שכנה הדליקה “פינת עישון” ממש מול הדלת שלי. טיפלתי בזה בנחישות והיא אפילו לא דמיינה איך זה ייגמר.
איפה כתוב שזה האוויר שלך? חדר המדרגות אזור משותף. אם בא לי אני מעשנת, אם בא לי יורקת. תלמדי חוקים, גברת!
יעלה, בתה בת העשרים של השכנה דבורה, נשפה היישר אל פניה של רבקה רוזנבלום עשן סמיך עם ריח מתקתק של סיגריה אלקטרונית. לידה, על אדן החלון שבין הקומות, פרשו רגליים ושקשקו מצחוק שני בחורים עם קופסאות קולה ריקות סביבם, קליפות גרעינים ועל הרצפה בדלי סיגריות.
רבקה, ראשית חשבונאית במפעל תעשייתי מחיפה, לא השתעלה, לא נבהלה, ולא ניסתה להרחיק את העשן כמצופה ממנה. היא רק סידרה את המשקפיים על אפה והביטה ביעלה במבט הזה מהסוג שממיס את גבם של מהנדסי הייצור כשהיא מוצאת טעות במלאי.
זה מקום משותף, יעלה אמרה בקור רוח חותך. לכן לא מעשנים פה, לא יורקים ולא הופכים הכול לדיר חזירים. יש לך חמש דקות להחזיר הכול לקדמותו, אחרת תשמעי אותי אחרת לגמרי.
אויש, איך אני פוחדת! עיוותה יעלה את פניה, פיזרה אפר על הרצפה שנשטפה זה עתה, לכי תשתי לך כוס תה עם נענע, אולי תירגעי. תתלונני לאמא שלך? הרי היא בעצמה מרשה לי כי בבית אסור.
הבחורים צחקקו. דלתה של רבקה נטרקה והשתיקה את המולת הנוער בחוץ.
במסדרון הדירה היה ריח מטוגן של תפוחי אדמה ועץ ישן ריח ביתי של פעם, שזה עתה התערבב עם צחנה של טבק שנכנסה מהחורים שבדלת. במטבח ישב כפוף לשולחן דני.
דני, בן שלושים ושתיים, היה נראה מבוגר מכפי גילו בגלל קירחתו המוקדמת וגבו הכפוף. היה זה אחיינו של בעלה המנוח של רבקה, שגר עמה כבר עשר שנים. שקט, נבוך, מגמגם קצת, עובד בתיקון שעונים, מפחד מן הצל של עצמו. השכנים קראו לו “המוזר”, והיה מטרה נוחה ללעגיהם.
ר-רבקה, הם שם שוב? שאל דני, קבר את ראשו בכתפיו לשמע הרעש.
תאכל, דני, זה לא העניין שלך חתכה רבקה, ושמה לו אוכל בצלחת. אך בתוכה כעסה בער והמשיך לבעור.
בערב הלכה אל דבורה. השכנה פתחה לה לבושה בחלוק, קסדה של מסכת פנים וסלולרי ביד.
דבורה, הבת שלך הפכה לי את הדלת לפינת עישון. כל העשן נכנס לדירה והרעש עד אמצע הלילה. אני דורשת שתעשי לזה סוף.
דבורה גלגלה עיניים, לא טרחה להוריד את הטלפון:
רבקה, אל תגזימי. זו תקופה של נעורים. איפה את רוצה שיישבו? קר בחוץ. לפחות הם לא עושים סמים, רק מדברים קצת. וגם, אין לך ילדים משלך, אז אולי את פשוט מקנאה. ודני שלך… נו, הוא ממילא לא מבין כלום, אז למה לו אכפת?
המכה הייתה מדויקת ונמוכה. רבקה נשמה עמוק.
כלומר “נעורים”? והדני שלי מפריע לך? טוב, דבורה, קיבלתי.
היא חזרה לביתה, התיישבה אל השולחן, שלפה תיקייה עם מסמכים. רגשות? זה לחלשים. לחזקים יש את ספר החוקים ואת התקנון המוניציפלי.
שבוע שלם התנהגה רבקה בשקט. יעלה חשבה “שדודה רבקה נשברה” והפכה את המבואה למחוז אישי: הביאה כורסה מרופטת שמישהו זרק, המוזיקה הלמה עד הלילה.
הכל התפרץ ביום שישי.
דני חזר מהעבודה עם שקית מצרכים וקופסה קטנה ללקוח. כשהגיע לקומה, אחד הבחורים, איציק המכונה “החמוץ”, שלח רגל.
דני נפל, השקית נקרעה, התפוחים התפזרו בין הבדלים, קופסת המנגנון של השעון התרסקה על הרצפה.
