יעל התעוררה מהכבדות הבלתי נסבלת של בטנה. השעה שלוש לפנות בוקר. השקט בדירה נחתך רק על ידי נשימתו הכבדה של בעלה וצליל תקתוק השעון הישן במסדרון.
היא ניסתה להתהפך לצד שני, אך הספה החרקה בבגידה. רועי, ששכב לצד הקיר, התרומם במורת רוח ונהם:
יעל, כמה זמן עוד תסתובבי? אני צריך לקום עוד ארבע שעות. תתחשבי.
יעל קפאה, נזהרת אפילו לנשום בשקט. בחצי השנה האחרונה זו הפכה להיות המנטרה שלו. רועי כאילו שכח שזו לא גחמה אלא הכרח, להביא תאומים. הוא הפך לאדם זר, מחשב כל שקל, בודק קבלות מהמכולת ומקמט את מצחו כשהיא מעזה לבקש פירות.
ראית את המחירים? לחש, בוחן את הקבלה תאכלי תפוחים, אלה ישראלים, בעונה. נקטרינות זו פריווילגיה. רק אני סוחב כאן את הכל, ואת יושבת בבית.
יעל החליקה בשקט מהמיטה, צועדת בזהירות לכוון המטבח, אוחזת בגב התחתון. כפות רגליה התנפחו עד שהכפכפים בקושי התאימו. היא ישבה ליד החלון החשוך, מביטה ברחוב הריק. ייסורים תקפו אותה מפגש עם התינוקות, החזרה לדירה עמוסת ההאשמות.
בבוקר, רועי טרק אחריו דלתות, מחפש גרב שני, זורק בגדים בחוסר סבלנות.
גיהצת לי את החולצה? רטן בלי להביט בה.
היא על גב הכיסא, רועי.
היית יכולה גם לתקן את הכפתור, הוא תלוי על חוט. טוב, יצאתי. אחזור מאוחר, יש ישיבת הנהלה אצל המנכ״ל. אל תתקשרי, הוא לוקח טלפונים.
הדלת נסגרה בטריקה. יעל שמעה את המנעול העליון ננעל. המנעול הזה כבר תקופה נתקע, וצריך שניים לפחות לפתוח אותו.
במהלך היום החליטה יעל לסדר את המסדרון. היה עליה להוציא קופסה עם בגדי תינוקות ישנים מהאחיינית. היא הציבה שרפרף.
רק לקצה לחשה לעצמה.
עלתה, שלחה יד. חושך ירד בעיניה; חולשה מוחלטת. הרגל החליקה מהשרפרף. רעש, נפילה.
יעל צנחה על השטיח, רגלה נחבטה. זעקה. באותו רגע כאב חד פילח את בטנה.
לא, זה מוקדם מדי… היא פלטה, מנסה לקום.
גל נוסף של כאב שיתק אותה. הריצה בסוף הגיעה הזמן הגיע. הנייד היה על השידה, מטר ממנה. יעל זחלה אליו, משאירה שובל רטוב אחריה. כל תזוזה הביאה גל חדש של כאב.
היא תפסה את המכשיר; אצבעותיה רעדו, מולה עיגולים צבעוניים. השמות הראשונים ברשימת אנשי הקשר היו באות “ר״.
“רועי”.
ומיד תחתיו “רועי אמיר (מנכ״ל)”. שמרה את המספר כשחיכתה לפני חודש לאישור חופשת הלידה, ורועי לא ענה.
יעל לחצה על “רועי”. צלצול, צלצול. אין תשובה.
היא חייגה שוב המנוי אינו זמין״.
פאניקה שטפה אותה. היא לבדה, הדלת נעולה עם מנעול שאי אפשר לפתוח בשכיבה. גם אם ההצלה תבוא לא יוכלו להיכנס.
בכוחות האחרונים נכנסה לווטסאפ. ראשה סחרחר. כתבה לבעלה, כך חשבה:
״אני חייבת לנסוע לבית החולים, הדלת נעולה! הכל התחיל, נפלתי, לא מצליחה לקום. תבוא מיד, בבקשה!״
שלחה את ההודעה והטלפון נשמט מידה.
