האוטובוס הישן נעצר בתחנה, מקפיץ ניחוח דלק עז וחורק דרכו אל החשכה, משאיר את אילנה לבד. הכול נשאר כמו בחלום הסוריאליסטי הזה הכביש מושהל באפלה, בוץ שחור ובוהק פזורים בו כתמים. שיחים אפורים מתרוממים לכל עבר כרוחות רפאים. במרחק, כמו שהיית רואה בעולם קדום ומעוות, נמתח המושב פס צר לצד יער, ונקודות אור צהובות של חלונות מנצנצות בערפל הדמדומים. קול נביחת כלבים ושאגות אווזים נמס ונמוג סביב.
“כן, שום דבר לא השתנה כאן בשש השנים האלה,” חלפה בראשה של אילנה מחשבה מטושטשת, “כמעט כלום”. רק בצד ימין, על הגבעה, אין עוד שורת הטרקטורים של חוות פרץ מוארת בפנסים עמומים; רק תהום של חושך, כאילו נעלמה אותה החווה שירשה ממנהלתה משפחת פרץ. כנראה מישהו מכר הכול.
אילנה צעדה אל הרחוב הראשי של המושב, זורקת מבט לצדדים כאילו ציפתה שבכל רגע מישהו יקפוץ מעבר הפינה ויזרוק עליה אבן. נדמה היה לה שעיניים שופטות מביטות בה מכל חלון וחלון. היא הסתירה את פניה במטפחת, הושיטה כתפיים, משדרת חוסר רצון שיזהו אותה. לאן תלך? מה נשאר מהבית הישן? אבל לא היה לה שוב מקום אחר לחזור אליו פרט למושב הילדות. היא חזרה, ולמרות השנאה שהרגישה בעיני המקומיים השנאה שנולדה באותו יום לפני שש שנים, כשבגללה, לטענתם, מחצית מהתושבים איבדו מקום עבודתם.
מאז השתנתה אילנה מאוד, כלפי פנים וכלפי חוץ. אין עוד זכר לאותה בחורה קלילה בתלתלים חומים מסולסלים שלכדה פעם, באמנות של מבט וקימור הגוף, את ליבו של רמי פרץ. בחור צעיר עיניים תכולות ועדינות, שהבטחה הייתה טמונה בכל חיוך שלו. אילנה חיה לבד, בבית ישן בפאתי הואדי. רמי, אז בעל החווה שכולם עבדו בה, נחשב לגדול מהחיים. נראה היה שהכול יתנהל לטובה כשהיא עברה לגור בדירתו.
אך שום דבר לא היה פשוט. רמי ראה בעצמו מין “אדון השדה”, גבר שתלטן בכל רמ”ח איבריו. לאט לאט גזעה אילנה מצחוקיה, אסר על חברותיה להתקרב, גנז את בגדיה ודאג לאסור עליה להשתמש באיפור. חייה הצטמצמו בזמן ובמרחב הייתה מבשלת תבשילי מרק, מנקה וחוזרת על כך יום אחר יום. עבודה מחוץ לבית לא באה בחשבון. רמי חשד בה בלי הפסקה קנאה שחנקתהּ כל אפשרות לזכות שלווה.
אילנה ניסתה להוכיח נאמנות, אך לשווא. הבעיה לא הייתה בה, אלא בו ואין שום גבול לשינוי שניסתה לעבור בעבורו. מיום ליום הוא הפך יותר אלים. וכשזה נגמר באלימות, אילנה חזרה לבית הילדות בצדי הואדי, מנסה לשכוח הכול כמו חלום בלהות פורח.
אך הגורל חיכה לה מכה עזה יותר. רמי התפרץ אל ביתה יום אחרי שעזבה. אילנה שטפה את הרצפה, משובה של רוח מביאה איתה ריח אביב, והבית זהר בניקיונו. רמי בעט בדלי, המים זרמו כמגפה ברחבי המטבח. אילנה ידעה – אחרי הדלי תבוא הפעם תור שלה.
