הנערה עם התמונה האחת
ראיתי אותה כבר ביום הראשון.
היא ישבה על המיטה הצמודה לקיר, מבטה נעוץ באצבעותיה. לא זזה. נשארה מנותקת מהרעש שברקע ותמיד היה פה רעש: מישהי ויכחה עם העובדת הסוציאלית, מישהי שיעלה בפינה, ברדיו שעל אדן החלון השמיעו את התחזית. היא פשוט ישבה, ובחדר עם שלושים מיטות, זה לא היה נראה כאילו היא באמת נמצאת שם.
הנחתי את קופסת הספרים על הרצפה ונגשתי אל רות.
מי זו? שאלתי.
רות לא הסתכלה עליי. היא סדרה ערמות של מצעים על עגלה ומלמלה את המספרים בשקט. בת ארבעים, רכזת המקלט, עייפה כבר לפני הצהריים.
נעה. כבר ארבעה חודשים פה. לא מדברת עם אף אחת.
בכלל?
בכלל. אוכלת, ישנה, מתקלחת. כל היום יושבת עם הדבר הזה בידיים. בהתחלה חשבתי קמע. אבל זו תמונה.
ואין לה תעודות?
כלום. לא תעודת זהות, לא כרטיס קופת חולים, לא פנסיה. ניסינו לעזור לה לשחזר סירבה. בשקט. רק הנידה בראש, והסתובבה.
הבטתי בנעה. בידיה משהו קטן, בערך בגודל כף יד. הפינות מקופלות פנימה, כתמים חומים של מים. מבטה נתון בתמונה, כמו שמביטים בחלון רכבת בלילה, כשרואים רק את ההשתקפות של עצמך.
אני בת עשרים ושש. לומדת מדעי החברה באוניברסיטה העברית במסלול משולב. שלוש פעמים בשבוע אני באה ל”בית חם” מקלט לנשים חסרות בית בקומה השלישית של בניין ישן בדרום תל אביב. ריח אקונומיקה ודייסה, החלונות משקיפים על חניון של קניון. בלילות השלט הצהוב מאיר את החדר, והנשים במיטות הסמוכות מתלוננות שאי אפשר להירדם. כאן גרות נשים שאין להן כתובת. כששואלים “איפה את גרה”, נשאר вакום.
ואני לא באה לכאן רק כי צריך לסיים שעות מעשיות. אני באה, כי סבתא שלי, תמר, גרה לבדה בשלוש השנים האחרונות בדירת חדר בקריית אונו. הייתי מתקשרת אליה בימי שישי, מדברת איתה עשר דקות, לפעמים רבע שעה. חשבתי שזה מספיק. חשבתי שהיא מסתדרת. כשהגעתי להלוויה, השכנה אלה משכה אותי הצידה, אחזה בידי ואמרה: “היא כל יום עמדה ליד המדרגות, רק חיכתה שמישהו יעבור. נכנסתי אליה כשיכולתי. אבל אני לא נכדה”.
ומאז נשבעתי לא לאחר. אל אף אחת.
על השולחן בפינת הישיבה פרשתי ספרים: רומנים, בלשים, כמה ספרי שירה. יוכבד יובל, עירית לינור, שירה גפן מה שבאמת קוראים, לא רק מניחים על המדף. ספר אחד הנחתי בצד “הקול שמעבר לקיר”, אורי שלו. היה עליו מדבקה מהחנות יד שנייה: “20 ש”ח”. אפילו לא הסתכלתי מי הסופר פשוט שמתי לצד הבלשים.
נעה לא נגשה לשולחן. גם הנשים שבמיטות הקרובות לא. פה לוקחים ספרים רק כשהן יודעות שאף אחת לא מסתכלת. בערב הערימה כבר הידלדלה בשלושה ספרים. “הקול שמעבר לקיר” נשאר.
גם למחרת.
***
אחרי שבוע הגעתי עם תה.
לא למטבח, לא לפינת השתייה עם כוסות חד פעמיים ושקיות סוכר. מזגתי שני ספלים מהתרמוס שהבאתי מהבית עם נענע, כמו שסבתא שלי הייתה עושה וישבתי לידה בדממה. הנחתי כוס על השידה לפניה.
