עינת, למה את כל כך עקשנית? הקול של רבקה נשמע כאילו היא מסבירה דברים מובנים מאליהם לילדה קטנה, עם הנימה הזאת של סבלנות מתנשאת שתמיד גורמת לעינת להצטמרר מבפנים. תומר גבר מצוין. חתיך, משכיל, עבודה טובה, דירה משלו בצפון תל אביב. מה עוד אפשר לבקש?
עינת הניחה בזהירות את הכף שבה ערבבה מרק ירקות, והרימה מבט לאמא שלה. הידיים רעדו לה קצת, אז מיד החביאה אותן מתחת לשולחן שלא יראו.
אמא, הוא בגד בי. עינת אמרה את זה בשקט, מסתכלת ישירות בעיניים של רבקה. לא פעם אחת ולא פעמיים. חצי שנה היינו נשואים וכבר הספקתי לאסוף כל כך הרבה הוכחות שהדיין אפילו לא טרח להציע לנו שלום בית. את מבינה? אפילו אדם זר הבין שאין מה להילחם על הנישואים האלו!
אז מה? רבקה משכה בכתפיים וסידרה את הסינור עם הדובדבנים, כאילו העיפה זבוב קטן ולא רלוונטי. את יודעת, כל הגברים אותו דבר. ואם בעל אוהב באמת, הוא לא יחפש בחוץ אלא אם לא מתייחסים אליו מספיק בבית. את צריכה לעבוד על עצמך, עינת. לעשות קצת ספורט, אולי קורסים מעניינים, להשתדרג, להפסיק לחשוב מייד על גט.
עינת נשמה עמוק, מרגישה שוב איך העייפות גואה בה. זה השיח שחוזר כבר עשר פעמים מאז שנפרדו. כל פעם לפי אותו תסריט. מאז הגירושין עינת חזרה לגור אצל אמא, כי הדירה שלה ברמת גן, שירשה מהסבתא, עדיין מושכרת. חיכתה שהדיירים יעזבו, כדי שתוכל להתחיל חיים באמת לבד. סוף־סוף לנשום חדר משלה, חופש משלה.
*************************
כשמישהו לחץ בדלת הכניסה בפעמון חזק ובלתי מתפשר, עינת כבר ידעה מי זה. תומר. שוב. הלב שלה נפל לתוך הבטן והידיים שלה מיד התחילו להזיע. אמא שלה כל כך מתעקשת להזמין אותו, פעם אחר פעם, למרות תחנוניה, כאילו היא לא רואה בכלל, או לא רוצה לראות, כמה זה פוגע בה.
עינת, תראי, תומר הגיע! רבקה קראה עם התלהבות, הציצה מהמטבח וחייכה כמו ילדה קטנה. כנס, חמוד, כנס! היא קראה לעבר הכניסה, בקול כל כך מלא חום שאפילו עינת הרגישה בחילה.
היא הידקה את הכף ביד עד שפרקי האצבעות הלבינו. בבת אחת הרגישה דמעות בגרון, הגוש בחזה מכביד.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתו, אמרה בקול חנוק, מנסה לשלוט על עצמה.
ומי שאל אותך? רבקה פתאום צללה לכעס. זו הדירה שלי, מי שאני רוצה אני מזמינה. עד שאת כאן לכי לפי הכללים.
הדמעות כבר עלו לעיניים, אבל עינת נשכה שפתיים. קמה מהשולחן בקושי, כמעט הפילה את התה, חלפה על פניהם של אמא ושל תומר שהתכופף להוריד סנדלים בכניסה. הריח של הבושם שלו עץ עמוק, מוכר מהעבר צרב לה בנחיריים.
עינת, רגע! קרא אחרי הגרוש, מדבר במין טון דואג מיותר שהדליק בה שנאה.
היא לא ענתה, פתחה במהירות את דלת המרפסת ויצאה החוצה, כמעט טרקה אחריה. האוויר הקר של נובמבר חדר מתחת לסוודר. היא נשענה על המעקה, הידיים לבנות מקור וידא עם עיניים בזכוכית מגדלת על קומות הגבוהות שברחוב בן־יהודה, על מעט אורות בחלונות, ועל מישהו בודד ממהר עם מטריה. למטה משאית זבל מטרטרת, מאיזה דירה אחרת מתנגנת מוזיקה קלילה ומעצבנת מרדיו שמנסה בכח להיות שמח.
