שב! אנחנו לא בבית! – אמר פטר בשקט.

תשבי! אין אף אחד בבית! אמר גלעד בשקט.
אבל מישהו מצלצל! לירז נעצרה באמצע לקום מהספה.
אז שיצלצל, ענה גלעד.
ואם זה מישהו חשוב? שאלה לירז. אולי זה משהו דחוף?
שבת, שתים עשרה בצהריים, קבע גלעד. את לא הזמנת אף אחד, אני לא מחכה לאף אחד! מסקנה?
אני רק אציץ בעינית! לחשה לירז.
תשבי, קולו היה חד כפלדה. אנחנו לא בבית! מי שזה לא יהיה, שיחזור תוך שהוא מתלונן.
אתה יודע מי זה? שאלה לירז.
יש לי ניחוש, ולכן אני מבקש ממך לא להבהב מול החלון!
תקשיב, אם זה מה שאני חושבת, זה לא יעבור ככה בקלות! אמרה לירז והרימה גבות.
הכל תלוי בכמה זמן נמשיך לא לפתוח את הדלת, גלעד השיב בשלווה. מתישהו הם יתייאשו. אין סיכוי שמישהו יישן בחדר מדרגות. ולנו? אין סיבה לצאת מהבית. אז תשבי, תדליקי נטפליקס ותעשי כאילו את בגלידריה ברמת אביב. אוזניות, נייד, בואי נראה סרט.
גלעד, אמא מתקשרת, אמרה לירז, מצביעה על המסך.
אז כנראה שמאחורי הדלת נמצאת הדודה שלך והבן הדביל שלה, אבחן גלעד.
מאיפה אתה יודע? נדהמה לירז.
אם זה היה בן דוד שלי (ותדעי שאני אומר את זה באנטי), אמא שלי הייתה מתקשרת!
ומה עם אפשרויות אחרות? בדקה לירז.
אם זה השכנים אין לי אנרגיה לשיחה מיותרת. אם אלה חברים אחרי שני צלצולים היו הולכים, או שהיו מתקשרים מראש כמו בני אדם! רק קרובי משפחה קרציות דופקים ככה חצי שעה בלי בושה ובלי סוף!
גלעד, זה באמת הדודה שלי, אמרה לירז, בקול סובל. אמא שלחה הודעה: הדודה איריס תישאר אצלנו יומיים, יש לה סידורים בתל אביב!
תכתבי לה שיש יותר בתי מלון בעיר מאשר פיצוציות, חייך גלעד בהומור קל.
גלעד! נזפה לירז. אני לא יכולה!
ברור, גלעד חשב רגע. תכתבי שאנחנו גרים כרגע במלון, מדבירי מקקים פיצצו לנו את הדירה!
רעיון! לירז הקישה בקדחתנות ושלחה הודעה.
גלעד, היא מבקשת שנזמין שני חדרים לדודה ולשחר התבלבלה לירז.
תגידי שאין תקציב. תוסיפי ששכרנו שני מיטות בהוסטל, עם עוד חמישה עשר סטודנטים שמהגרים לעבודה, גלעד נראה מרוצה מעצמו.
אמא רוצה לדעת מתי נחזור, לירז חייכה בעייפות.
תכתבי עוד שבוע, גלעד נופף בידו.
הפסיקו לצלצל. בני הזוג נשמו לרווחה.
גלעד, אמא כתבה שהדודה תגיע בכל מקרה בשבוע הבא, אמרה לירז בקול נדכא.
גם אז לא נהיה בבית, הבטיח גלעד.
גלעד, אתה מבין שזה לא פתרון? לא נרוץ כל החיים! מה יהיה אם יגיעו פתאום־סתם באמצע יום חול? או שייתפסו אותנו מתחת לדלת אחרי עבודה? גם דודה איריס, גם בן דוד שלך, לא ידפוק להם כלום!
כן, ברור, גלעד נאנח. מי היה מתאר לעצמו, למה היינו צריכים שלושה חדרים?!
בשביל משפחה גדולה עתידית, הזכירה לירז.
צריך להתחיל בילד אחד לפחות! אפילו זוג ישר עדיף! קבע גלעד ברצינות.
אתה חושב שאני מתנגדת? נעלבה לירז. צריך קודם לעבור בדיקות! אתה יודע שזה לא הולך!
