תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במה עבר על איילת. אז תשמעי היא ירדה מהאוטובוס הישן בתחנה של הכפר, עם כל הרעש והעשן של הדיזל, והאוטובוס מיד המשיך בדרכו ומשאיר אותה לבד. היא עמדה על המדרכה, ברחוב הראשי של נווה-אלון, מביטה לכל הכיוונים. כלום לא השתנה כאן הכביש משובש, כל האדמה רטובה ובוצית, ובשולי הדרך עדיין אותם שיחי פטל עייפים מגשם. מרחוק הכפר נראה צר ונמתח לאורך קו היער, מהבתים בקעו אורות צהובים, אפשר היה לשמוע נביחות של כלבים וצעקות של אווזים.
כן, שש שנים עברו, ואפילו קוץ לא זז,” חשבה לעצמה איילת. אבל אז היא שמה לב שבגבעה מימין כבר אין את הציוד החקלאי של פעם, אלה שעמדו שורות־שורות באור העמום של הפנסים. עכשיו רק חושך שם. איילת כבר לא יודעת מה קרה למשק של משפחת ברמן כנראה הילדים מכרו הכול אחרי שאריה ברמן נעלם.
היא נכנסה למרכז הכפר, ובינינו, היא בכלל לא הייתה מופתעת אם מישהו היה מתפרץ עליה פתאום, זורק מילה או אולי אפילו אבן. בכל חלון נדמה היה לה שמישהו מציץ עליה עם עיניים קשות. היא הורידה את הצעיף עד לגבות וניסתה לא להיות מורגשת בכלל. פחדה ממה שמצפה לה בבית אם בכלל נשאר ממנו משהו. אבל לאן תלך? בכל זאת זה הבית שלה, כאן גדלה, לא משנה איזה ריח עוינות יש באוויר. וחוץ מזה, רוב הכפר איבד עבודה בגללה לפני שש שנים.
איילת הספיקה להשתנות בשנים האלה, מכל הבחינות. פעם היא נראתה מלכת הרחוב, שיער חום רך ועיניים כחולות פתוחות לעולם. היתה גרה לבד בבית קטן בקצה הואדי, בלי אף אחד לידה. אנשים בכפר ממש העריצו את אריה ברמן, רובם עבדו אצלו במושב הוא היה הדמות פה. כשהם נהיו זוג היא עברה אליו, חשבה שנפלה עליה הזדמנות של פעם בחיים.
אבל שום דבר לא הלך כמו שדמיינה. אריה חשב שהוא סוג של אדון שכל הכפר משרת אותו, והיא? בשבילו היא היתה כמו שפחת בית. התלהבות מהבחורה היפה הזאת עיוורה לה את העיניים, לקח לה זמן להבין את מי התחתנה. בהתחלה הוא הדף ממנה בני משפחה וחברות, אחר כך אסר עליה להתלבש איך שבא לה, לא הרשה לה איפור בכלל. החיים שלה הפכו לסגר גדול לשבת בבית, לבשל ולנקות. לצאת לעבוד? בחיים לא הסכים. כל הזמן חשד בה שיש לה רומן, דרמות בלי סוף. ניסתה להוכיח לו שהיא נאמנה, אבל זה לא עניין אותו שום דבר לא הספיק וטוב לא יצא מזה. כשהגיע לאלימות, היא עזבה הכל וחזרה לבית הישן בצד הואדי, מנסה לשכוח הכול כאילו זה לא קרה לה.
אבל אז הגיע המכה של החיים. יום אחרי שברחה, אריה הופיע אצל איילת בבית. היא שטפה את הרצפה, כל הדלתות היו פתוחות בשביל הרוח, מה זה היה ריח של נקי בכל החדרים. לפני שהספיקה לקלוט, הוא בעט בדלי מלא מים, הכל נשפך כמו אגם באמצע המטבח. איילת ידעה מה הולך לקרות הפעם המכות מגיעות אליה.
את מה שקרה בדיוק היא לא מצליחה לשחזר בראש, כנראה המוח סגר לה את הסרט. נזכרה רק כשהמון שוטרים מילאו את החצר, שאלו אותה שאלות ודחפו לה מול העיניים שקית עם סכין מטבח בפנים. מלא שכנים נדחסים ליד השער, כל המטבח הפוך, ואריה שכב באמצע כל הבלגן.
שמעה את הלחשושים מהחצר: “גמרה עליו!”, “היתה צריכה להתנהג יפה והכל היה אחרת!”, “מה עוד רצתה, קיבלה פה הכל!” “איזה אדם טוב הוא היה! בזכותו היה פה פרנסה!” וכולם שאלו מה יהיה עכשיו, מאיפה יתפרנסו.