היא אפילו לא הביטה לעברי.
ישבתי ושתקתי. לגמתי מהתה. ריח הנענע הזכיר קיץ. עשר דקות אולי. ואז קמתי והלכתי. הכוס נשארה מלאה.
ביום הבא שוב. שתי כוסות, שקט, נענע. ביום השלישי נעה לקחה את הספל. לא אמרה תודה, לא הנהנה. רק אחזה בו בשתי ידיים, שותה לאט, לגימות קטנות. כמו מי שמחפשת חום הידיים, לא חום התה.
שמתי לב לידיה ארוכות, פרקים מודגשים, ציפורניים קצרות אבל סדורות, גזיזות נקי, אפילו פה, במקום שאף אחת כמעט לא דואגת לדברים הקטנים.
רות אמרה לי אל תחכי. יש כאלה שלא חוזרות. הן שוקעות, ולא חוזרות משם. “ראיתי עשרות כאלה”, היא סידרה את השיער תחת כיסוי “עוד חצי שנה נשלים בשבילה את הטפסים, היא תלך למוסד, ואנחנו ממשיכות הלאה”.
אבל אני שמתי לב למה שרות לא ראתה, או שלא החשיבה.
נעה מסדרת את המיטה כל בוקר. קפידה, מושכת את הפינות. השמיכה מתוחה, בלי אף קמט. והמעיל שלה אפור כהה, מבד עבה, עם כיס מתוקן בתפרים ישרים תמיד תלוי על הגברת, באותו סדר קבוע. התפרים שווים, במרווחים מדויקים. כך מתקן מישהו שרגיל לסדר. שרגיל שהדברים נמצאים במקומם. שמנהל מערכות, בודק חוברות, מקפיד על לו”ז.
זו לא מישהי שנכנעה.
ביום העשירי הבאתי לה ספר. את “הקול שמעבר לקיר”. הנחתי אותו על השידה ליד התה.
ספר מצוין, אמרתי. קראתי אותו בגיל חמש עשרה.
נעה הביטה על הכריכה. לראשונה ראיתי שמשהו נע בפניה. לא חיוך, אפילו לא רמז. רק שריר קל בפה רעד, והידיים נמשכו אל הספר, נוגעות בשם. בסוף לקחה אותו.
בערב, כשפניתי לדלת, ראיתי אותה שוכבת וקוראת. התמונה על הכרית, ליד הפנים. כאילו היא צריכה את שניהם: העבר קרוב אל הלב, חייה של מישהי אחרת ביד.
יצאתי החוצה. היה לי יותר חם מבחדר בפנים.
עברו שבועיים.
הגעתי שוב עם תה. התיישבתי לידה. לפעמים שתקתי, לפעמים דיברתי על מזג האוויר, על ספרים שהבאתי, על זה שבקפה ממול התחילו למכור קרואסון דובדבן. שטויות קטנות, בטוחות. כלום אישי, כלום כואב. נעה הייתה שומעת. לעיתים מהנהנת. פעם אחת אפילו סובבה אליי את הראש, כשסיפרתי על החתול שבחצר שמגיע אל הדלת האחורית של המקלט.
ואז היא דיברה.
זה היה בשלישי, ארבעה עשר במרץ. בחוץ התערבבו גשם וערפל, הרדיו דיווח על פקקים בדרך בגין. נעה סיימה את התה, הניחה את הספל, ואמרה:
את רוצה לדעת מה יש בתמונה.
זה לא היה שאלה. זה היה קביעה. הקול שלה היה עמוק, ברור, כל הברה מודגשת. כמו מורות עם עשרים שנות ניסיון, שיודעות שאם בולעות מלה, בשורה האחורית כבר לא שומעים.
רק אם תרצי להראות, עניתי.
היא שתקה חמש שניות, שנראו נצח. ואז שלפה בזהירות מהכיס את התמונה בדיוק מהכיס המתוקן. באצבעות עדינות, כאילו זו חפץ יקר.