תורידי לחצים הכל יסתדר, הבטיח גלעד. קודם ימררו לנו את החיים בני משפחותינו, פעם שלך פעם שלי!
יבוא יום ושהם יחזרו למקום שממנו באו! אחרת שום דבר לא יצליח!
לירז לא התווכחה. היא ידעה שהוא צודק.
***
כשהחליטו להתחתן, עברו את כל הבדיקות המתקדמות התאמה גנטית, פוריות, הכל בסדר. אבל לגדל ילד חיכו כי חסכו לדירה. ירושה אין עם מי לדבר, שניהם באו מדירת חדר עם אמא.
חמש שנים של קיצוצים בכל פינה כדי להגיע לתשעים מטרים בתל אביב. דירה יד שנייה, אבל מרווחת. הוציאו ים כסף על שיפוץ, כל רהיט מאיקאה בהרכבה עצמית, ובכל זאת היו בעננים.
בראש התנגנה לה שוב אותה מנגינה מפורסמת: “איך זה לחיות בחדר קטן”.
עוד לא הספיקו לארגן חנוכת בית, והופ דודה איריס, כמובן עם שחר על הגב.
ואמא לשלוף אותן מהצרה, הגיעה ללוות.
פה אף אחד לא עוצר אתכם, יש מרחב! לא כמו שאני ולירז הסתדרנו, בדירה של אמא!
אחלה סידור, קראה איריס. בדיוק חדר לי ולשחר, שלא יפריע!
אצלנו לא ישנים בסלון, גלעד הבהיר. זה חדר אירוח, לא צימר.
מצדי, אני רק צריכה לקרוא ספר! איריס צחקה, לירז, תסבירי לגלעד ששחר נוחר כמו טרקטור, אי אפשר להיות איתו באותו חדר!
ובקיצור יש אורחים, מה עם אוכל?!
אנחנו לא ציפינו, התנהלה לירז.
והמקרר כמעט ריק, תמך בה גלעד.
בסדר, הפגינה דודה איריס רחמים. גלעד, קפוץ לסופר, לירז, קדימה למטבח!
מה אתם עמדתם? נזפה אמא. ככה מארחים?
השתגעתם? צעק גלעד, ולירז גררה אותו לחדר השני.
ברגע שהורידה את היד מהפה שלו, הוא התפוצץ: לירז, מישהו פה התבלבל? אני אוציא אותן חזרה לאמא שלך, יחד עם אמא שלך!
אורחים מגיעים, שיתנהגו! זה מה זה חוצפה!
גלעדי, תן לה קרדיט. היא באה ממשפחה פשוטה, קיבוץ, עקרונות אחרים
אני יודע מה זה ‘פשוטות’, חוצפה זה חוצפה בכל מקום!
מאמי, אל תתחיל ריבים עם המשפחה שלי את כל העצבים אני אקבל אחר כך, ואתה תהיה פרסונה נון גראטה!
שיהיה, אם ככה הם מדברים מבחינתי הם כבר לא קיימים.
גלעדי, תעשה בשבילי. אם נסלק את איריס, אמא תנתק איתי קשר! יש לי רק אותה!
וזה כבר תפס אותו. גלעד נשך שפתיים ויצא להביא קניות.
איריס נשארה שבועיים במקום שלושה ימים. גלעד התמכר לולריאן בערך ביום השני.
את העזיבה שלה חגגו בני הזוג בניגוב קירות, חיטוי כללי וריקודים בסלון. שלושה ימים לא נגמרו בניקיון.
אבל מהר מאוד הגיעה התור השני.
אחי, קפצתי אליך ליומיים גג, נועם חיבק אותו עד חריקת צלעות. יש לי סידורים, ואז טסים!
לא יכול לסדר לבד? שאל גלעד.
מה פתאום? אני נשוי, מה אשאיר את כולם ביוקנעם? תחשוב בהיגיון! ואם יקרה לי משהו? שרון אשתי צריכה בייביסיטר!
לכן הבאת גם את הילדים? התרעם גלעד.
ברור! עם מי אשאיר אותם? נועם טפח לו על הגב. חבל”ז. נעשה שמח כמו פעם, נרים הפוך בעיר!
