נועה עומדת יום שלם ליד הכיריים, מתרוצצת בין הסירים. שיחת טלפון נשמעת מהדלת. משפחתו של יובל הגיעה, מתיישבים סביב השולחן.
אז איפה הבשר? שואלת הדודה.
הנה, אווז ממולא, עונה נועה בחיוך מנומס.
הדודה מתרוממת מהכיסא בהפגנתיות:
זה לא אוכל! די, אנחנו נוסעים.
יובל קם מיד אחריה:
באמת… תחיי לבד אם את לא יודעת לבשל!
הוא מתחיל לארוז בתיק בלי להסס.
“שלום, שירה? זו נועה. כן, נועה, שומעת אותך בקושי. למה התקשרתי? שירה, השנה אני לא מגיעה אליכם. לא, לא באה בערב החג. למה? מה טעם? את עם תומר, הבת שלך עם בעלה והילדים. ואני? לאכול קערת סלטים ולחזור במונית במחיר כפול? הרי את יודעת שאני לא ישנה בבתי אנשים. ומה אעשה? פשוט אכנס למיטה, וארדם.” נועה מתקשה לשמוע מבעד לרעשים, אך מתעקשת לסיים את השיחה.
“תארי לך, גם את רצית להתקשר? אתם בכלל טסים? לאן? לירושלים, לדודה של תומר. נסיעה טובה. רגע, מה הבעיה? מי בא? מה, אלינור? מי זאת? בת דודה? נו, באמת, את זוכרת שאני לא אוהבת אורחים בבית. טוב, בסדר, תשלחי אותה. מה? שוב נפל הקו,” נועה נאנחת ומניחה את הטלפון.
היא יושבת, מהרהרת. אולי טוב שכך, לא תעביר את החג לבד. בכל זאת, תרצה לפנק את האורחת. היא מחליטה להכין סלט. לבד הייתה מסתפקת בלחם גבינה, אבל יש אורחת זה מחייב. מתחילה לבשל ירקות, קוצצת עשבי תיבול, שוקעת בזיכרונות.
כשעוד הייתה נשואה ליובל, לא היה רגע דומם. כבר ב-28 לחודש הייתה כל המשפחה מאילת יורדת עליהם הביתה. המטבח הפך לזירת קרב אדים, ריחות, טיגונים בלי סוף. נועה רצה בין סירים, מקפידה להניח חלק על מרפסת לקירור, מחליפה מגשים ואינה מעזה לשים יד על הבישול ה”חשוב” אחרי שפעם ניסתה חידוש עם סלט אבוקדו.
“מה זה התעלול הזה?” רטנה הדודה, וכולם הנהנו.
“אצלם אפילו את סלט הירקות שופכים במיונז, כמו בארץ קטנה של שמנים ואבקות,” נעה מלמלה לעצמה אחרי שיצאו.
הגברים פתחו שולחן, נהנו מערק תוצרת בית, בקושי גררו את עצמם עד חצות.
בבוקר כל הבית נותר הפוך, והיא נותרה לשטוף, לקרצף, לארגן סדר ויובל? התרחק להכפר, להמשיך את החג שם.
כשחזר, עייף וזועף, שמע מהמשפחה שהיא אישה שלא מבשלת מה שצריך וקמה מהומה.
הכל חזר לווירגיניה, שעליה נאמר שנועה גזלה אותה מיובל.
נועה שתקה, הרגישה אשמה היא באמת לא יודעת לבשל אוכל כמו אמו.
אם אלה הם חגים, סימן שהחיים טעונים שינוי.
רק לשירה, החברה מהילדות, יכלה לשפוך לב.
כשגם שירה נמאס לה לשמוע תלונות, הכריחה את נועה לדרוש שכל המשפחה תבוא אליה והיא תבשל.
יום שלם עבדו יחד במטבח, הכינו מתכונים ישראליים קלילים.
המשפחה הגיעה, התיישבו.
“איפה הבשר?” שאלה הדודה.
“הופה, יש פה אווז ממולא.”
“ופירה?”
הדודה קמה: “מה הכנת פה, סילווס? קדימה, תן לי טרמפ הביתה, פדל!”
כולם קמים, עוזבים בדלת טריקת קול.
“נו, באמת…” יובל נאנח וזורק תיק ליד.
“תזכרי לקחת את הדברים שלך,” מציינת נועה, מוציאה מזוודה.
“תחיי לך לבד, חופשי. אותי תשאירי בחוץ? זה לא יקרה,” מכניס את כל מה שצריך ויוצא בלי להסתכל אחורה.
כשסיר הירקות קרס מהכיריים, נועה התנערה מהזיכרונות.
מישהו מצלצל בדלת. אולי אלינור?