מקומטת, כתמי מים, פינות כפופות. בתמונה אישה ליד לוח כיתה, סביבה ילדים. חולצה בהירה, שיער אסוף, כפות ידיים על כתפי שני ילדים מהשורה הראשונה. היא מחייכת. חיוך רחב, טבעי, כזה שלא יודעים שמצלמים אותך, או שלא אכפת כי טוב. וגם הילדים כך. אולי חמש עשרה, כיתה ו’. לילד אחד שרוך נעל פתוח. לילדה צמה עם סרט לבן.
זו אני, אמרה נעה. לפני עשרים ושתיים שנה.
הבטתי בה, ובתמונה. בתמונה אשה בת ארבעים, איתנה. גב זקוף, ידיים שרגילות לגיר. ובעבר השני נעה, מעל שישים. מעיל אפור, כתפיים דקות. אבל המבט זהה. ישיר. של מישהי שרואה.
עשרים שנה לימדתי ספרות. חטיבת ביניים אגוזים, פתח תקווה.
ספרות?
כן. משמונים ושש עד עשרים. שלושים וארבע שנות הוראה. אחר כך סגרו את בית הספר. רפורמה, היא אומרת את זה ללא כעס, כמו אבחנה ישנה. אחרי שנה בעלי מת. דני. שבץ. לא יכולתי לעמוד במשכנתה. איבדנו את הדירה.
הדברים יצאו ממנה קצר, ענייני. עובדות, לא סיפורים. כמו רופא שמקריא תיק רפואי יבש, כי לעצור משמע לאבד שליטה.
גרתי אצל מכרות. שנה. אצל קולגה לשעבר, ואז חברה מהאוניברסיטה. בסוף כולם הרגישו לא נעים. גם אני. אז עזבתי.
והתמונה?
נעה לקחה אותה ממני, יישרה בפינות.
מזכירה לי מי הייתי. כדי שלא אשכח אפשר לחזור.
הרגשתי יובש בפה. לא מרחמים. ממשהו אחר. משום שהיא אמרה זאת בשקט, בשלווה, ובאמונה מוחלטת. כאילו זו לא תקווה זו ודאות.
וגבי, הילדים שעל התמונה? שאלתי.
התלמידים שלי. כיתה ו’2, 2004. חלקם עזבו, חלק השתנו מאוד. אחד כותב ספרים. שמעתי ברדיו. שכחתי את השם. הקול היה מוכר.
קול?
היה לו קול מיוחד בילדות. שקט, אבל כשקרא שירה כל הכיתה השתתקה, גם דיויד שהיה מופרע, מקשיב. וברדיו אותו קול. נסעתי באוטובוס, שמעתי, החזקתי במוט.
הכניסה את התמונה לכיס, ליטפה את התפרים תנועה מוכרת.
היה ילד סגור. אבא עזב מוקדם, אמא במשמרות במאפייה. נשאר אחרי שיעורים אצלי, מעמיד פנים שהוא מכין שיעורים. רצה רק לא להיות לבד. לא אמרתי לצאת. השארתי לו תפוח על השולחן. דיברנו על ספרים, על גיבורים. תמיד שאל: “נעה, ומה אם הגיבור לא יחזור? מה אז?” אמרתי: גיבור אמיתי בסוף חוזר. גם אם זה לוקח זמן.
היא השתתקה, בהתה בקיר שמולה. לא בי, לא בחדר במקום שאינו כאן. בכיתה שכבר איננה.
גם אני שתקתי. לפעמים, שתיקה זה הדבר הנכון היחיד.
***
בערב ישבתי בבית קפה קטן ממול המקלט. חמישה שולחנות, ריח קפה וקינמון. המחשב פתוח, לאטה קר לצידי. התחלתי לחפש.
חטיבת ביניים אגוזים, פתח תקווה. בוגרים מפורסמים.
כלום. בית הספר נסגר ב-2020, המבנה הועבר למרכז עירוני. האתר נמחק. הדף החברתי לא פעיל. דרך ארכיון האינטרנט נכנסתי בעמוד “בוגרים שלנו” הופיעו שלושה שמות: ד”ר, מנהל, ואורי שלו, סופר.
חיפשתי: “אורי שלו סופר”.
עצרתי.
אורי שלו. בן שלושים וארבע. שלושה רומנים פרי עטו. זוכה פרס ברנר. ספר ביכורים: “הקול שמעבר לקיר”, 2015.
