החמות שלי קנתה לי ליום הולדת עגול קרם אנטי-אייג’ ולמשקל. אבל הפעם, ההפתעה שלה הופיעה במקום שלא יכלה לחלום עליו… היא לא תיארה לעצמה היכן תחכה לה ה”הפתעה” שלי… בסוף הפגישה היא פשוט נאלצה לעזוב באותו הרגע.
יום הולדתי היה אמור להיות ערב של ניצחון. קיבלתי קידום בעבודה, אני ובעלי סוף-סוף סיימנו לשלם את המשכנתא, הייתי בתחושת שיא, וחשבתי שמכאן יהיה רק נעים ברכות חמות והרבה שמחה. בדיוק ברגע שנשמע הפעמון, נכנסה אל הדירה ״האמא השנייה שלי״ חנה לוריא.
היא תמיד ידעה להחמיא, אבל ככה שתרצי רק להיעלם או לחפש תירוץ להגיע לשירותים ולהסיר את המבוכה. ״אוי, איזו שמלה נועזת בשביל הירכיים שלך״, ״רזית ממש… בטח שוחקים אותך בעבודה״ טוב ליבה תמיד הגיע עם קמצוץ רעל. אבל הפעם, היא ממש התעלתה על עצמה.
״איזה יופי את נראית נפלא…״
האורחים כבר ישבו מסביב לשולחן, ברכות זרמו מכל עבר, השולחן היה עמוס כל טוב, והגיע הרגע של מתנות. זה טיפה מלחיץ, אבל בעיקר משמח. חנה קמה, ביקשה צומת לב, ופתחה בנאום ארוך, מלא פאתוס ומעט פילוסופיה.
היא דיברה על איך הזמן עובר מהר, על יופייה השברירי של אישה שדורש השקיה וטיפוח כדי לא לקמול, ועל כך שליד גבר חייבת להיות אישה נאה ומטופחת. הבנתי שעוד רגע אקבל את ה”פנינה” שלה.
והנה היא מושיטה לי תיק. אני פותחת: שתי קופסאות. בראשונה משקל דיגיטלי. בשנייה ערכת קרמים המכונים ״טיפול עמוק לעור בוגר 45+ תיקון אינטנסיבי לעור דהוי וקמטים עמוקים״.
השקט ששרר היה כמעט צורם. בעלי, דניאל, היה אדום כולו, ממש נראה כאילו רצה להיעלם יחד עם המפה. האורחים חייכו במבוכה והסיטו מבט. חנה פשוט קרנה:
זה, יקירה, לעתיד! מניעה היא התרופה הכי טובה. והמשקל… הרי את סיפרת לי שרוצים ג’ינס קצת לוחצים אחרי החגים. אמא כמו אמא דואגת.
חייכתי מלמעלה, פלטתי “תודה”, והכנסתי את הקופסאות מתחת לשולחן. הערב שלי נשבר שם סופית. כלפי חוץ החזקתי מעמד, אבל בפנים בערתי: מבוכה, השפלה ואפילו כעס.
לקרר את הנקמה במקרר חצי שנה
מובן שלא עשיתי סצנה, וגם לא זרקתי את המשקל אם כי היו רגעים שפנטזתי להשליך אותו מהמרפסת. את הקרם מיקמתי במדף בחדר האמבטיה, יפה לנוי, מבלי לחשוב להשתמש בו.
חנה, בכל ביקור אצלי, היתה משגיחה על ה”מתנות” וזורקת כבדרך אגב:
את משתמשת?
שומרת לאירועים מיוחדים, עניתי תמיד בשלווה.
ולצד זה, חיכיתי ליום הולדתה. 55. תאריך עגול, חגיגה משמעותית ההזדמנות המושלמת להזכיר לה שלא חייבים לבלוע הכל בשקט.
חשבתי רבות. להחזיר באותו סגנון לקנות לה מד לחץ דם וקרם לפיגמנטציה זה יהיה צפוי מדי. חיפשתי משהו שנון, עמוק ובעיקר כואב אבל בסטייל.