רק שיילך כבר, עינת חשבה, מתחפרת בקרדיגן הדק. שמעה איך אמא שלה פטפטה במרץ עם תומר במטבח, איך הכלים מצטלצלים, הברז זורם, ואמא צוחקת, קלילה כאילו לא קורה כלום, כאילו הבת שלה לא עומדת עכשיו בפיג’מה על מרפסת באמצע החורף.
הדקות נמתחו, והתחשק לה לקפוא לגמרי, רק לא להיכנס פנימה. עינת התמקדה ברעש של העיר, באוטובוסים, בקולות רחוקים, רק לא במה שמתרחש בבית.
פתאום נשמעה חריקת הדלת מאחור, והיא נבהלה. תומר עמד שם.
עינת, עמד קרוב. אפשר לדבר רגוע?
אין על מה לדבר, היא המשיכה לבהות ברחוב, סופרת טיפות על החלון של השכנה ומנסה להירגע.
תקשיבי, הוא התקרב, ועינת הרגישה את הנוכחות שלו בכל הגוף. אני באמת מבין את הטעויות שלי. השתניתי. בואי ננסה מחדש. מבטיח אני אהיה אחר.
את אפילו לא טרחת להתנצל, עינת הסתובבה אליו, כל העצבנות יוצאת החוצה. אתה רק רוצה להחזיר את החיים שלך למסלול, כי זה קל. לא כי אתה השתנית, תומר, אלא כי יותר קל לחזור למה שמוכר.
אבל אני באמת
די, חתכה אותו, מופתעת בעצמה מהנחישות. אני לא צריכה הבטחות. אני לא צריכה בן זוג שבוגד שוב ושוב. שמעדיף את הרצון שלו על הכבוד שלי.
היא ניסתה לפתוח את הדלת מנעול. אמא כמובן.
אמא! קראה בעצבנות שעוד לא שמעה מעצמה. תפתחי!
אחרי רגע המנעול נפתח, רבקה הופיעה עם ספל תה מעלה ניחוח של נענע.
ילדים, מה תקועים לכם פה? עיין בספל, החיוך לא יורד מהפנים. בואו, שבת לארוחת ערב. תה עם נענע, כמו שאתם אוהבים.
עינת חדרה פנימה, בלי להסתכל עליה, עם בטן כואבת מכעס לא רק על תומר, גם על אמא, שתמיד מתערבת בכל דבר, כאילו באמת רואה רק את מה שנוח לה, לא את הכאב שלה.
אמא, נעצרה במסדרון, מביטה היישר בעיניים של רבקה, בבקשה, די. אני לא רוצה לראות אותו. ואני ממש מבקשת שלא תזמיני אותו יותר. זו החיים שלי, אני אדע לבד מה טוב בשבילי.
עינת’לה, רבקה טפחה לה על הכתף, המעבר כבר לא נעים, הוא באמת מתחרט. גברים עושים שטויות, אבל אם אישה חכמה היא סולחת. את פשוט גאה מדי. תנסי להיות רכה, יותר מתחשבת
עינת עצמה עיניים, ספרה בלב עד עשר. מנסים שוב ושוב, ואין עם מי לדבר. היא הסתגרה בחדר שלה, טרקה את הדלת, שכחה לפתוח חלון, מרגישה את האוויר העומד והמחשבות שלא עוזבות. הרגליים רעדו, אז קפצה חזק את האגרופים, מחזיקה ברכיים.
שמעה אותם צוחקים במטבח רבקה מדברת בהתרגשות, כאילו לא היא גידפה אותה לפני רגע. תומר עונה לה בטון המרגיע ההוא ששנא, מלא התייפייפות של “עזבי שטויות”. שוב רצתה להקיא.
איך יש לו בכלל אומץ לבוא לכאן? עינת רטנה לעצמה, כועסת שלוש בנות במהלך חצי שנה, וזה רק מה שידעתי, מי יודע מה עוד?!
חצי שעה אחר כך הדלת נטרקה, ואוויר טרי נכנס לחדר. עינת יצאה לכיוון המטבח, ושם הריחה עוגה בניחוח וניל ומנטה שמילאה את הבית, כמעט גרמה לה להרגיש ילדה שוב כמעט.