“הקול שמעבר לקיר”.
הספר שהבאתי לנעה.
הספר שקראתי בגיל חמש־עשרה.
התיישבתי לאחור. המלצרית שאלה אם הכול בסדר. הנהנתי. לא הכול היה בסדר.
הזכרתי את הספר היטב. על ילד שגדל לבד בעיירה קטנה. על מורה אחת שראתה את מה שאף אחד לא ראה. על איך מילה נכונה בזמן שומרת ילד שלם. לא מצילה רק שומרת.
קראתי אותו בגיל חמש־עשרה, אצל סבתא תמר, ליד הגשם והקומפוט שבישלה, עם הכרית הרקומה מתחת לראשי. וחשבתי אז אני רוצה להיות ככה. לשמוע אנשים. להיות לידם כשזה משנה. לא מאוחר, לא אחרי, לא בשיחת טלפון של עשר דקות.
בגלל הספר הזה בחרתי רווחה. לא בגלל הרצאות, לא בגלל סילבוסים. בגלל ספר על ילד ומורה שהשאירה עוגייה.
פתחתי ריאיון של אורי שלו מאתר ספרותי. הוא דיבר על חטיבת הביניים, על ריח הגיר ועל כיסא חורק אחרי שיעור. ועל המורה שלו.
“מורה לספרות נעה כהן. היחידה שראתה בי משהו כשאני לא ראיתי בעצמי כלום. את ספרי הראשון כתבתי עליה, על מה שנתנה לי: להישאר ולהקשיב. לא כי הייתה חייבת. כי היה לה אכפת”.
התקדמתי לפרק הראשון. מהדורת עשור לספר, אונליין. העמוד הראשון. שם, שלא שמתי לב אליו בגיל חמש־עשרה, בהקדשות.
“לנ.כ., המורה ששמעה אותי”.
נ.כ. נעה כהן.
ישבתי ובהיתי במסך. הלילה ירד, בית הקפה הסגר עוד מעט.
האישה בזכותה אורי שלו נהיה סופר; זו שבזכותה נכתב הספר שהביא אותי לרווחה היא ישנה עכשיו במקלט חסר בית. לה אין תעודות, אין פנסיה, כלום רק תמונה מקומטת בכיס מתוקן.
נכנסתי לאתר ההוצאה לאור של שלו. איתרתי אימייל. התחלתי לכתוב:
שלום. שמי עדי, מתנדבת במקלט לנשים בתל אביב. זו הודעה עבור הסופר אורי שלו. אני יודעת למי מוקדש הספר “הקול שמעבר לקיר”. המורה שלך, נעה כהן, חיה. היא כאן אתנו. היא שומרת את התמונה מכיתה ו’2. היא זוכרת אותך הילד שדקלם שירים ולא רצה ללכת לבית ריק.
צרפתי צילום של התמונה. שלחתי.
קיפלתי את המחשב, קמתי והלכתי. בחוץ נשבה רוח של מרץ, כשעליתי לאוטובוס, ידי רעדו.
עברו שלושה ימים בלי תשובה.
בדקתי אימייל כל שעתיים. כלום. אולי זה בספאם? אולי ההוצאה לא מעבירה מכתבים? אולי הוא חושב שזה זיוף? הונאה?
באתי למקלט, שתיתי תה עם נעה. היא פתחה מעט. רק על בית הספר: סיפרה על תלמידה שכתבה שירים והחביאה במגירה, איך יום אחד השאירה לה סוכריה בצד. על ילד שהיה מתפרע כל יום עד שנתנה לו את “הנסיך הקטן”, ואז הפסיק. “בא אלי ואמר: נעה, גם השועל היה בודד. נכון?”
היא דיברה עליהם כאילו הם כאן. כאילו אתמול.
חשבתי איך אפשר לשכוח אדם כזה?
ביום הרביעי הגיעה תשובה.
ישבתי באוטובוס, הטלפון זז. מייל. מאורי שלו. שלוש שורות:
עדי, קיבלתי את הודעתך. אני מגיע. תגידי מתי ואיפה. חיפשתי את נעה כהן ארבע שנים, אמרו לי שהסיפר נסגר, המספר לא ענה, בכתובת הישנה אנשים אחרים. לא מצאתי. תודה שמצאת אותי.
