נסעתי לטיול מאורגן לישראל עם קבוצת גמלאים לא ציפיתי שדווקא בצלו של מגדל דוד בירושלים אפגוש גבר שיחזיר לי את ההרגשה שאני צעיר.
הלכתי לטיול הזה בלי ציפיות מיוחדות כמה ימים של סיורים, קצת תמונות לאלבום, כמה מזכרות לנכדים. רציתי לברוח מהשגרה, מהבדידות שמלווה אותי כבר כמה שנים.
חשבתי שתל אביב, חיפה או ירושלים יהיו עבורי רק עוד יעדים על מסלול הטיול. אבל ליד האבנים העתיקות של העיר העתיקה, פגשתי אדם שגרם לי להרגיש שוב צעיר.
עמדתי אז בצלו של מגדל דוד, נפעם מהמראה של החומות. המדריך סיפר על קרבות ומלכים, ואני חלמתי בהקיץ. פתאום שמעתי לידי גבר אומר בחיוך: “מעניין אם הלוחמים ההם גם התלוננו על החום כמו שאנחנו עכשיו”.
הסתובבתי וראיתי אותו גבוה, שיערו שזור אפור, חיוך שקט ולא מוכר שפתאום הרגיש לי קרוב. לבש חולצה בהירה וכובע רחב שוליים, אבל הסתכל עליי כאילו רק שנינו שם.
פתחנו בשיחה. קראו לו נדב, אלמן, גמלאי כבר כמה שנים. בא לבד, כפי שאמר: “לא רציתי להמשיך לדחות את ירושלים לעוד זמן שאין לדעת אם יגיע”.
השיחה קלחה בקלות, מלווה בצחוק, כאילו אנחנו כבר מכירים שנים. ליד הבסטות בשוק מחנה יהודה שתינו קפה שחור, החלפנו חוויות ולרגע קלטתי שכבר מזמן לא הקשיב לי מישהו כל-כך בריכוז.
הימים הבאים בטיול הרגישו פתאום אחרת. ישבנו יחד באוטובוס, הלכנו לארוחות צהריים, הלכנו לאיבוד בין ההמונים בשוק וידענו איך למצוא זה את זו רק במבט. היה בזה משהו תמים, ובעיקר ממלא התרגשות.
בערב, כשכולם בילו במלון במשחק קלפים או צפייה בחדשות, עמדנו יחד על המרפסת, מסתכלים על האורות של ירושלים ומדברים על הכול על ילדים, על העבר, על איך זה להרגיש פתאום דופק מהיר בלב כמו פעם.
הרגשתי שוב כמו נער. פתאום שוב טרחתי על הלבוש, שמתי בושם, צחקתי הרבה יותר. החברות מהקבוצה הפנו אליי מבטים חלק מהן בחיבה, אחרות קצת בקנאה. ואני הרגשתי כאילו אני מחזיר לעצמי חלק עז שנקבר בשגרה ובבדידות.
אבל ככל שהתקרבנו לסיום הטיול, התחילו להטריד אותי מחשבות מה עכשיו? הוא גר במרחק של מאות קילומטרים ממני. לכל אחד מאיתנו יש חיים אחרים. מחבר בינינו רק השבוע הזה, שהיה יוצא דופן ולא דומה למציאות. האם זה מספיק כדי לחשוב על עתיד משותף?
ביום האחרון טיילנו בין סמטאות ירושלים, רק שנינו. ישבנו על המדרגות סמוך לשדרות בן יהודה, אכלנו גלידה ושמרנו על שתיקה. בסוף הוא אמר: “את יודעת הרבה זמן לא הרגשתי כל-כך טוב. אבל אני מפחד שכשנחזור הביתה הכול יתפוגג. לך יש את החיים שלך, לי את שלי. אולי זה רק אשלייה של החופש מהשגרה?”.
לא ידעתי מה לענות. בלב נלחמו בי שתי תחושות הרצון להאמין שזה התחלה אמיתית, והחשש שמדובר בהתלהבות רגעית שתעלם עם החזרה למציאות.
נפרדנו בנתב”ג. חיבוק ארוך, מבט בו הייתה גם פרידה וגם הבטחה. החלפנו מספרי טלפון, אף אחד מאיתנו לא העז להגיד “בוא ניפגש שוב”.
היום, כשאני זוכר את הטיול ההוא, אינני יודע בדיוק מה להרגיש. בשבילי זה היה כמו חלום עוצמתי, יפה ושביר כל-כך. אולי נדב צדק, ואולי צריך אומץ כדי לא להניח לצ’אנס כזה לחמוק.
ואת עצמי אני שואל האם שווה לסכן שגרת חיים יציבה למען רגש שהגיע פתאום? האם זו הייתה בסך הכול הרפתקה מתחת לשמים של ירושלים, או שמא התחלה של סיפור שעוד לא נגלה לי? הלב רץ כשאני חושב עליו, והשכל לוחש שזה מטורף.
ואולי בגלל זה אני משתף את הסיפור כדי לשאול אחרים: האם גם בגיל חמישים, שישים או יותר, מותר לנו לאפשר ללב לפעום מחדש? האם כדאי לשמור את הזיכרון הזה כמשהו יפה, בטוח, או להעיז ולבדוק לאן עוד יכולים הרגשות להוביל?