עינתלה, למה את כל כך נעלבת? רבקה חייכה, החיוך כבר הופך לפס ייצור. תומר חמוד. הוא מתחרט. אמרתי לו, תוכיח לעינת שהשתנית.
אמא, עינת אחזה במשקוף, אני לא רוצה שום הוכחות. אני לא רוצה לראות אותו! רק לחכות עד שאוכל לחזור לדירה שלי ולחיות בשקט. זה מוגזם?
רבקה קמה, נשפה, התיישבה, פתאום נראית עייפה.
את נחרצת מדיי, אמרה ברצינות חדשה. החיים לא שחור לבן. כולם טועים. אולי גם את לא היית מושלמת. אולי היית פחות מקשיבה או דואגת להופעה?
עינת הרגישה דמעות צורבות בחזה, כאילו מישהו דורך לה על הלב.
אז זו אשמתי? שאלה בשקט. בגלל זה הוא בגד?
זה לא ככה, רבקה אמרה, מתחמקת, פשוט צריך לדעת להתפשר. תמיד יש שני צדדים.
והוא לא יכול פשוט להיות נאמן?! עינת השתיקה אותה. זה כל כך קשה? לא לשקר, לא לבגוד? זאת כל התורה של נישואים
**************************
תומר התחיל להופיע שוב ושוב כאילו הוא רוח רפאים מהעבר. קופץ לביקור במקרה” כשעינת יורדת לזרוק זבל, מתקשר כאילו הוא עובר בסביבה, מביא שוקולדים שאהבה בילדות ומנסה למכור חרטות.
יום אחד הופיע עם זר שושנים אדומות ומארז שוקולד במילוי דובדבן כמו פעם.
זה בשבילך. ככה סתם, חייך.
היא לא נגעה בפרחים, רק הביטה בעיניו החיוך המוכר, כבר עייף, עם השקעים הכהים מסביב לעיניים.
תודה, באמת לא צריך, אמרה בהרמת גבה. ביקשתי שתפסיק לבוא.
אני יודע, הוריד מבט, שנבוך. קשה לי לוותר עלייך.
היה לך פעם, תיקנה אותו, בקור.
ברגע ההוא רבקה יצאה מהמטבח.
תומר’לה, כנס, אל תעמוד בחוץ! חייכה, כל כך מזויף שכבר כאב. עינת, תקבלי זר מהגרוש שלך, מה זה משנה! שושנים כאלה רק בחתונה קיבלתי דברים כאלה.
הוא עוזב, אמא. עינת ניסתה להירגע.
אל תהיי כזו! רבקה תלשה את תומר פנימה. יש עוגה, שבו, נדבר.
תומר התלבט. עינת סגרה אחריהם את הדלת של החדר שלה, מוותרת על כל ויכוח.
במטבח שמעה:
עזוב, עינת סתם נעלבת. תמשיך לנסות, בסוף תבין
עינת שמה אזניות, התחילה לשרבט במחברת ציור תמיד הרגיע אותה. קווים עקומים, גלים, הרים כל מה שירגיע את הלב.
*************************
עברו כמה חודשים. עינת סוף-סוף נכנסה לדירה שלה בקרבת שוק הכרמל. הכירה כמה חברות, קפצה לקפה פה ושם, ובסופי שבוע התחילה לעשות יוגה ביפו. כל שיעור העביר אותה לתחושת עוצמה לא רק גופנית, גם נפשית: היא לומדת להשתרש ברגע, לעזוב את העבר.
אחרי אחד השיעורים נשארה לדבר עם המדריך איתי. בן שלושים ו משהו, חיוך שקט, מבט חכם וללא שמץ של התנשאות. החליפו טלפונים, נפגשו לקפה, ואז שוב. איתי היה שונה מתומר. לא גיבור סרטים, לא ממלא אותה במחמאות ריקות, פשוט היה שם.
איתו עינת הרגישה ראשונה מזה שנים בטוחה בעצמה. לא לימדה אותו לרצות, לא פחדה לטעות.
כשהזכירה אותו לראשונה בשיחה עם רבקה השאלות לא איחרו לבוא:
מי זה? במה הוא עובד? גר באיזה דירה? רבקה ירקה שאלות כמו מכונת ירייה.