זכרונה דעך. כל שנותר בה מהיום ההוא הוא חללים ריקים, טשטוש מגונן. כשהתעוררה, הכול כבר התרחש: השוטרים כבר מילאו את החצר, אישה מושיטה למול עינה סכין עטופה בשקית, שכנים נלחצים מעבר לגדר, כיסאות הפוכים, ווילונות תלויים חצי קרועים ובין הכול, שוכבת דמותו של רמי.
“רצחת את הבחור!” לחששו מהצדדים; “לא ידעת להסתפק במה שיש, גרת כאילו במועצה!” “ההרפתקנות שלך הביאה את כולנו לקצה,” קולות של מנועים מרוחקים מחרישים הכול, “מה נעשה עכשיו, איך נוכל להתקיים בלעדיו?”
שש שנים ישבה אילנה בכלא. לא פשוטים היו הדברים, אך גם לא כאלה נוראים כמו שחששה. בזכות טוב ליבה וכשרונה להקשיב ולחבק, קנתה חברות – וזה שהה את זמנה שם בצלה של תקווה דקה. כל מה שקרה לה מבחינה חיצונית: זהר עיניה דעך, שערה האדים, חשק לעדני בגדים לא שב. לעולם לא חשבה שתמצא עצמה מאחורי סורג ובריח, בית הסוהר היה בעיניה מקום למובסים ולנשברים בלבד. אך כפי שאמרה לעצמה, “מגולגולת ומסורג אין להינצל”.
היום, היא חזרה מטפחתה מעל עיניה, ליבה בודק את דפיקותיו. האם עוד יש שם ביתה? רק שתי אקליפטוסים ענקיים ותוך ביניהם, בית מוכר מאוד, עומד על תילו. רוח קרירה מרחפת מהואדי, צפרדעים מקרקרות, פכפוך מים נשמע. כמה פעמים דימתה אילנה את הסצנה הזאת בזמן שחלפה באמצע לילה; כמה פעמים התעוררה מזיעה אחרי שחלמה על הבית. מאחורי הואדי העצים מתוחים בצפיפות, פטריות אסוף בסלים בצחוק מטורף.
היא התגנבה בצל אל שער המתכת, מצאה את המפתח בתיבה שמאחורי אבן הכניסה. היא דמיינה ריח טחב, אך לא. כשתפסה במתג, המנורה פיזרה זהב רך במטבח. הכול היה נקי, אדנית גרניום פורחת בוורוד חֵלֶק על אדן החלון. היא עברה חדר חדר, וכל דבר במקומו, כאילו פרפרי זמן מגוננים שמרו על ביתה עבורה.
“קראת לי, אילנה?” נשמעה קריאה בקצה הבית, והשכנה רבקה נכנסה בשיער אסוף, לבושה חלוק לעבודות הבית. “וואו, איך השתנית…” אמרה רבקה, משתהה להביט. “ראיתי אור – הגעתי. הבאתי לך קצת לאכול, בטח מהדרך רעבה את”. הניחה על השולחן צנצנת חלב טרי וכיכר לחם רכה עטופה במגבת פרחונית. “את, זה את ששמרה על הבית?” שאלה אילנה. “ברור, אחרת היה מי יודע מה קורה. מושב זה לא מקום להשאיר בתים ריקים,” ענתה רבקה.
“אתם,” לחששה אילנה, ודמעות ניקדו את ריסיה. “אני אלך עכשיו, שלא יתחיל בעלי לכעוס יש כאלה פה שלא שכחו,” הוסיפה רבקה, חייכה, ויצאה אל החשכה.