ארבע שנים הוא חיפש. בינתיים, נעה כבר עברה בין דירות, ואז לכלום.
עניתי והזמנתי אותו.
הדבר הקשה נשאר לספר לנעה.
***
הגעתי בבוקר. נעה ישבה עם התמונה, מעיל על משענת כיסא. שמש אביב ראשונה ציירה פסים צהובים. מישהי הדליקה רדיו: מיי פיינגולד שרה על “רק תבוא”.
התיישבתי והנחתי תה.
נעה, אמרתי. אני צריכה לספר לך משהו.
היא הביטה בי. חיכתה.
מצאתי את התלמיד שכותב ספרים. הוא אורי שלו, “הקול שמעבר לקיר” הספר הזה. והוא רוצה לבוא. לראות אותך.
היא לא זזה. כוס התה ליד הפה. רגע של דומיה.
ואז חרישית:
לא.
חכי. נעה, אל תפחדי.
אני לא רוצה שיראה אותי ככה. פה. על מיטת ברזל, עם מעיל. לא.
הורידה ראש; לראשונה ראיתי את אגרופיה קמוצים.
אני בת עשרים ושש ולא ידעתי מה לומר למי שלימדה אחרים למצוא מילים כל החיים ואני, דוממת. כל מה שחשבתי היה קטן מדי לרגע הזה.
ואז נזכרתי.
את אמרת לי: “בא לִזְכּוֹר שאפשר לחזור”.
היא הרימה עיניים.
את אמרת, נעה. לא אני. את. מסתכלת בתמונה כל יום כי את מאמינה שזה אפשרי. הנה, הוא בא. הוא זוכר. ארבע שנים עשה הכל. לא שכח.
היא הסתכלה עליי. ראיתי בתוכה משהו נפתח לא בפנים, עמוק יותר. כאילו קשר בפנים החל להתרפות.
ארבע שנים? שאלה בשקט.
ארבע.
הביטה בתמונה, עברה באצבע על ילד שורה שנייה רזה, כהה, נמוך יותר.
הנה הוא, לחשה. אורי. תמיד ישב ליד החלון, מביט החוצה. אבל כשתמיד קרא שכחתי לנשום.
קיפלה את התמונה וחזרה לכיס, אמרה:
בסדר.
אורי הגיע בשבת.
חיכיתי לו בכניסה. ירד מהמונית גבוה, מעיל כהה. חיוך עייף של מי שישב המון בחצר. ניגש, בידו שקית נייר. בפנים ספר.
עדי? שאל.
כן.
תודה, בקושי הצליח לומר. כבר לא התרגשות. משהו כבד יותר.
ליוויתי אותו פנימה. נעה עמדה ליד מיטתה. זקופה, כמו אז. מעיל, תמונה בכיס, גב ישר. התכוננה לשיעור.
אורי עמד שלושה צעדים ממנה.
נעה?
היא הנהנה.
ניגש.
זו את, אמר, הכרתי לפי הקול. תמיד אמרת “בסדר”. קצר, עם חצי-חיוך.
עמדה מולה. ראיתי את סנטרה רועד.
גדלת, אורי.
גדלתי. וכתבתי עלייך ספר. “הקול שמעבר לקיר” בשבילך היה. את היחידה ששמעה אותי בשתיקות.
הוציא ספר כבד בכריכה קשה, מהדורת עשור. פתח לעמוד ראשון.
“ל.נ.כ., למורה ששמעה אותי”.
שלך, אמר, תמיד היה שלך.
נעה לקחה, חיבקה שתי הידיים, עיניים עצומות.
ניגשתי לדלת. זה הרגע שלהם, לא שלי.
אורי התיישב, הם דיברו שעה, אולי יותר. לא שמעתי את המילים, אבל ראיתי את נעה צוחקת לראשונה. מסתירה את הפה, כמו מי ששכחה איך עושים. גם הוא צחק. אחר-כך שתקו, והוא הניח יד על כיס המעיל שם התמונה.
אחר כך קרא לי:
עדי, תצטרפי.
נגשתי.
נעה סיפרה שבגללך הבאת לה את הספר, עוד לפני שידעת שזה אני.