מדריך יוגה, עינת ענתה בשקט. עובד בסטודיו בדרום העיר. שוכר דירה בשדרות ירושלים.
זהו? בלי מעמד, בלי כסף? את רוצה לממן מישהו כל החיים? הפה של רבקה התקפל בתיעוב.
אמא, לא אכפת לי, עינת הביטה ישר בעיניים. הוא אדם טוב, מכבד אותי, זה כל מה שחשוב.
מכבד רבקה חייכה בביטול גם תומר כיבד”. לא ידעת להעריך!
עינת ספרה עד עשר. לבטל ויכוח עם רבקה זאת משימה אבודה. אמא שלה מודדת אנשים רק לפי רכוש, ביטחון וחוזה קבוע. לא תבין אחרת.
היחסים עם איתי התקדמו לאט ובטוח, רגוע לא סיפור מהאגדות, פשוט אמיתי. דיברו מלא, בישלו, התהלכו בלילות עם גלידה, חלקו חלומות. הוא פשוט היה שם וזה היה מספיק.
אחרי חצי שנה איתי שלף קופסה קטנה, בגן העצמאות, ובלחש שאל:
עינת, רוצה להישאר איתי לתמיד?
היא הביטה בו עיניים שקטות, חמות, אמיתיות וחיוך התפשט לה לאורך הגוף.
כן, לחשה, צוחקת.
היה ברור לה שאמא שוב תתפוצץ. וכמובן צדקה.
את לא מתביישת? רבקה עמדה בפתח עם ידיים שלובות. זו טעות. את תחזרי על אותה טעות. תהרסי את החיים שלך.
אמא, עינת לבשה מעיל, מרגישה פתאום חזקה. קיבלתי החלטה. אני מאושרת, וזה מספיק.
לא, רבקה פסקה, קרה ומרוחקת. את פשוט טיפשה. כמו תמיד. תתחרטי על זה.
**********************
החתונה הייתה קטנה בדיוק כמו שרצו. חברים קרובים ומשפחה קטנה של איתי. שמלה פשוטה, בלי שטויות, ואיתי לבוש חליפה כהה. כשהחליפו טבעות ולחשו “אפשר לנשק”, עינת ידעה הפעם זו בחירה שלה, באמת.
רבקה, כמובן, לא הופיעה. במקום שלחה זר שושנים לבנות עם סרט שחור מודגש ומכתב: מקווה שתתעוררי. עינת הניחה את הפרחים בצד. כאב לה, אך לא נכנעה לעצב.
עוד הפתעה קטנה: רבקה שכנעה את תומר להגיע לגן אירועים. עינת ראתה אותו בסוף עומד ליד הסובארו הישנה שלו, נראה אבוד.
מה אתה עושה כאן? שאלה בקור, כבר לא כאביעק.
אמא שלך ביקשה, ענה כתף שנהפכה עייפה. אמרה שטעית, שאת מתחרטת אבל לא נעים לך להגיד.
אמא שלי אומרת הרבה, איתי הניח לה יד חמה. אבל לא תמיד היא יודעת.
נראה, חייך תומר חיוך עקום ולא נעים. תתקשרי אם ייגמר לך הכסף. תמיד אקבל אותך בחזרה.
הלך, כמו היסטוריה שלא אכפת לה להשאיר.
אחרי החתונה עינת ואיתי התחילו לארוז. הציעו להם עבודה בחיפה עיר ענקית, אפשרויות חדשות, אנשים אחרים. עינת קפצה על ההזדמנות. להתחיל תכלס מחדש, בלי שיזכירו לה שוב מה היה.
לפני שעזבו, עינת עברה לאמא להיפרד. רבקה עמדה ליד החלון, המבט נעוץ רחוק.
אנחנו נוסעים. עינת נשענה על המשקוף.
אז מה? רבקה לא הסתובבה. את בורחת.
לא, עינת אמרה, הפעם שקטה. אני רצה אל האושר שלי. את מוזמנת, רק אם תכבדי את הבחירה שלי.
רבקה פנתה אליה, סערה ועצב בשפתיים.
לכבד?! אין במה לכבד אותך! עוזבת הכל, רודפת אחרי איזה מדריך יוגה מה יש לו להציע?!
