יערה חזרה הביתה מוקדם מן הצפוי, עם מלא צנצנות ודברים טובים מההורים שלה. היא כל-כך רצתה להפתיע את אלעד, אך במקום חיבוק חם, הוא שלח אותה מיד למכולת. התוצאות היו הרבה יותר מפתיעות מכפי שאי פעם תיארה לעצמה.
המשקל של התיק כמעט תלש ליערה את הכתף. היא לא יכלה שלא להיאנח בקול רם. הגב התחתון כאב לה שוב כבר חודשיים הוא לא נותן לה מנוח. בזהירות הניחה את כל הנדוניה על המדרכה הסדוקה שליד התחנה.
היא נשמה עמוק. התינוק שבתוכה התהפך באי-נוחות. שישה חודשים זה ממש לא משחק ילדים. במיוחד כשבוחרים לחזור שלושה ימים מוקדם מההורים כדי להפתיע את הבעל. יערה התגעגעה כל כך, שבאוטובוס ספרה את תחנות הדלק לאחור.
מה אלעד עושה עכשיו? אין לו מושג שהיא כל-כך קרובה רק עשר דקות הליכה מהבית. הדרך לדירה אינסופית. התיקים, מלאים בריבה ביתית שבישלה אמא, לחם טרי, תפוחים הכבידו כאילו היא סוחבת שקים של שקלים.
אחרי עוד חמישים מטרים, יערה הבינה שאין לה סיכוי לסחוב. הגב פשוט לא יחזיק מעמד.
היא שלפה את הסמארטפון וחייגה לאלעד.
אלעד, מאמי. זה אני, היא לחשה בעייפות כשלבסוף ענה.
יערה? מה קרה? את בסדר? הוא כמעט צווח.
הכל טוב. הגעתי כבר, אני בתחנה ליד הבניין. תרד אלי, אה? אין לי סיכוי להרים לבד את כל מה שאמא נתנה…
ברקע השתרר שקט מוזר. היא אפילו בדקה אם השיחה נותקה.
את עכשיו בתחנה? הוא אמר, קולו מגומגם. למה לא אמרת שאת באה? חשבתי שתחזרי רק בחמישי!
רציתי להפתיע, היא השפילה עיניים. מה, לא התגעגעת? נורא עייפה… בוא פשוט תבוא אליי.
רגע! הוא קטע אותה. אל תבואי עכשיו! זאת אומרת… תבואי, אבל… יערה, בבית אין כלום. אכלתי הכל אתמול. תלכי לסופר הקרוב, תקני קצת בשר, אולי בקר טרי. קיבלתי חופש היום, רציתי לבשל לך ארוחה אמיתית. רוצה לפנק אותך!
אלעד, אתה שומע את עצמך? אני בחודש שישי, סוחבת שני תיקים ענקיים. הגב הורג אותי. מה עוד בשר? יש תפוחי אדמה ויש ביצים. בוא תפגוש אותי, אני רעבה ורק רוצה להיכנס הביתה!
לא, יערה, את לא מבינה, הוא ניסה להסביר אני רוצה שתיכנסי למשהו מושלם. זה ממש חמש דקות לסופר. תקני בשר, קחי עוד קצת תפוחי אדמה, כי שלנו כבר לא טובים. תבקשי שמישהו יעזור לך להביא. בבקשה, זה בשביל שנינו.
היא הביטה בידיים האדומות שלה. גוש של החמצה ורותח עלה לה בגרון.
אלעד, אתה שפוי? אתה מבקש ממני, בהריון, עם כל הכובד הזה, להיסחב עכשיו לסופר לקנות בשר?
אתה בעצמך לא יכול לרדת?!
התחלתי כבר… אה… בניקיונות! אם ארד, כל ההכנות שלי יתחרבשו. יעלי, תעשי לי טובה, שמונה מאות גרם בקר ושקית תפוחי אדמה קטנה. אני מחכה!
השיחה נותקה. יערה הביטה בעצבנות במסך הכהה. אין לה כוח לדמעות, רק לעמוד לבד באור הקר של פנס רחוב, במקום לקבל חיבוק חם. אולי באמת הוא מתכנן משהו ענק? היא אנחה, אספה את התיקים, דידתה לסופר.
בין המדפים, עם עגלת קניות מתגלגלת וריח לחם טרי שמפתה, היא חשבה על כל המבטים הרחומים של הקופאית.
הבשר היה כבד, שק תפוחי האדמה בלתי אפשרי. כשיוצאת מהסופר, כבר לא מרגישה את הידיים. האצבעות רדומות וכואבות.
הפלאפון רוטן שוב.
קנית? אלעד נשמע מנסה לשדר אנרגיה.
קניתי, יערה ענתה דרך שיניים קפוצות. אני כבר בפינת הבניין. תפתח.
חכי! אלעד השתנק כמעט. אל תעלי! שבו על הספסל, אני צריך עוד עשר דקות.
עשר דקות? מה, השתגעת? כואבות לי הרגליים, אני לא מסוגלת לעמוד יותר!
ההפתעה עדיין לא מוכנה! הוא ניסה לשכנע שוב. אם תיכנסי עכשיו, הכל יהרס. שבו רגע, חמש דקות בוודאות. אחרת לא אספיק!
יערה נופלת על הספסל, מניחה את השקיות ברעש. יש לה דחף לזרוק את הבשר על אלעד דרך החלון.
עשר דקות עוברות. עשרים. בפנים הכול רותח. מה הוא הכין? ים פרחים? נרות? כנר בפינה? שום הפתעה לא מוצדקת ככה לגרום לה לשֶׁבת בחוץ באמצע הלילה.