היא פותחת אבל גבר בסביבות הארבעים עומד מולה, מחייך:
“שלום, נעים להכיר, אני אלכס, בן דוד של תומר. באתי כהפתעה, אבל הם בי-ם. את נועה?”
מהופנטת, היא מהנהנת.
“אבל שירה הזכירה בת דודה.”
אלכס מחייך:
“אולי התקשורת נקטעה זה קורה. נעים להכיר, ברשותך, יישאר רק ליומיים, הכרטיס שלי ל-1 בינואר, לא הייתה ברירה אחרת.”
נועה חוזרת למטבח, מסננת ירקות, מעבירה למגש שיתקררו.
“מה, מסתפקים בסלט בערב חג?” אלכס שואל בחיוך.
נועה עונה, כמעט נעלבת: “אתה רוצה מסעדה? מגש בשר, דגים, הכל?”
הוא צוחק: “אני בכלל אוהב דגים, לא חייב בשר.”
“מצטערת, אין לי דג, וגם לא ממש יודעת לבשל כמו שצריך.”
אלכס כבר במסדרון, הודף דלת: “עזבי, חמש דקות ואני מסדר הכל.”
והוא נעלם לפני שהספיקה להרים קול.
זה מגוחך, חושבת נועה ומחייכת בעל כורחה. חיכתה לבת דודה, הגיעה הפתעה.
עוברות כמעט שעתיים, והיא כבר מתחילה לדאוג מי יודע, אולי איבד את הדרך.
כשסוף סוף נשמעת הדלת, לשונה כמעט נתפסת מהתרגשות.
בפתח ניצב אלכס עם עץ אשוח קטן וסקיות.
“למה הבאת?”
“בשמחה, מה פתאום חג בלי עץ אשוח?”
ריח האשוח מתפזר בבית, היא מחייכת: “רק קלמנטינות חסרות פה.”
“ברור שיש! הבאתי גם קלמנטינות ושמפניה בלי זה אין מצב. יאללה, למטבח!”
בתוך דקות שניהם עוטפים את הסלון בצחוק, מקשטים עץ, קולפים שרימפס, אלכס אופה קרפיון, נועה לומדת מתכון חדש.
עד חצות הכל מוכן. משיקים כוסות יין מבעבע.
אחרי חצות מחייכים ומרימים:
“לשנה החדשה, לאושר חדש!”
רוקנים את הכוסות, ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה.
“אתה מבין, כשהתחתנו היה אדם אחר. רך, רחמן, או ככה לפחות חשבתי. כשאתה אוהב, אתה לא שם לב לכלום. ואיך שהזמן עובר הכל נעשה טענות וביקורת. מספיקה מספיק על עצמי, ספר לי עליך. נשוי?”
“לא, התגרשתי. סיפור רגיל הפלגה ארוכה, חזרתי, היא כבר עם מישהו אחר… אבל בואי נשכח עצב, ונעבור ל’נרים לחיים’ וניתן צחוק לילדות.”
“אוי, אני פעם התערבתי עם הבנים, טיפסתי על עץ גבּוֹה ולא הצלחתי לרדת. עד שדוד אורי מהבניין הוריד אותי, כל הערב אחר כך עמדתי בעונש.”
“אני פעם בבית ספר הדבקתי כיסא של המנהל לרצפה, אבא שלי גמר אותי חגורה…” צוחק אלכס.
כך עד הבוקר מציפים סיפורי ילדות ושטויות, הצחוק ממלא כל פינה.
נועה מפהקת “אני כבר צריכה להרים את הבית אחרי האירוח…”
“אני אסדר הכל,” קובע אלכס, והיא כבר נכנָעה.
בבוקר אלכס מעיר ברוגע:
“נועה, תתעוררי. אני בדרך לתחנה. תסגרי את הדלת?”
היא מזנקת:
“מה? כבר ערב? איך לא הערת אותי קודם?”
הוא מסדר את השיער שלה, מחייך:
“לא רציתי להפריע לך אבל באמת חייב לרוץ עכשיו, אחרת מפסיד את הרכבת.”
היא מלווה אותו עד הדלת:
“להתראות, תודה על חג לא רגיל,” היא ממלמלת.
אלכס מהסס רגע ואז:
“אני יכול לבוא שוב? איזה שבוע כשאתפנה?”
נועה קורנת:
“בשמחה, תחזור כש…”
אבל הוא מצמיד לשפתיה נשיקה קלה,
“לך על זה, להתראות בינתיים.”
והיא עוד רגע ארוך עומדת מול הדלת הסגורה, נוגעת בשפתיים, חיוך מאיר על פניה.
לפעמים אתה מכיר מישהו כל החיים והוא מאכזב. ואז, ברגע, פוגש אחת או אחד ומרגיש שמצאת את הבית שלך.
אין מה לעשות, ניסים קורים כאן. צירוף מקרים מוביל אותך לאהבה חדשה וחיים חדשים.
