יומן אישי, ערב חורפי בירושלים
הבוקר התחיל בדיוק כמו כל יום אחר, רק שהפעם הכבישים היו מלאים בקרח שחור, והנסיעה מירושלים לכיוון מעלה אדומים, שבימים רגילים לוקחת ארבעים דקות, נמשכה כמעט שעתיים. נהייתי קפוא ברגליים, הגב כאב לי מהישיבה, והרגשתי איך אני הולך ומאבד תחושה באצבעות.
פשוט לא הצלחתי יותרעצרתי עם האוטו בשולי הדרך, בין שדות רחבים מכוסים שלג, בלי שום בית בעין, רק לבן אינסופי מכל עבר. נשמתי עמוקהאוויר הירושלמי הצלול קידר את הריאות שלי, אבל היה בו משהו מרענן.
כבר הייתי בדרך חזרה לאוטו, כשעין אחת צדה משהו כהה לא רחוק. במרחק של כחמש עשרה מטרים מהכביש, ראיתי נקודה שחורה.
בטח סתם אבן, חשבתי, אבל משהו בי דחף לבדוק מקרוב.
צעדתי בשלג, שוקע עד הקרסוליים, ולפתע הכל התברר: לא אבן, אלא גוף קטן מקופל, כמעט קבור בלבן. גושי קרח נתלו מהשפם שלו, הוא רעד ויבב חלש כל כך. גור חתולים, בקושי חי, קפוא מקור.
אלוהים לחשתי לעצמי, ממהר לכרוע לידו.
הושטתי יד והוא היה קפוא לגמרי. מה עוללו לו, מי השאיר אותו פה בלב השדות? המחשבות עפו, אבל האינסטינקט גבר. הרמתי אותו בזהירות ורצתי חזרה לאוטו, כמעט מחליק על הקרח אבל לא מתעכב אפילו רגע.
הגעתי לרכב, שלפתי מגבת ישנה מהבגאז, עטפתי אותה סביבו, והפעלתי את החימום לְמַקסימום, מוודא שהזרמים החמים פונים ישר עליו.
תחזיק מעמד, תחזיק, לחשתי, מתניע חזרה לכיוון העיר, מנסה לנסוע בעדינות מירבית, שלא להחליק על הדרך.
בכל סיבוב עוד מעט המכונית הייתה מחליקה, אבל בראש היה לי רק דבר אחדלהגיע מהר הביתה, אל החום והביטחון.
כעבור עשרים דקות פתאום שמתי לב שהגור התחיל לזוז. קודם כל רגל קטנה רטטה, אחר כך פקח עיניים, ואז אפילו השמיע גרגור קטן ונצמד לרגל שלי.
חייכתי, מרגיש סוף סוף חום מפעפע בי. כל הכבוד, חמוד. כל הכבוד, לחשתי לו.
בבית פתחתי שמיכה על הרצפה, שלפתי מהמחסן תנור חשמלי ישן, ויצרתי לו פינה חמה ונעימה. בינתיים חיממתי חלב, כי ידעתי שבשום אופן אסור להגיש קר. הגור שתה את החלב בשקיקה, ואז התכרבל ושקע בשינה.
התיישבתי לידו, מתבונן בפלא הקטן הזהמשהו בי התמלא בתחושה כמעט מיסטית. כאילו כל חיי חיכיתי לרגע הזה, בלי לדעת.
שירה, פלטתי בשקט. נקרא לך שירה.
בבוקר, עוד לפני ששתיתי קפה, ניגשתי ישר לראות מה שלום שירה. היא התגלגלה, מרוצה, וגרגרה חלש בשינה. אבל הבנתי שצריך וטרינר, אין לדעת כמה זמן הייתה בקור ומה זה עשה לה.
נסענו למרפאת בעלי חיים הסמוכה. דר יערה גבע, הווטרינרית הצעירה, קיבלה אותנו. היא בדקה אותה בקפידה, הקשיבה ללב, בדקה רפלקסים וקצות כפות.
בערך חצי שנה, אמרה, בסך הכול מצב הגוף טוב, אבל
אבל מה? נלחצתי.
הזנב. רואים שהקצה שחורכוויית קור. צריך לקטוע את החלק המת, אחרת תפרוץ דלקת חמורה. כדאי לנתח היום.
בלעתי רוק, אבל הנהנתי. היא כבר עברה מספיק. כן, תעשי כל מה שצריך.
הניתוח נעשה בהרדמה מקומית. ביקשתי להישאר לידה, והרשו ליישבתי לידה, ליטפתי והרגעתי אותה בלחישות.
היא לא הוציאה קול. שירה הרגע הסתכלה עליי בעיניים הגדולות שלה וגרגרה בשקט, כאילו הבינה שזה לטובתה.
בחיים לא ראיתי דבר כזה, אמרה יערה, תוך כדי שהיא סוגרת את החתך. רוב הגורים בורחים או מייללים, אפילו תחת הרדמה. היא אמיצה.
לא הרשיתי לדמועאיזה אומץ יש בגוף הזה ששרד כל כך הרבה.
בערב חזרנו הביתה. עטפתי אותה שוב בשמיכה והיא ישנה בידיים שלי, מגרגרת, גם אם יותר חלש מהרגיל.
זה הבית שלך עכשיו, שירה, לחשתי. לתמיד.
עבר שבוע. שירה הבריאה, אכלה בתיאבון, התרוצצה בדירהרק בלי זנב קשה לשמור על שיווי המשקל, אבל היא למדה מהר. קניתי לה צעצועיםכדורים, חבל, אבל היא הכי אהבה להיות קרובה אליי. הלכה אחרי לכל מקוםלמטבח, למקלחת, אפילו למרפסת. ואת הלילה תמיד העבירה צמודה לכרית שלי.
דביקה שלי, צחקתי, מלטף אותה מאחורי האוזן.
והיא גרגרה כל כך חזק שחששתי שהבניין ינוע.
יום אחד בערב, ישבתי על הספה ושירה נמנמה על הברכיים שלי. ליטפתי את הפרווה ונזכרתי: בעצירה באמצע השדה, בכתם הכהה בשלג, רגע שבו יכולתי פשוט להמשיך הלאהולא עשיתי זאת.
את יודעת, שירה, לחשתי אליה, אולי זה היה גורל. יכולתי לעצור בכל מקום, או בכלל לא לעצור. אבל דווקא שם, דווקא אז, זה קרה.
היא פקחה עין אחת, התבוננה בי, ואז חזרה לישון בשלווה.
תודה לך, המשכתי. על מי שאת. על זה שמצאתי אותך. או שאולי את מצאת אותי. הייתי אומר תודה על הכל.
השלג ירד בחוץ, בדיוק כמו באותו יום. אבל עכשיו לא פחדתי מהחורף. כי בבית חיכתה לי פלא קטן, שבעבר היה רק גוש קפוא על שפת הדרך.
היום, שירה היא כל עולמי. היא הבית. היא המשפחה. התכרבלה עליי, בטוחה, ברגע שבו עצרתי ולא המשכתי הלאה.
והבנתי שדי ברגע, בהחלטה אחת, בעצירה, כדי לשנות חייםלא רק של מי שמציל, אלא גם של המציל עצמו.