שלושים וחמש דקות אחרי, דלת כניסה נפתחת. אלעד מגיח. נראה מגוחך חולצה הפוכה, כולו מזיע, שיער עומד.
הנה את! הוא מחייך מלאכותי, אוסף את השקיות. למה את כועסת? תראי איזה ערב יפה… טוב, בואי כבר.
למה אתה כל-כך רטוב? יערה חושדת, עם קושי קמה מהמדרגות ונשענת על המעקה. ולמה פתאום כל הבית מריח כמו סבון?
תראי עוד מעט! הוא מתחיל לדהור למעלית.
הם עולים הביתה. אלעד מפתח את הדלת בטקסיות, דרוך לתגובה. יערה נכנסת בכניסה, חוטפת שוט של ריח חומרי ניקיון חריפים ומבשם זול של “רוח ים”.
היא עוברת לסלון, למטבח, לשירותים. הדירה נקייה באופן לא טבעי. הכל נעלם מהכיסאות, השטיח רטוב משפשוף, האבק נעלם. הפסלים האהובים שלה דחוקים בפינה.
נו? אלעד מחייך בגאווה של מטבע מבריק. הפתעה!
יערה פונה אליו לאט.
זה הכל? היא שואלת בלחש.
מה זאת אומרת? הוא מפסיק לנוע מרוב תסכול. יערה, שלוש שעות ניקיתי! אפילו מתחת לספה! רחצתי כל סיר, אפילו האסלה מבריקה. רק רציתי שתכנסי לבית נקי, בלי מטלות. רצתי פה על הראש בזמן שאת היית… בסופר.
הגרון של יערה נחנק.
בשביל זה… היא לוחשת בדמעות שלחת אותי לסחוב סלים?
ישבת למטה, לא ירדת בשבילי, כי ניקית?
בטח! אלעד מנפנף ידיים תמיד את מתלוננת שאני לא עוזר. ניסיתי להראות שאכפת לי. הקדמת, לא הספקתי לסיים, אז דחיתי אותך שתתקדם. והנה, במקום תודה, את מתייחסת אלי כאילו ירקתי במרק שלך.
אלעד, אתה לא קולט כלום! לא אכפת לי מהרצפה המבריקה! הגב שלי גמור, סחבתי סלים כאילו אני בפרך! אני בהריון! כל מה שרציתי זה שתבוא, תיקח לי את היד, תעלה אותי הביתה. לא שתשתולל עם מגב!
אלעד האדים. זרק בזעם את הסמרטוט שעדיין היה בידו לכיור.
או, הנה זה מתחיל! הוא צועק חזרה. אי אפשר לרצות אותך! מ-חמש בבוקר מילאתי דליים, קרצפתי, הפתעה, ומה את עושה? צועקת! את יודעת כמה דירה מבריקה יש לנו? אפילו בחתונה לא היתה ככה!
אבל בשביל מה כל זה, במחיר כזה? היא רועדת מכאב. השארת אותי שעתיים רועדת על הספסל, כואבות לי הרגליים! גרמת לי לסחוב בשר ותפוחי אדמה וללכת חצי עיר! זו לא מתנה, זו עינוי!
עינוי?! הוא מתחרפן במטבח סליחה שלא עמדתי בציפיות שלך! כל אישה אחרת הייתה רוצה בעל שמנקה, שגם מבשל. אבל את… הכול סובב סביבך! “הגב שלי, הרגליים שלי”! אולי גם אני עייף? לא ישנתי, חכיתי לך, רציתי לעשות לך טוב!
יערה כיסתה את הפנים.
אתה אפילו לא מבין… בכתה חרישית החלפת יד חמה בשביל… פנלים נקיים.
מה הקשר פנלים! הוא שוב צועק. הקדמת, רצית להפתיע. אם היית באה בחמישי, הכול היה מושלם. עכשיו את עפה עלי, וכל זה בגללך! אל תדאגי, גם גרמת לי להרגיש אשם! את פשוט כפויה טובה, יערה!
הוא התפרץ מהמטבח, מהדק את דלת החדר אחריו.
התינוק בבטן דפק שוב. יערה צנחה לכיסא, הביטה בשקית הבשר שאלעד השאיר בחוץ. הבחילה עלתה בה שוב.
כעבור עשר דקות דלת המטבח נפתחת.
מה, להכין עכשיו את הבשר? אלעד רטן. או שגם מזה תוותרי, כדי לעצבן אותי?
אל תכין כלום, אלעד, היא אמרה בשקט מבלי להביט בו. פשוט תעזוב אותי. אני רק רוצה לישון.
נהדר! הוא שוב טרק את הדלת.
יערה גררה את עצמה לשירותים, הסתכלה במראה חיוורת, עיניים טרוטות, שיער פרוע.
היא נזכרה בדרך חזרה איך דמיינה שירוץ, יחבק ויגיד: “ברוך הבא הביתה”. ברור… חיבוק כזה היא לא קיבלה. כשהיא יצאה מהמקלחת, ויכוח נוסף התלקח. על כל שטות אפשרית.
בסוף לקחה מעט מהדברים, לא הספיקה אפילו להתחלף, וחזרה להורים.
כולם ניסו לשכנע אותה לא להתגרש: ההורים של אלעד, גיסתה, משפחה רחוקה. גם הוא, שוב ושוב מתקשר, מבקש שתחזור, מבטיח ששינה הכול. אבל יערה כבר ידעה: היא לעולם לא תרצה בחיים שלה גבר שמעדיף לנקות דירה על פני הבריאות של ילד משותף. הגירושין היו בלתי נמנעים. לא מגיע לה לגדל משפחה במקום כזה.