הבנתי בדיוק איפה לפגוע. חנה לא הכי רגישה לגיל, משקל או בריאות. החולשה שלה היא הלשון: תמיד יש לה דעה כסף על כל דבר, היא מבקרת כל פרט מווילונות ועד לצורת חיתוך הגזר שלי.
נכנסתי לחנות ספרים ומצאתי אוצר: מהדורה חגיגית בכריכה קשה של הספר “אמנות השתיקה איך לשמור על הפה ולחזק קשרים משפחתיים”. ומתחת, כותרת משנה מושלמת: “מדריך פרקטי לאנשים שמחלקים עצות בלי שביקשו אותם”.
להשלמת המתנה, קניתי עוד דבר: זכוכית מגדלת עם ידית מרהיבה, בסגנון של פעם.
“זה בשביל הקרם והמשקל”
החגיגה שלה נערכה במסעדה. משפחה, חברים, קולגות כולם סביב חנה, והיא במרכז תשומת הלב, מתענגת על המחמאות. היא זקוקה לזה, אין מה לומר.
הגיע תורנו לברך. דניאל, הדיפלומט, אמר מילים חמות ושנינו הענקנו לה שובר לספא. בכל זאת שיהיה מתנה מכובדת.
ואז חייכתי ושלפתי את החבילה האישית ממני.
חנה, זו מתנה אישית ממני. תוספת קטנה מהלב, לנפש ולהתפתחות.
היא החלה לפתוח לאט, נהנית מהדרמה. קודם שלפה את הזכוכית המגדלת.
איזה יופי… ממש עתיק. רק למה? אני הרי עדיין רואה מצוין.
זה כדי שתוכלי להתמקד ביתרונות של הסובבים אותך, לא רק בחסרונות, חייכתי.
הקהל צחק בנימוס. חנה הרגישה משהו, אבל המשיכה ופתחה את הספר.
היא קראה את הכותרת בלב, אחר-כך בקול רועד:
“איך לשמור על הפה…”
הרימה אליי מבט.
זה… ספר? מלמלה, וקולה רעדה.
כן, חנה עניתי בקול רם ובשלווה. בחרת ברגישות להזכיר לי שצריך להשקיע במראה החיצוני. חשבתי לעצמי שבגיל 55 זה הזמן להתמקד בעולם הפנימי וגם בהרמוניה המשפחתית. זה בהחלט יכול להועיל, כמו שהועיל לי הקרם ולמשקל…
פניה האדימו והחווירו, אבל לא יכלה להתפרץ הרי אז הספר הופך מיד להוכחה. אז היא אמרה ביובש:
תודה. ייחודי מאוד…
והניחה את המתנה הצידה כאילו מדובר בנחש.
“עברת כבר את הפרק על טאקט?”
לא, לא הפסקנו לדבר. וגם לא היתה דרמה אחרי האירוע. משהו הרבה יותר מעניין קרה: כללי המשחק השתנו.
היא קלטה זאת כבר לא תחרות חד צדדית. לכל עקיצונת יש לי תשובה. כזו שלא תגרום לה לחייך.
כמה שבועות דיברה עם דניאל בלבד. לי דיברה קצר ופורמלי. ואז, כנראה קרה קסם פחות עצות, פחות ביקורת.
היא חדלה להעיר על המשקל שלי או להציק על אוכל. וכל פעם שהיא התכוננה להוסיף עוד איזה פנינה, הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי:
חנה, איך מתקדם עם הספר? הגעת לפרק על טאקט?
היא הייתה עוצרת.
המשקל כבר מכוסה באבק באחסון. את הקרם, מודה, לכלתי על הרגליים והן באמת נעשו רכות, אז תודה. ואת הספר ראיתי אצלה על שידה בבית. עם סימנייה ממש באמצע. נראה שזה עובד.
