נעה לא הצליחה בשום אופן למצוא את האושר שלה. הנה היא כבר עומדת לחגוג ארבעים, ועדיין לבד, רק היא עם עצמה. וכל זה למרות שהגורל חנן אותה גם חכמה, גם יפיפייה. עשתה חיל בעבודה, שכר גבוה, אבל אושר נשי אין.
הוריה, אסנת ודורון, דאגו מאוד לבתם. היו תומכים, בעיקר נפשית, כמובן. עזרה כלכלית היא יכלה אפילו לתת להם, אך הם תמיד סירבו באדיבות.
“תישארי איתנו בבית, מקום לא חסר!” אמרה אסנת, “הכסף עוד יועיל לך כשתמצאי את האושר שלך!”
כל ערב היו מצטערים על נעה כאשר הייתה חוזרת מותשת מהעבודה:
“אין מי שירחם עליך, מלבדנו, אני ואבא,” נאנחה אמא.
“יום אחד כבר לא נהיה פה,” הוסיף אבא בדאגה, “יהיה לך קשה לבד. אפילו אל מי להתלונן לא יהיה. את צריכה למצוא את האושר שלך, בת שלי!”
והם הישבו יחד שלושה מול הטלוויזיה ערב אחרי ערב, שנה אחרי שנה, הכל בהמתנה לאושר הנשי אצל מסך הטלוויזיה. שעמום, ממש מעלה פיהוק…
מוזר היה לשמוע את אבא אומר “יום אחד כבר לא נהיה כאן”. נעה הייתה בתם הצעירה, נולדה לאסנת ודורון כששניהם היו רק בני 19, מאהבה גדולה. צעירים, ובכל זאת מדברים במושגים של פרידה…
עוד בלימודים הכירה נעה בחור אחד הלל. הוא היה גבוה ומעט מסורבל, תמיד מצחיק. בכל מקום עבר בטוח שעשה קצת בלגן, הפיל, שבר או הפך משהו.
אסנת גיחכה עליו וקראה לו “הלל-המגש השבור” או “האסון המהלך”.
דורון היה מחקה אותו בצחוק, הולך ברגליים מגושמות, מנסה לתפוס דברים שנפלו.
“מה פתאום, בת, זה לא שלך כל מה שהוא נוגע נשבר!” אמרו לה בעדינות.
טיפה אחר טיפה, עם הזמן, גם נעה ראתה את הלל ככישלון אחד גדול.
אבל ההורים טעו הלל סיים תואר, פתח משרד עורכי דין, התחתן עם מישהי שאהבה את גמלוניותו. פשוט צריך היה לו מרחב ועכשיו הם גרים בבית בפרברים.
“אולי נעה תמצא עוד את האושר שלה,” ניחמו עצמם והבת אסנת ודורון.
בכלל, הייתה אצלם משפחה טובה, מתפקדת ושמחה. לפני מספר חודשים כולם נסעו יחד לחופשה בתאילנד. בערבים צפו שוב ושוב בתמונות: איך נופשו, אכלו, שתו, צחקו חופשה מדהימה!
ושם, בתחום הבלתי סביר של חלום, הכירה נעה גבר בשם איל, שהיה בכלל ממוצא רוסי.
ההורים לא התאפקו והשפילו גם אותו: “נו, יש לנו רומן עם איל מרוסיה! זה מה שחסר לנו!” פיזמה אסנת.
דורון תחב כרית מתחת לחולצה ודידה בחדר, מחקה את איל כביכול עגלגל.
היה לה לא נעים איל בכלל לא היה שמן, רק גדול. הוא ידע להראות לה כוכבים בערב ולספר על שמיים לנעה היה מסקרן איתו. היא השאירה לו את הטלפון בניגוד לדעת ההורים.
כשחזרו לתל אביב, אסנת שמעה שנעה עדיין מדברת עם איל. “רומנים בחו”ל תמיד נגמרים רע!” קבעה.
ולא משנה שלשניהם אין זוגיות אחרת. עיקר העיקרים זה רומן של חופשה, כלום לא יצא מזה.
“תמשיכי לחפש את האושר שלך, אנחנו פה בשבילך, תמיד!” התחזק דורון את הבת.
בקיץ נסעו יחד לבית ההורים ליד נהר הירקון, גן ירוק, תה בעץ שקד, על האש בפינת הגינה. הכל מגינתם, והגיעו לשבת שכנים. ופעם, הגיע הבן של השכנים, עידו, עם הילד שלו גור. שניהם בהירי שיער, עיניים בהירות ועם אוזניים בולטות.
סיפרו השכנים שגרושתו של עידו עזבה אותו בשביל איש עסקים מופלג, והילד לא התאים לאיש ההוא נראה יתר על המידה דומה לאביו. וכך נשאר עידו לגדל לבד את בנו הקטן.
נעה התרגשה מאוד מהשניים. היה בהם משהו נוגע ללב, אנושי עד שמיים. ניצוץ עבר בין נעה לעידו, וגם גור נמשך אליה בנפשו הילדית.
אסנת בהתנצחות: “הוא כבר חיסל את כל הגזר, רק אחד נשאר! בטח ההורים שלו שלחו אותו במיוחד בשבילך! למה לך גבר עם ‘עגלה’?”
“אם אשתו עזבה אותו עם ילד סימן שאין בו כלום,” מלמל דורון.