נכון. במקרה.
וקראת אותו בגיל חמש־עשרה.
כן.
הסתכל. עיניו כהות, משהו גדול שמילא אותן.
את מבינה מה קרה כאן?
הנהנתי. נעה לימדה אותו. הוא כתב ספר. הספר הגיע אלי. מצאתי את נעה.
מעגל.
מבינה, עניתי.
קם.
נעה לא תשארי כאן. אני רוצה לעזור. מסמכים, דיור, עבודה אם תרצי.
אני לא צריכה צדקה, אמרה. הקול שלה נהיה חד של מורה.
זה לא צדקה. זו חובת תודה. את נתת לי מקצוע. שפה. הייתי ילד שאף אחד לא הקשיב לו, מלבדך. לא נכון שאת כאן אני רוצה לשנות את זה.
נעה שתקה. מבטה ישיר.
לא ביום, לא בשבוע. כמה זמן שצריך. מסמכים, חדר, זמן להבין. לא אעלם כבר נעלמתי ופחדתי שלא אמצא אותך. לא יקרה שוב.
הביטה בו. ידעתי את המבט אותו כמו בתמונה הישנה.
בסדר, אמרה. חייכה חצי-חיוך.
***
חודש עבר.
עליתי לקומה שנייה בבניין ישן, ברחוב הס. אותו שכונה, עשר דקות הליכה מהמקלט. דירת שותפות ישנה, שלושה חדרים, ריח של בצל מטוגן מהמטבח המשותף. נעה גרה בחדר הקטן בפינה, חלון לגינה.
הדלת פתוחה.
המיטה, כיסא, שידה, מדף ספרים. נקי. על אדן החלון שלוש ספרים נערמים. על הקולב המעיל האפור, התפרים שקטים. ריק.
כי התמונה בפנים מסגרת על השידה. מסגרת פשוטה מעץ. לא תחובה בכיס. ישרה, ללא קמטים. לא שבר ישן אלא הווה.
נעה קראה ליד החלון. הרימה ראש.
תה? שאלה.
כן.
קמה למטבח. שמעתי את קולה: “בוקר טוב, דפנה. הקומקום פנוי?” קול עמוק, אבל קל יותר. כאילו גררו ממנו את העומס.
הבטתי בתמונה. מורה ליד לוח, ילדים. ילד רזה הסופר. מורה שפעם הייתה חסרת בית, וכבר לא.
אורי קיים. מסמכים שוחזרו בשבועיים העו”ד שלו דאג. תעודת זהות, קופה, ביטוח לאומי. חדר מצאה רות, דרך העירייה. אורי שילם חצי שנה, נעה הגישה מועמדות כספרנית בספריית השכונה רות עזרה עם המלצות.
נעה חזרה עם תה. שתי כוסות. עם נענע. כמו אז רק הפוך.
תודה.
על התה?
על מה שאמרת שאפשר לחזור.
התיישבה מולי. חולצה בהירה, כמו אז בתמונה.
את יודעת, אמרה לחזור זה לא למקום, זה למי שאת. לא חטיבת אגוזים, לא פתח תקווה, לא 2004. למי שאת באמת. חשבתי שהתמונה היא העבר. היא העתיד. מה שנשאר שלם גם אם מסביב הכול נשבר.
הסתכלה על המסגרת, ואז עליי. עכשיו היא מסתכלת על אנשים, לא רק על התמונה.
אני סיימתי תה וקמתי.
אבוא בחמישי.
תבואי. אני פה.
שתי מילים. “אני פה”. למישהי שלפני חצי שנה לא הייתה לה כתובת זה הכול.
יצאתי החוצה. אפריל, ריח אדמה, ירוק. הגינה פרחה העלים הראשונים, בהירים כמו בציור.
הלכתי וחשבתי מה רציתי בגיל חמש־עשרה: להיות קרובה כשחשוב.
ועכשיו אני כאן.
התמונה לא בכיס, לא בידיים, אלא במסגרת במרכז החדר. המורה עליה מחייכת חיוך רחב, ברור, של מישהי שטוב לה.
כמו נעה כשהגישה לי תה.
אפשר לחזור. היא הוכיחה.
