרגע לא ידע מה לעשות.
ואז פשוט התרפק עליה כמו על אילה, מחבק, מוחה דמעות, לוחש:
פה תהיה הצפה. אף אחד לא יפגע במיכל יותר! אני לא אתן! איש שמעת?
המבט שלה פגש את מבטו. דוד חזר בקול חזק:
איש! אפילו לא אמא. אני הבטחתי לאבא שלא אתן. אפשר להפר הבטחה כזו?
מיכל ניענעה בראש ולא יכלה לדבר.
בדיוק. הוא חינך אותי להיות גבר שסופר מילה. תשמרי על אילה? היא תתעורר. תאכילי אותה, אני נוסע לאמא.
לא! קפצה.
כן. הושיב אותה והגיש את הסנדוויץ’. תאכלי! ושטפי פנים, לא להבהיל את הילדה.
השיחה עם רחל הייתה קשה מנשוא. היא בכתה, דרשה להחזיר את מיכל מיד, ואז שכנעה בדמעות ש”דוד יחזיר לה את החיים”. הוא, שתק.
מיכל תישאר אצלי. עצר את זרם הדיבור שלה ביד.
לפחות רגע. שתירגעי גם את.
אבל יש לה לימודים! מבחנים! סוף הרבעון, דוד!
את שומעת את עצמך? לילות לא ישנת והיא בכלל לא בבית! מה היה קורה אם לא באה אלי?
חשבתי שהיא בבית!
הרצון לשלוט על הכול שאת כל כך לא רואה אותנו. את לא רואה כי אף פעם לא ראית. לא ילדים אלא בובות!
מה אתה אומר לי?!
מתי בפעם האחרונה שאלת אותי כאמא, לא כבוס? איך אני מרגיש מאז שענת איננה? איך אני מסתדר? כן, את עוזרת עם אילה תודה, אבל את מדברת איתי כמו עובד! אני ואחותי לא עובדים שלך! את בוסית נהדרת אבל כאמא… אני רשאי לשפוט. אפילו עכשיו, כשהבת שלך בוכה בצד השני של העיר, את חושבת רק על מבחן ועוד גביע. אי אפשר ככה! די! אני מבטיח שמיכל תסיים את בית הספר גם אם בציונים נמוכים אני אדאג ללימודים שלה. היא תמיד רצתה להיות וטרינרית לא רופאה כמוך. חלמה. ועכשיו תעשה זאת אני דואג!
אתה לא יכול! אני אמא שלה!
וזה נותן לך לשבור אותה? נדמה שדוד נרגע פתאום.
מולו לא טיגריסית, אלא אישה מבולבלת ששכחה איך לאהוב. היא בכתה, הפעם בלי ביטחון.
הוא אחז בכתפיה, נועץ בה מבט ושאל:
אמא, רוצה להיות לבד? לא מאיים מזהיר. אם זה יימשך כך, לא תחזירי אותנו לעולם. אנחנו לא נאבד. מעולם לא אזנח את מיכל. ומה יישאר לך? תחשבי.
נישק את מצחה, ירד שתי קומות והתיישב כבד-כבד על מדרגות שנשחקו רגליו בילדותו.
כמה פעמים ירד בהן בריצה? אין לדעת. לפעמים בשמחה, לפעמים כבד. עכשיו לא היו לו כוחות אפילו לעלות או לרדת. פשוט ישב, מנסה להבין כמה מדרגות יש בכל קטע…
כמה שנים עולים ויורדים, ולא סופרים. משונה, לא?
הטלפון זמזם בכיסו; נעמד, ספר בקפידה כל מדרגה, הנהן למחשבות, ונסע הביתה. עכשיו ידע מה לעשות.
האסטרטגיה הצליחה. רחל לא עמדה בעוד הרבה זמן. אחרי יומיים הגיעה לנסות להשלים עם בתה.
זה היה תהליך ארוך.
מיכל לא סלחה מייד. עוד חמש שנים דרכו יחד כמו על נענע עקומה. אמפליטודה והכיוון משתנים ללא היגיון.
רחל השתדלה יותר, ידעה שילדיה כבר לא קטנים, לא יחכו שתחזור לשפיות. עכשיו נחרז בנפשה “הם שניים, הם יחד ואני?”.
מיכל קיבלה תעודה טובה עבודה במרפאת חיות. אילה צחקה מהלב לראות את אבא שלה מתייאש בכל פעם שמיכל הביאה הביתה איזו “חולה” חדשה.
מיכל! זה פיתון!
אז מה? תראה איזה מתוק! כמה חמים! תלטף אותו! נו, תלטף! הנה, לא נורא, נכון? זה זמני כשהבעלים חוזר מהנסיעה, יקח אותו. מאיר משתעמם לבד.
יש לו גם שם?
בוודאי!
אילה ראתה בזה הזדמנות להציק:
אבא, אולי גם אני אהיה כמוה?
חסר לי! דוד תפס את הראש.
עבודה, בית, פגישות מסויגות עם אמא. חיי מיכל זרמו מאט. אילה ניסתה לשכנע את אביה להכיר לה מישהו מהעבודה זה לא עבד.
ואז הבשורה!
אני רוצה שתכירו את בן הזוג שלי מיכל הסיטה את העיניים. רק אל תצחקו!
מיכל… אנחנו כבר כמעט בוכים אילה חיבקה אותה.
הסניקרס הימני ש”חולה” קטנה אכלה אותו אתמול נמצא סוף סוף מתחת לספה. אילה נעלה אותו במאמץ ויצאה בריצה למבואה.
אני מוכנה!
האומנם? דוד הביט בה בסקפטיות. עכשיו אפשר למשוך זמן. מיכל ממילא לא תסלח.
אבא! אל תגזים! יש לנו עוד חצי שעה!
הצמד הנראה השתרך לאורך השביל בגן הציבורי. דוד ואילה שמו את עיניהם עליהם מרחוק.
אבא, זה הוא? הוא? השעיר ההוא?
הלחש של אילה היה חזק מספיק שמיכל תזרוק לעברה מבט נוזף.
גיל.
דוד.
לחיצת יד, חיוך, הנהון.
אילה.
השעירה! גיל פרץ בצחוק, הביט על מיכל. מיכלי, אל תקמטי! תחייכי! ככה בדיוק! זה מה שאני רוצה שתחייכי תמיד! וואו, מה זה הסניקרס האלה! רוצה כאלה!
אילה שלחה מבט לאבא ופרצה בצחוק. רק עכשיו ראתה שבעיני הדודה שלה התחלפו עפרת הכאב לכסף נוצץ. זה היה כל-כך יפה, שנפלט לה מחיאת כף מה שהפתיע את גיל לגמרי.
מה? אצלנו במשפחה כולם קצת משוגעים. תתרגל!
הרגעת אותי! בטוח אתמזג לכם למשפחה… איך אומרים זאת?
משפחה, גיל משפחה! אילה תקרוץ, תתפוס לאביה את היד, ותעמיס עליו עוד סיבוב.