נועם! צווחה שרון עד שאני אסיים איתך, לא יישאר מה לנענע!
חצי שעה אחרי שנחתו, לירז חטפה מיגרנה. הילדים התרוצצו, שרון ייבבה, נועם רק חיפש עם מי לצאת ולהשתחרר ממנה.
גלעד, אתה בן יחיד, נכון? לירז משכה בשמיכה.
זה בן דוד מהצד של אמא, גלעד כיווץ גבות.
איך שלא תקרא לו אפשר להעיף אותו?
הייתי בשמחה אבל אז אמא שלי תהפוך אותי לקפה טורקי!
עוד לא נגמר ביקור אחד השני כבר דופק. דודה איריס ממשיכה “להסתדר בעניינים”, נועם ומשפחתו רוצים להתארח, האמהות גם הן לא מפגרות.
התוצאה: בני הזוג לא מצליחים לשמור על שפיות, והלחץ המתמיד מכרסם כל אפשרות להתרבות.
***
גלעד, רוצה שנחליף דירה? אמרה לירז באירוניה.
לבית משוגעים? גיחך גלעד. בקרוב יפנו אלינו מיוזמת משרד הבריאות.
סתם, גיחכה חצי חיוך. אולי נחליף דירה עם זוג אחר? נעבור מקום, לא נאמר לאף אחד!
זה יחזיק שבועיים. דודה איריס, נועם ימצאו מי גר, יגלו לאן עברנו, ואותנו יתלו בכיכר רבין!
אולי עד אז נספיק להיכנס להריון? קיוותה לירז.
צריך בזמן הזה גם ללדת. אולי זה יפסיק אותם, כי הריון שלך לא יזיז להם.
אולי פשוט נברח לדירה של חברים? הציעה לירז.
את מתכוונת לאסף ושני? בדק גלעד.
בדיוק. להם לפחות יש חדר פנוי.
שם גרה טארה, גלעד חייך. זוכרת?
אעדיף כלב רועים מאשר את המשפחה שלך! לירז רכנה מותשת.
רגע! קרא גלעד מהר ושלף את הטלפון. אסף, תשאיל לי את הכלבה!
אחי! אתה מציל אותנו! צרח אסף. נוסעים לאילת, אין איפה להשאיר אותה. היא לא סובלת זרים, אבל אתכם היא אוהבת! אני מביא אוכל, מזרן, צעצועים, קערות אפילו אשלם!
תביא מהר! התלהב גלעד.
הסתובב לאשתו, מאושר כמו קרמבו ראשון בחורף:
תתקשרי לאמא שלך, תגידי לדודה שתבוא מחר! אני מזמין את בן דוד שלי לארוחת ערב!
אתה בטוח? שאלה לירז בגיחוך.
למה לא? שמישהו יעז להתלונן על חיית מחמד! אנחנו מארחים בשמחה!
בן דוד נועם ומשפחתו, אחרי נביחה אחת, איפסו מזוודות ורצו למלון נווה אביבים.
תסגרו את הבהמה הזו! צווחה שרון, מסתתרת מאחורי הילד.
דודה איריס, את צוחקת? נהנה גלעד. זו לא פינצ’רית. רועה גרמני, ארבעים וחמש קילו של שרירים!
למה היא חושפת שיניים? רעדה איריס.
שונאת זרים, הרימה כתפיים לירז.
תיפטרו ממנה. לא אשאר איתה!
חלילה! מחה גלעד. זה הילדה שלנו, כלב תומך נפש! כל עוד אין לנו ילדים מישהו צריך לאהוב!
לעד לא נוותר עליה! הוסיפה לירז.
לא עברו ימים, ושתי האמהות התקשרו לברר מדוע הסירו את הכפפות לאורחים.
אף אחד לא הדף אף אחד החוצה, השיבו בנימוס, הם פשוט בחרו לא להישאר. אנחנו תמיד נשמח לארח!
ומה עם הכלבה?
אמא, אנחנו אוהבים את כולם!
אבל המוטיבציה לביקורים ירדה פלאים.
חודש אחרי שטארה חזרה לאסף ושני, כבר לא היה צורך. לירז הייתה בהריון עם תאומים.
מה שחשוב באמת, זה לא לסגור דלת בפני אף אחד לפחות כל עוד זה כלב.