נוגה לא הצליחה למצוא את האושר שלה. עוד מעט תחגוג ארבעים, והיא עדיין לבד, שוב ושוב. הרי ה’ נתן לה הכול: חכמה, יופי. עבודה טובה, שכר מכובד, אך אושר נשי אין.
הוריה, מרים ודורון, מאוד דאגו לבתם, בעיקר תמכו בה רגשית. כלכלית היא יכלה אפילו לעזור להם, אך תמיד סירבו.
“תשארי איתנו, בת שלנו. יש מספיק מקום! הכסף עוד ישמש אותך כשתמצאי את האושר שלך,” אמרו.
יום יום רחמו עליה כששבה הביתה עייפה מהעבודה.
“אף אחד לא ידאג לך, נוגה, רק אנחנו, אבא ואמא שלך,” נאנחה אמא.
“כשאנחנו לא נהיה כאן, יהיה לך קשה. אפילו להתלונן לא יהיה לך בפני מי! צריך למצוא לך את האושר שלך,” הוסיף אבא.
וכך, שלושתם יחד ישבו מול הטלוויזיה שנה אחרי שנה, יום אחר יום, הם מחפשים אושר בין חדשות לבדיחות. שעמום, עד כדי פיהוק.
הכי מוזר היה לשמוע את אבא מדבר על “כשלא נהיה פה”. נוגה נולדה למרים ודורון כשהיו בני תשע עשרה, הם נישאו מאהבה גדולה! עוד מוקדם מדי לדבר על “כשלך לא נהיה כאן”.
גם נוגה, עוד כשלמדה באוניברסיטה, הכירה בחור אילן קראו לו. הוא היה גדול מידות וקצת מסורבל. מצחיק כזה. לא משנה איפה הולך, תמיד יפיל, ישבור או יעיף משהו.
מרים הייתה צוחקת עליו, מכנה אותו “אילן-כלים שבורים” או “אסון מהלך”.
ודורון, אתו, מציג בצחוק איך אילן הולך עקום ומנסה לתפוס כל מה שנופל.
“נוגה, הוא לא מצליח בחיים,” אמרו ברוך, “הכול נשבר לו בידיים! זה לא האושר שלך, לא שלך.”
כשטוחנים מים בסוף נשארים רק מים: אחרי זמן מה, גם נוגה ראתה באילן ‘בלגניסט’ גדול.
אך ההורים טעו: אילן סיים את הלימודים, פתח משרד עורכי דין. התחתן עם אישה שראתה חן במסורבלותו. פשוט היה זקוק למרחב! עכשיו הם גרים בבית פרטי בשרון, לא בדירה.
“אושר של נוגה עוד מחכה לה,” עודדו הוריה את עצמם ואת בתם.
המשפחה שלהם חמה ואוהבת! לפני כמה חודשים נסעו יחד לתאילנד. ועכשיו נהנים בערבים להיזכר בתמונות מהטיול, מאוכל מוזר ועד שמש על החוף.
שם, בטיול, נוגה הכירה את גלעד, גבר מחו”ל.
את החיזור שלו הוריה דחו בקלילות: “נפלת עלינו פתאום רומן עם גלעד מהמדינה ההיא!” עקצה מרים.
ודורון דחף כרית מתחת לחולצה, מסתובב בחדר, מדגים כמה גלעד שמן (למרות שזה לא היה נכון, הוא פשוט היה גבוה וגדול).
נוגה נעלבה בשבילו; הוא לא היה שמן, והיה לו ידע על כוכבים, בלילות הראה לה אותם בטיילת. נוגה, בניגוד לדעת ההורים, השאירה לו את מספר הטלפון.
כששבו לארץ, וגילו שההתכתבות נמשכת, אמה אמרה בתקיפות:
“רומנים של נופש זה זול! זה לא מוביל לשום דבר!”
ולא משנה שלא לנוגה ולא לגלעד יש משפחות. העיקר רומן נופש. זה מסוכן.
“תחפשי את האושר שלך, ילדה! אנחנו תמיד כאן בשבילך!” אבא שלה חיבק אותה בהבטחה.
בקיץ יצאו יחד לבית הנופש ליד הכנרת. נהנים מהטבע, שתייה בגינה תחת עץ התפוח, על האש עם חברים. רוב הפירות והירקות מהגינה שלהם. גם השכנים מגיעים לבקר.
יום אחד, לבן של השכנים קראו יואב, הוא הגיע עם בנו, בן חמש, בשם תום. שניהם דומים: בלונדיניים, עיניים כחולות, נמשים, אוזניים בולטות.
הסתבר שהאמא עזבה אותם בשביל איש עסקים. תום לא עניין את האיש בשום צורה דמה מדי לאביו. כך נשאר יואב לגדל את בנו לבד.
נוגה התרגשה מהם; היה בהם משהו נוגע ונעים. בינה ליואב התלקחה ניצוץ, וגם תום נדבק אליה.
מרים שוב צחקה על הקשר: “יואב חיסל את כל הגזר, אחד השאיר. בטוח הוריו ממש הזמינו אותו לכאן להכיר אותך! בשביל מה לך גבר עם ‘מטען’?”
“איתו לא הולך אם אשתך עוזבת עם ילד קטן, זה אומר הרבה,” אמר דורון.
