הסובארו הישנה השאירה אחריה ריח בנזין כבד, וידיה רועדות קלות כשהתפזרה בענן אבק בהמשך הדרך והותירה את יעל לעמוד לבדה בצומת עתיקה. הכול סביב שמר על אותו טשטוש של חלום זו הייתה השדרה הישנה בקצה מושב קטן בעמק חפר, הדרך עדיין משובצת בבוץ שחור ושמן, אותם שיחים נוטפי גשם. מרחוק נשלף המושב כרצועה דקה בין שפת היער ובין שדות, חלונות זוהרים במשושים צהובים בערפל של בין הערביים, נשמעה נביחה אפופת תהודה של כלבים ולהקת אווזים גועשת, לא נרגעת מעולם.
“פה באמת כלום לא השתנה,” חשבה יעל, “כמעט כלום.” רק משמאל, על הגבעה, לא נראו עוד הטרקטורים הישנים של המשק של משפחת לביא, אותם שהיו מאירים פנסים קטנים ומוזהבים. עכשיו, במקום ההוא, כל מה שנותר זו תהום שחורה אפילו זיכרון לא נשאר. אולי ירשו, אולי מכרו הכול ליורשים, אולי פרק הזמן בלע הכול אל שמי העמק.
יעל צעדה אל המדרחוב הדומם של המושב, אפילו לא הופתעה מהמחשבה שפתאום ייעוף פה אבן מעיקול הפינה שמעבר. הייתה בטוחה שיש עיניים אחריה בכל חלון עיניים כפולות, ביקורתיות. כיסתה את פניה בשביס ישן, מקווה שלא יזהו אותה. לאן עוד יש ללכת, אם לא אל אותו מקבץ בתים של ילדותה? אין יותר חלופה מלבד הבית הישן, למרות כל השנאה שריחפה סביבה בשש השנים האחרונות, מאז שחצי מהכפר נותר בלי פרנסה בגללה.
היא עצמה כבר לא הייתה דומה לעצמה אנשים לא מזהים נשים שנשחקות מבפנים. כבר לא יעל ההיא, פורחת וצוחקת בצמות חומות ועיניים שמימיות, לבד בבקתה שבקצה הנחל, כשדן לביא היה כמעט מלך המקום, המעסיק של כל הגברים. כשיעל עברה אליו למרפסת עם המרפסת הרחבה היא עוד חשבה שכרטיס המזל נשלף לה פתאום שהחיים שלה נדלקים כמו מנורת שבת.
אבל דן ראה בעצמו אדון שלא ראה גבולות כזה מהאגדות, שתמיד אומר לא ולפעמים גם צועק. יעל הייתה בשבילו משהו בין שפחה לאורחת על תנאי; האור סביבו סינוור את עיניה כל כך, שלא שמה לב איך אפר החיים מתפזר. בהתחלה התרחקה מכל החברות, עזבה כל סממן תמימות וצבע מהעולם; הוא אסר עליה ללבוש שמלות צבעוניות, לא אישר לה לשים ליפסטיק. יום יום נעשתה צל קטן בבית, מכינה קובה, מצוחצחת את הפמוטים. עבודה מחוץ לבית? נשמעה כמו מריבה. החשדנות שלו לא ידע שובע כל קשר לעולם חיצוני נחשב לבגידה.
יעל ניסתה להוכיח וניסתה, אבל הכול כבר הפך משוואה עקומה לא היא הבעיה, אלא דן, שלעולם לא היה מרוצה. רק כשהאלימות התחילה באמת, לא היה מנוס אלא לברוח לבקתה על שפת הנחל, לקוות שהסיוט נגמר. אלא שאז הגיעה המהלומה האמיתית.
למחרת, בדיוק בעת שמילאה את הסמרטוט בדלי המים הרותחים, דלת הבקתה חורקת והרוח מפזרת ריח אזוב טרי, דן נכנס בעט בדלי, מפזר שדה מים על האריחים אפשר כבר היה לחוש, שגל האלימות הזה סוגר את המעגל.
מה שקרה אחר כך נמחק מזיכרונה, כאילו הנפש סירבה לשאת על עצמה עוד כאב. כשהתעוררה, כבר הצטופפו המשטרה, מרעידים את ראשה בשאלות, שקית ובה סכין מלוכלך מונפת מולה. מאחורי הגדר הצטופפו השכנים, כל בית בצבעי עפר ושמועות. באמצע המטבח ההפוך, דן שרוע במרכז פיסת רצפה קרה. “הבאת עליו את הסוף שלך!” לחששו; “מה היה חסר לך, חיית בשמנת!” רטנה גברת הלוי; “מי יפרנס עכשיו? בזכותו היה פה עובד לכולם…” קדרות כפרית ריחפה בבוקר.