עינת הרגישה את הכבדות שוב. כמה פעמים אפשר להסביר שאושר לא נמדד בשקלים, דירות ותארים? נשמה עמוק, הביטה בעיניים של אמא.
איתי אדם מדהים. הוא נותן לי ביטחון, שקט, מקום להיות פשוט אני. לא כל הזמן לחשוש, לא לפחד שבוגדים בי. רק להיות רגועה.
לזה את קוראת שקט? דירה שכורה, אי שם בחיפה? תומר היה יכול לתת לך הכל! אבל לא, את מתעקשת להרוס!
***********************
מה שעינת לא ידעה אפה, באותו ערב, רבקה התקשרה לאיתי וניסתה “לעשות סדר”:
איתי, מותק, נשמעה רכה פתאום. אני פשוט דואגת לעינת. היא לא יודעת מה היא עושה כל העסק הזה טעות. היא תתחרט והכל יתפרק. תומר יישאר תמיד, רק תחכי.
איתי שתק, לוחץ שפתיים, ואז ענה בנועם אך בעקביות:
רבקה, תודה על הדאגה, אבל אני מכיר את עינת יותר טוב מכולם. ראיתי אותה משתנה לצדי. אנחנו ביחד, והבחירה שלה. אני לא אפספס אותה.
נו באמת, קול של זלזול כמעט דוקר. אתה תבין לבד שהיא תחזור הביתה, תשתעמם ואצלי יש לה תמיד דלת פתוחה ותומר יחכה.
מספיק. איתי חתך בנימוס. עינת אישה בוגרת. היא בחרה. ואני איתה.
סיים את השיחה עם תחושת רחמים כמה קשה לגדול עם אמא כזאת?
*************************
למחרת, עינת נכנסה שוב רצתה לפחות להיפרד באמת, להשאיר משהו טוב. הביאה עוגיות שאמא אהבה כשהייתה ילדה וזר קטן של חרציות.
אבל רבקה לא נרגעה.
את אפילו לא מוכנה לחשוב רגע? התרוצצה במטבח, מותחת את המפה ולוחצת אותה חזק. תישארי, חודש לפחות. תנשמי תחשבי.
כבר החלטתי, ענתה בשקט, מאבדת את הסבלנות מבפנים. דירה כבר סידרנו, עבודה יש, איתי מסודר הכל טוב.
מסודר? רבקה נעצה בה מבט בוער. בטוח שזה הכל הוא מארגן? את לא רואה? הוא רק רוצה לשלוט עלייך שם, רחוק מהבית. פה היית חוזרת מהר מאוד. שם, את לבד ואין לך מסביב.
עינת נדהמה. האמינה שלעולם לא תשגה ככה, אבל זו אמא שלה לא הכירה אותה בכלל?
את באמת מאמינה בזה? חשקה שפתיים.
כל הגברים כאלה! רבקה הניפה יד. תומר לפחות היה אמיתי. זה עובד עלייך ב”טוב־לב”.
די. עינת בקושי החזיקה דמעות. פשוט די. די עם להטיל ספק בכל צעד שלי. אני לא אשמה שאני רוצה להיות מאושרת.
פנתה ללכת, כשרבקה תפסה לה ביד, בחוזקה.
חכי, פתאום היה בה תחנון, כמעט ייאוש. אני אמא שלך. אני רוצה את הכי טוב.
הכי טוב מה שאני בוחרת, עינת שיחררה בעדינות את היד. אני בוחרת איתי. אני בוחרת ללכת. אם תדעי לאהוב אותי כמו שאני נהדר. אם לא אז אולי נכון כרגע לא לדבר. מגיע לי לנשום.
רבקה נעמדה, גבה אליה, כתפיים רועדות.
אז ככה? לחשה, קול דק ושבור. את מוכנה לוותר על אמא שלך בשביל גבר?
אני לא מוותרת עלייך. אני מוותרת על איך שאת מתנהגת אליי. עד שתדעי לכבד אני הלכתי.
עינת עמדה עוד רגע, ראתה את שיערה האפור של אמא מרטיט ליד החלון. הכי רצתה לחבק ולומר שיסתדר אבל שתקה. יצאה בשקט מהדירה, ביד הטלפון החדש, מספר סלולרי שרבקה לא תקבל. אולי יום אחד יצליחו לדבר אחרת בינתיים, היא סוף־סוף חופשיה.