בפעם הראשונה, נוגה ענתה לאביה:
“אבא, האמת היא שאם משאירה לו את הילד, יש אמון שלא ידרדר ושיגדל אותו כמו שצריך!”
“לא, נוגה, זה לא האושר שלך! חפשי עוד! אנחנו רוצים ילדים משלנו, לא של אחרים. שנוכל להחזיק ידיים קטנות ולשמוע פק פק קטן של רגליים בבית…”
ההורים התרחקו מהשכנים, העבירו ביקורת, כל הערבובים בין המשפחות פסקו.
מרים ודורון המשיכו לשבת יחד תחת עץ התפוח, מתלוננים למה ה’ לא נותן לבתם אושר. וכך עבר הקיץ בעצב.
אבל נוגה הלב שלה נשבה ליואב ולתום, ואהבה גם את הוריה מאוד. לא רצתה לפגוע בהם, הרגישה אשמה שהתאהבה במישהו שלא תואם את חלומותיהם.
והנה, כשנגמרה עונת הנופש, חזרו שלושתם לדירתם בעיר.
ההורים לא דיברו עוד על יואב ותום, לא בצחוק ולא ברצינות.
יום אחד, בחורף, נוגה ראתה חתלתולה ג’ינג’ית בחניון רטובה, רזה, בודדה. הסתתרה מהגשם, מייללת, בלי אמא, בלי אף אחד. הזכירה לה את תום. לבד בעולם, בסכנה.
אינסטינקטיבית, נוגה הרימה את החתלתולה, הכניסה אותה מתחת למעיל לא אכפת לה שהייתה מלוכלכת. רק רצתה להעניק לה חמימות.
בבית ייבשה אותה, נתנה לה חלב, נשארה לשבת וצפתה בה שותה בלשון הוורודה הקטנה.
“היא רעבה,” חשבה.
מרים נכנסה עם עיתון, דורון בעקבותיה מביטים בחתולה, בעצבנות ולא ברחמים.
“ומה נעשה איתה עכשיו? תזהמי פה הכול, תרעי את הרהיטים, תשרטי קירות! דורון, תגיד לה אין מקום אצלנו לפרעושית!”
“עוד מעט כל הסביבה תדע שאנחנו מסריחים מחתולים,” תמך דורון.
“אמא, אבא, היא קטנה. נקנה לה אביזרים, תלמד להשתמש בארגז. תסתכלו כמה היא יפה!” נוגה לא הבינה איך מפריעה חתלתולה בדירה כה גדולה, בלי אלרגיות.
“לא ולא ולא!” צעקה אמא בכעס.
“נוגה, את ריחמת עליה קחי אותה לעמותה, שייקחו חיות. ואם לא תאיימי שתכתבי עליהם בעיתון!”
בלב כואב, נוגה אספה את החתולה וטרקה את הדלת.
כמו סכין בבשר בגיל ארבעים אין לה כלום משלה: לא ילדים, לא בעל, לא אפילו חדר משלה. אפילו על חתולה קטנה אין החלטה חופשית! נמאס. היא צריכה בית, אפילו חדר אחד קטן, שם תוכל להיות עצמה.
במקום לעמותה, נכנסה לסוכנות נדל”ן ראשונה שמצאה. במהרה מצאו לה דירה קטנה להשכרה “מותר עם חיות מחמד”.
לראשונה הרגישה בבית. קנתה כל מה שצריך לחתלתולה. הווטרינר אמר שזו נקבה, בערך בת חודשיים. קראה לה נמשית.
פתאום נוגה הרגישה, אולי במעט, אושר אמיתי. כל פעם שהביטה בנמשית, נזכרה בתום וביואב.
יום אחד צלצל פתאום הטלפון. לא ציפתה לשיחה אחרי מה שאירע עם ההורים והשכנים. אבל זה היה יואב! בקול פשוט אמר:
“היי! איך את? תום רוצה להגיד לך משהו…”
“נוגה! אנחנו מתגעגעים אלייך! תבואי לבקר!” נשמע קולו של תום השובב.
“אני אבוא, אבל לא לבד. אפשר להביא את נמשית?”
נשמע צחוקו של יואב: “תביאי אפילו את כל קרקס החתולים! אנחנו באים לקחת אותך, תני לי כתובת.”
וכך, בניגוד לְכָּל הכללים וההמלצות, נוגה גילתה את האושר שלה: עם יואב, תום ונמשית. בקרוב תום יקבל גם אח או אחות לא משנה מה, הרי הכול מתנה.
ולהוריה? נוגה עדיין מתקשרת יום יום, לספר שהכול בסדר, שיש לה לב אוהב ושהיא סוף סוף מאושרת. אמנם זה לא האושר שדמיינו אבל זה האושר שלה.
אולי עוד יבינו, ויוכלו להרפות ואז גם להם תינתן הזכות להחזיק ידיים קטנות, ולשמוע צעדי ילדים קטנים בבית.
כי האושר של הבת שלך הוא לא תמיד מה שחלמת, אבל הוא תמיד אמיתי, וצריך לדעת לשחרר, כדי לתת מקום לשקט בלב.
שכנה הדליקה “פינת עישון” ממש מול הדלת שלי.
נו, הגעתם, רבותיי? קולה של אמא חתך את השקט של צהרי