תראו אותו! פרץ בצחוק איציק.
יעלה פלטה עשן בנחת: שמעת, מסכן? תסתכל לאן אתה הולך. אל תשאיר פה ריחות מוזרים. תרים מהר, לפני שאתעצבן.
דני האדים, ידיו רעדו והוא אסף את התפוחים. בעיניו נצברו דמעות של חוסר אונים. התרגולת הזו הייתה מוכרת לו היטב, שעירים לעזאזל היו לו מזמן.
הדלת נפתחה. רבקה עמדה בפתח, ידה אוחזת בסמארטפון כשהמצלמה מכוונת ישר לאיציק.
פרעות, העלבה, וגרימת נזק פסקה בקור. אני מצולמת, שולחת הכול לשוטר הקהילתי, ולמחרת לעירייה.
תורידי ת’טלפון שלך! קרא איציק, אך לא העז להתקרב. המבט של רבקה חזק מכל שוטר.
דני, כנס הביתה פקדה בלי להסתכל עליו.
א-אבל התפוחים… מלמל.
תשאיר. זה לכלוך, כמו כל מה שיש פה כרגע.
כשהדלת נסגרה מאחוריו, פנתה רבקה ליעלה.
עכשיו תקשיבי טוב, ילדה. מה לדעתך עשיתי במשך שבוע? אספתי תיעוד.
מה זה קשור? פלטה יעלה, אך קולה רעד.
יצרתי קשר עם בעל הדירה. אמא שלך בכלל לא הבעלים, נכון? הדירה על שם אבא שלך, שגר בתל אביב ובטוח שאת סטודנטית מצטיינת לרפואה, לא מתהוללת שמארחת שיכורים בין הקומות.
הפנים של יעלה החווירו. אבא היה לא רק קפדן אלא דיקטטור ממש, שמימן אותן רק בתנאי של התנהגות מושלמת.
את לא תעזי… לחשה יעלה.
כבר העזתי. קיבל לפני רבע שעה תמונות, סרטונים, תצהיר למשטרה ולעירייה. קיבל גם צילום של הלכלוך, הרעש, העישון בחדר המדרגות עם זמנים ותאריכים. השוטר מגיע עוד מעט. אבא שלך מחר בבוקר.
בבוקר שבת, נשמע קול גברי מלמעלה.
רבקה שתתה תה כשנשמעות נקישות. על הסף עמד גבר גבוה ורחב בכתונת יוקרתית אביה של יעלה, אברהם כהן. לידו, ראש מורכן ודמעות בעיניים, עמדה דבורה. יעלה לא נראתה.
גב’ רוזנבלום? שאל אברהם בנימוס סמכותי. אני מתנצל בשם הבת ואשת לשעבר. כבר עכשיו זימנתי מנקה שתתקן כל נזק. האחזקה עליי. יעלה עוברת למעונות. אני מנתק להן את הכסף.
רבקה הנידה, קיבלה את דבריו באיפוק.
זה הגיוני. אבל יש עוד משהו.
היא קראה לדני. דני פסע אליהם, ראשו משוקע בכתפיו.
אתמול האורח שלך העליב את דני, שבר את עבודתו. דני מומחה למנגנוני שעונים, מזמינים אצלו תקנות שאין עושים אפילו בשווייץ.
אברהם הביט בדני בהתעניינות.
שען?
מ-מתקן, לחש דני.
באמת?… אמר. אברהם הושיט ידו ולחץ אותה. יש לי אוסף של “ברגה” כיס. אחד מהם התקלקל, אף שען לא מצליח. רוצה לנסות?
דני הרים ראש לראשונה הביטו בו כעל אדם, לא כמוזר.
א-אני מוכן לנסות, אם הקפיץ שלם.
מצוין, לחץ אברהם את ידו. אשלם כל סכום. וד”ש לבת שלי, אני תוהה בבושה איך חינכתי ככה.
כשהדלת נסגרה, דני הביט ברעד בידו ואז התייצב. לראשונה זה שנים זקף את גבו.
רבקה, אמר כמעט בלא גמגום, אני אלך לאסוף את התפוחים, חבל שיתבזבזו.
רבקה הסיטה מבטה מהחלון כדי שלא יראה את הדמעות.
תאסוף, דני. ושים קומקום. היום זה יום שמחה אצלנו.
בכניסה היה שקט ונקי. ריח קלור וניחוח צבע טרי באוויר. מהמטבח של רבקה עלה ניחוח עוגות וקולה של דני מסביר לתה על תיבת בריחה.
פינת העישון נסגרה. לנצח.