שש שנים בנווה תרצה, קולקטיב דומם של כאב; הן לא היו נוראיות כל-כך כמו שפחדה, היה לה קל יותר בזכות אופיה השקט והיכולת להקשיב לאחרות. חברות הקלו על השנים האבודות. אבל יעל הפכה למישהי אחרת. לא יפהפייה עם עיניים כחולות, אלא אישה כבדה עם קמט קטן בזווית הפה. תלתלים של עייפות זרמו בשערה, שום יציאה מטופחת לא ציפתה לה אי פעם. מי תיארה לעצמה שהיא תגיע יום אחד מבעד לסורגי הכלא בחדרה? היא הרי הייתה בטוחה שרק “הנפולים” תמצנה את דרכן לשם. אבל בישראל, אין לדעת; החיים מתנפצים ברגע. עכשיו היא אסירה.
עטופה שביס מהוה, היא פילסה דרכה אל הבקתה הישנה; אולי כבר פורק עליה הכול לחומרי הסקה? אבל הבית הזה, בין שתי תאנות עתיקות, עדיין נמתח מולה, קירותיו שורדים את השנים. מהערוץ למטה טיפס קור ששייך רק לילדות, קולות קרקורי צפרדעים בביצה הקטנה. בלילות בכלא, הכול טווה את אותו חלום האדמה ההיא, הפטריות ביער, גשם ראשון, סל מלפפונים רטוב. כמה פעמים הלב רצה לברוח, לשם, עם סל ריק.
היא התגנבה דרך שער חלוד, שלפה את המפתח מהעמוד הסמוי. הדלת נפתחה ללא ריח עובש. בחדר הקטן נדלק אור צהבהב הכול בדיוק כך, על החלון שיח אדמונית מתפקע בורוד, על השולחן מפה עליה פס אדום. מישהו שמר על הבית. יעל נגעה בפרח בהיסוס.
“יעל, יאלה!” נשמעה קריאה במרפסת. לאה, השכנה מהבקתה הסמוכה, נכנסה בחופזה. “יא אוליי… איך שהשתנית,” אמרה, עיניה מרפרפות על גופה. היא שלפה צנצנת חלב חמה ופת לחם ריחנית, עטופה מפה רקומה. “תודי לאל,” חייכה יעל, “את שמרת על הבית?” “בטח,” חייכה לאה, “ככה זה פה בית לא משאירים לבד בנגב.” הדמעות רטטו בגרונה של יעל. לאה חיבקה אותה והביטה בצדו, “אני אלך,” לחשה, “הגברים פה עוד כועסים קצת. בעלי ישתגע אם ידע שבאתי…”
קל לה יותר, אפילו אדם אחד שתמך זה הרגיש כמו פלא. יעל מזגה לעצמה חלב טרי, ובדיוק בדלת נשמעה נקישה חרישית; נער בן שלוש-עשרה הופיע, מושיט לה שקית ביד מגושמת, “אמא שלחה…” מלמל, ונמלט. היא לא זיהתה אותו, ילדים משתנים בעין הרגע, אבל הריח המפתה של סלמון מעושן מילא לה את הבית.
רוני, חברתה מפעם, פרצה פנימה ללא הודעה מוקדמת חיבוק שהחזיק בתוכו שנים של געגועים ישנים. עוד לפני דן היו קרובות. הדמעות זלגו, אבל רוני אמרה, “עזבי, יש בינינו סולידריות של נשים. הרי כל העולם רואה רק את הגברים, לנו מותר להגן זו על זו. זה היה הגנה עצמית, את יודעת. כמה שיאיימו, נשים תמיד יודעות את האמת. באתי רק להביא ירקות טריים, מחר נדבר עד הבוקר.” לראשונה, עלתה תחושת חמימות בליבה של יעל, הבנה שלא הכול נגמר.
ועם נפילה לשק שינה ישן ורך, בקושי הספיקה לעצום עין עד knock, knock, knock צפוף על החלון. אפילו בצל הלילה זיהתה את צלליתו של יוסי האיש החשוב במושב, שרבים כיבדו בלי לומר מילה אחת.
“אל תצאי,” אמר יוסי, “נדבר מחלון קטן. התייעצנו, זה טפשי להמשיך לכעוס. הנשים אולי מספרות, אבל אנחנו יודעים, לא הייתה לך ברירה. אמנם קשה עכשיו, אבל את לא אשמה בכל זה. דן… לא נגיד מילה רעה עכשיו. גברים, את יודעת…” הוא השתעל, גישש בארנקו, ושלשל לחור החלון שטרות של שקלים, “קחי. זו התחלה מחדש.”
יעל לא רצתה לקחת, אבל יוסי נעלם כבר אל החשכה.