הפעם נעה הרימה עיניים ואמרה:
“אבא, אולי פשוט סמכה עליו לשמור על הילד. זה אולי אומר משהו שכן טוב בו?”
“לא, לא שלך זה! אנחנו רוצים לראות נכדים משלנו, לא זרים! להחזיק ידים קטנות, לשמוע צעדים קטנים…”
אסנת ודורון ננעלו, ניתקו קשר עם השכנים, התלוננו וליבו עליהם. כך נגמרו פגישות השכנות.
בערבי קיץ, ישבו לבד בגינה, התלוננו מול השמש השוקעת שאין לאל ידם לשמח את נעה.
אבל נעה מצאה את עצמה נקשרת לעידו ולגור בכל ליבה והוריה, גם אותם אהבה. לא יכלה לצער אותם. הייתה מרגישה אפילו אשמה שבחרה בלב שלה, לא בלב שלהם. עזבה את הבית בחורף עם ההורים לדירה המשותפת בתל אביב.
ההורים המשיכו לא להזכיר את עידו וגור, לא בצחוק ולא ברצינות.
ואז, ערב אחד ברחוב, נתקלה נעה בגור חתולים קטן, ג’ינג’י, וטיפש שחיפש מקלט מהגשם תחת גלגל מכונית זרה. יושב, רועד, בוכה כמו גור. כמו גור של עידו אולי, שמבוהל לבד בעולם, רגע ממות מקרי
נעה שלחה ידיים בזהירות, אספה אותו תחת המעיל, לא אכפת לה שהוא רטוב ומלוכלך, חשבה רק על לחמם אותו בחום הלב שלה.
הביאה אותו הביתה, ניגבה, נתנה חלב. ישבה על הרצפה במטבח והסתכלה איך הוא לוגם בחפזון מהצלחת, כמו מכונה חמודה עם לשון ורודה.
“מסכן, איזה רעב אתה” חשבה.
אז הופיע בדלת דורון עם עיתון, ואחריו אסנת. השניים צפו באורח הלא-קרוא, על פניהם רק ייאוש ועצבנות ומה עושים עתה?
החתלתול סוף סוף שבע, פיהק, ומיד חיפש מקום “נכון” והשאיר שלולית.
עוד לא הספיקה להוציא מגבון, ופיצוץ של צעקות:
“תיפטרי מהמפלצת הזו מיד! הוא יהרוס את כל הבית, ישרוט רהיטים, יקרע טפטים! דורון, תגיד לה משהו!”
“נריח היום רק ריח חתולים, אנשים לא יבואו לפה!” הוסיף דורון.
“אמא, אבא, הוא קטן! נלמד אותו, נקנה לו צעצועים. למה לא?”
“לא, ושוב לא!” התעצבנה אסנת.
“תשמעי, בת! קחי אותו לעמותה, הם יודעים מה לעשות עם נדכאים כאלה. ואם לא, תאיימי בכתבה בעיתון!” צרח דורון.
נעה אספה בשקט את החתלתולה, טרקה מאחוריה את הדלת בכאב.
היה לה פתאום ברור בגיל ארבעים אין לה ילד, אין בעל, אין אפילו בית על שמה. שום דבר שלא שלה. לחתלתול אפילו אין מקום משלו. הגיע הזמן שיהיה לה מקום קטן חדר אחד, פינה משלה, באמת.
נעה פנתה לסוכנות נדל”ן הראשונה שמצאה. במהרה מצאה דירת חדר, ואצל הבעלים כתוב “מותר עם חיות בית”.
לראשונה הרגישה בעלת בית. קנתה כל מה שצריך לחתלתולה. הווטרינר אמר שזו נקבה בת חודשיים. קראה לה אביב.
הרבה יותר מאושרת כבר הייתה, וגם כל פעם שראתה את אביב, נזכרה בגור ובעידו.
עד שיום אחד, הגיעה שיחת טלפון! לא ציפתה לה כי הרי ההורים שלה כבר ניתקו קשר עם השכנים. אבל עידו התקשר, ממש בטבעיות:
“היי, מה שלומך? גור רוצה להגיד לך משהו!”
נעה חייכה, נזכרה בעיניים הבהירות ובהבעות התמות שלו.
“נעה! התגעגענו! תבואי לבקר, אנחנו מחכים!” נשמע קול תמים.
“אני אבוא, רק אפשר להביא את אביב?” שאלה.
מחייך, ענה עידו: “תביאי אפילו קרקס שלם, אנחנו באים לאסוף אותך!”
כך, מצאה סוף סוף נעה את האושר שלה, למרות הכל: עם עידו, עם גור, ועם אביב. ועוד מעט גם לאח קטן לגור, או אחות קטנה; מה זה חשוב
וההורים? נעה לא שכחה אותם. עדיין אהבה אותם, דיברה איתם הרבה, סיפרה שהכל טוב שמצאה את האושר שלה.
אושר משלה, לא מה שהם דמיינו.
ואולי, יבוא יום שגם אסנת ודורון יבינו ויקבלו את הבחירה שלה, ויחזיקו ידים קטנות, ישמעו צעדי ילדים קטנים בדירה בעיר הגדולה, על סף חלום אחר.
נוגה לא הצליחה למצוא את האושר שלה. עוד מעט תחגוג ארבעים
שכנה הדליקה “פינת עישון” ממש מול הדלת שלי.