העוול הגיע לבית המשפט, שישה שנות מאסר בכלא, תקופת חיים שלמה שנדמתה לאין סוף, אך בפועל לא היתה נוראית כפי שפחדה. הייתה לה נפש רגועה, וחברות בכלא עזרו לה לשרוד. אבל חיצונית, איילת לא דומה לבחורה שהיתה עכשיו היא נושאת סימנים של השנים, קמט פה, שיער כסוף ולא מעניינת בבגדים. בחיים לא חשבה שתהיה בצד הזה של הסורגים, תמיד חשבה שרק עבריינים או חסרי תקווה יושבים בכלא אבל כמו שאומרים אצלנו, אף אחד לא יודע מה צופן לו הגורל. וזהו, עכשיו איילת היא המשוחררת, עם כינוי של כלא.
היא הלכה ברחוב, הצעיף מסתיר לה את הפנים, לב דופק חרדות האם הבית שלה עדיין קיים בכלל? אולי שברו אותו לחלקים. אבל מתחת לשתי אלות גדולות, על צד הואדי, הבית שלה עמד יציב. הרחוב הוריד קרירות טובה מין הרוח, במורד הואדי נשמע פכפוך של נחל קטן, קרקור של צפרדעים לא תאמיני כמה היא התגעגעה לרעש הזה. מאחורי הואדי פתחו יערות מלאים בפטריות טריות ואם היו לה רגליים לרוץ, ישר היתה קופצת עם סל לקטוף כיפה אדומה.
איילת עברה בשקט דרך השער, מיהרה למצוא את המפתח שהחביאה בגגון. היא פתחה את הדלת, מתכוננת לריח טחב, אבל במקום זה, הריח היה נקי! הדליקה את האור, במטבח הכול מסודר, ואפילו על החלון פורחת גרניום ורודה. נשארה שם עומדת בלי להבין. עברה בין החדרים הכול בדיוק כמו שהשאירה, מישהו דאג לבית שלה כשלא הייתה.
פתאום שמעה קול מהכניסה יונה השכנה נכנסה בסערה. היא מחייכת אליה, שמה על השולחן צנצנת חלב וחלה טרייה בעטיפת מגבת. “ידעתי שתחזרי הלילה, ראיתי שיש אור. הבאת לך לאכול משהו, שיהיה לך כוחות!” איילת חייכה בהכרת תודה, וכמעט ירדו לה דמעות כששמעה שיונה שמרה על הבית כל השנים. “ברור ששמרתי, איך אפשר להשאיר פה משהו בלי עין?”
יונה מיהרה ללכת. “אני חייבת לרוץ, אצלנו הגברים עוד קצת שומרים טינה על מה שהיה. אם בעלי ידע שבאתי אלייך, יהיה בלאגן” אמרה והיא כבר בדרך החוצה.
איילת הרגישה שמישהו באמת בצד שלה. הטיחה חלב ופתאום עוד נקישה בדלת הפעם ילד בתיכון, מגמגם, מושיט לה שקית של מטעמים מבית אמא שלו. “תמסרי תודה,” אמרה איילת, אבל לא הספיקה לשאול איך קוראים לו במרוץ השנים, כל הילדים גדלו והיא כבר לא מזהה אותם. מהר מאוד התמלא המטבח ניחוח של דג מעושן, ריח שלא ייאמן.
ופתאום בלי חוקים מי נכנסת? מיכל! לפני אריה, איילת ומיכל היו החברות הכי טובות, איילת ישר נשברת ודמעות יורדות לה. “לא חשבתי שמישהו ירצה לדבר איתי שוב,” היא מתוודה. מיכל פוצחת בצחוק: “מה את מדברת שטויות, יש סולידריות בין נשים, לא משנה מה יגידו. טוב שעשית מה שעשית. אף גבר לא מבין ת’קשרים של נשים, הם רק מתעצבנים. שמענו שחזרת. הבאתי לך מלא ירקות מהגינה, לכי תפתחי ותנוחי. מחר כבר נדבר שעות.”
בלילה, לפני שהספיקה להירדם, עוד דפיקה בחלון הפעם זה יזהר, ראש הוועד של הכפר. “אל תצאי, נדבר מהחלון. תשמעי, ישבנו עם החבר’ה והחלטנו שאין טעם להחזיק כעס. אלה אולי הנשים עוד כועסות, אבל בסוף ברור שלא את אשמה. אריה לא היה קל, בלשון המעטה… תראי, התרמנו ביחד קצת שקלים כדי שיהיה לך להתחיל מחדש. אל תתווכחי הנה, קחי!” זרק מעטפה דרך החלון ונעלם אל הלילה.
אז ככה כפר קטן, רגשות גדולים, אבל לפחות עם לב חם ואנשים שלא נותנים לך ליפול.