מעט שלווה החלה לצוף בליבה של אילנה לפחות היתה כאן תמיכה אחת אמיצה. בדיוק אז נשמעה דפיקה מהוססת בדלת. על הסף עמד ילד בן שלוש-עשרה, מושך שקית ניילון ביישנית. “אמא שלי שלחה,” אמר בלחישה, דחף לה את החבילה וברח. אילנה אפילו לא הכירה אותו ילדים במושב גודלים ומשתנים כל כך מהר. ריח פסטרמה ביתית נישא מהשקית באוויר הלילה.
מוריה, זו שתמיד ידעה להופיע ברגע הנכון, התפרצה בלי לדפוק. “היי! חשבת שבאמת לא אדבר איתך אף פעם?” קראה, חיבקה אותה חזק. פעם, לפני רמי, הן היו חברות נפש. “עזבי,” צחקה מוריה, “יש עדיין סולידריות של נשים מה שקרה איתך היה הגנה עצמית, ולא משנה מה יגידו. גברים לעולם לא יבינו נשים. רבקה התקשרה, באתי מיד, הבאתי מלא ירקות טריים. תשני הלילה, מחר נשב יחד!”
מהתרגשות, אילנה בקושי אכלה. רק אז הבינה לא הכול שחור, הנשים במושב הבינו אותה והושיטו לה יד. הסתדרה על מצעים חדשים, בולעת דמעות של הקלה, ואז שוב פעם דפיקה. אפילו בחושך, הכירה אילנה את דמותו של יוסי, דמות רחבה ומרשימה, האיש שמסתובב בכפר כבר שנים כ”שגריר”, אהוב ומוערך כולם.
“אל תצאי,” לחש דרך החלון, “נדבר מהפורץ. דיברנו, הגברים ואני, והחלטנו שהכעס נגמר את לא אשמה במצב, רמי הביא על עצמו. זה לא קל עכשיו, בטח לא עם הפרנסה, אבל אל תקחי הכול על עצמך. אה, כן, התארגנו עם כמה מאות שקלים קחי, בשביל ההתחלה.” אילנה היססה, אבל יוסי העביר את הכסף דרך החלון ונעלם בערפל הלילה, דמות חולפת של מציאות וחלום.
מחברת: עינת ברקאילרגע ארוך ישבה אילנה, מכוסה שמיכה דקה, נושפת לתוך כפות ידיה כדי לחמם את נפשה. הבית, שפעם היה מבצר של פחד, קיבל אותה בחמימות זרה ומוכרת כאחד. היא פתחה את החלון ריח הלילה והגרניום עורבבו ברחשי צפרדעים וגחלילים זעירים זרחו בין עץ לאבן.
בליבה עלה דבר שאיבדה תחושת שיש שייכות, אולי לא מושלמת ולא מובנת מאליה, אך אמיתית. קול שקט בקע מתוכה, ממעמקי הגוף ששרד. היא שלפה פיסת נייר ישנה מהמגירה, עט ובצעד ראשון כתבה: “שמי אילנה. חייתי, פחדתי, התגוננתי, חזרתי.” המילים גלשו, ברורות ומנחמות, כאילו יד עדינה מובילה אותן.
היא קיפלה את הפתק והניחה אותו מתחת למפה שעל השולחן: עדות לדרך שחצתה. מחר תקום ותשקה את הצמחים, תפתח חלון לשמש. אולי תהפוך הבית למקום לנשים שיצאו מהחושך, אולי תאסוף קיץ של פטריות ביער יחד עם ילדים ששכחו את שמה. עכשיו, לראשונה מנעוריה, שקט עטף אותה לא שקט מפוחד של הסתרה, אלא שלווה של התחלה.
מאחורי התריס עלה פס אור ראשון. אילנה הרגישה את לבה מתרחב מתמלא במשקל קל, כמעט צף. כשהשקט הזה יהפוך לצליל של חיים, ולחישה בין הנשים שבאו לבדה, תספר להן: כל חושך, אפילו אם עבה וכבד, מתפזר בסוף לקרני בוקר.