רועי אמיר, מנכ״ל חברה הנדסית גדולה בתל אביב, ניהל באותו זמן ישיבה. כולם חששו ממנו; תכליתי, לא סלחני לאחרים.
הטלפון רטט קלות. רועי הביט במסך. המספר מוכר יעל, אשתו של מנהל הרכש שלו, רועי לוי. אישה שקטה, לבבית. באה לא פעם לחתום על טפסים כשבעלה נעדר.
רועי אמיר קרא את ההודעה. פניו הקפוצות התרככו לרגע.
הישיבה נגמרה, פסק בקול.
אבל רועי, התקציב עוד לא…
עכשיו!
פרץ מהמשרד, מתקשר מיד ללוי. אין מענה. “המנוי אינו זמין”.
חתיכת חוצפן, רטן.
הוא התקשר לאחראי הביטחון:
תבדוק לי איפה הנייד שלו עכשיו, ותכין רכב. אני בא.
כעבור שתי דקות קיבל מיקום. לוי בכלל לא באזור העבודה אלא באתר נופש בהרצליה.
רועי הידק את לסתותיו. לפני חמש שנים איבד את אשתו התקף לב, עזרה שלא הספיקה להגיע. הוא הכיר היטב את ייאוש חוסר האונים הזה.
הג׳יפ שלו טס. רועי עלה במהירות לקומה השלישית. ניסה לפתוח נעול. מאחור הדלת קול חלש של אישה.
הוא לא חיכה לאף אחד. פסע אחורה, דהר אל הדלת בכוח. המנעול החרק, נכנע בניסיון השני.
על הרצפה במסדרון, יעל מכורבלת.
יעל!
היא פקחה עיניים מעורפלות:
רועי אמיר? איפה רועי…?
אני פה בשבילו. עכשיו מחזיקים מעמד.
הוא הרים אותה בזרועותיו.
בדרך למרכז הרפואי סורוקה, דהר במהירות, עוקף את התנועה. יעל גונחת מאחור, נאבקת על נשימתה.
מחזיקים מעמד, כבר שם מלמל, עיניו במראה.
בבית החולים כבר חיכתה להם עגלת חירום רועי דאג מראש להתקשר לרופא התורן.
אתה הבעל? שאלה האחות.
אני האב נהם. אתם אחראים עליה ועל הילדים.
נשאר במסדרון. פסע הלוך ושוב, ממתין. שלוש שעות חלפו עד שיצא הרופא.
תנשום עמוק. שני בנים. היה צורך בהתערבות מורכבת, אבל עשינו הכל בזמן. משקל קטן, יצטרכו אשפוז, אבל נושמים בעצמם. האם חלשה, אך תחלים.
רועי הצמיד מצחו לחלון.
תודה רבה.
הוציא את הנייד. התקשר שוב ללוי. הפעם ענה. קולו עכור, ברקע צחוק נשים ומוזיקה.
כן, רועי? אתה מתקשר? אני פה באתר, אין קליטה…
באתר, הא? מה, שופכים שם בטון בהרצליה עכשיו?
פאוזה.
רועי, אני…
אתה מפוטר, לוי. בלי מכתב המלצה. מחר אתה לא מופיע בתל אביב. תתפלל שאשתך תסלח לך בעיניי מגיע לך עונש חמור.
למחרת, יעל התעוררה. חדר נעים, שקט. על השידה בקבוק מים ומיץ תפוזים.
הדלת נפתחה. רועי אמיר, בלי עניבה, עייף.
איך את מרגישה?
רועי אמיר… היא ניסתה לשבת. הכאב עצר אותה תודה… התבלבלתי עם אנשי קשר…
תודי לגורל שהתבלבלת, התיישב מולה. יעל, צריך לדבר.
הוא סיפר לה הכול. על השיחה, על אתר הנופש, על ההחלטה לפטר את בעלה. דיבר בכאב.
הוא עכשיו ינסה ליצור קשר, להתחנן. הדירה שלו, נכון?
של הוריו, לחשה יעל, בולעת דמעות. אין לי לאן ללכת. רק דודה בקיבוץ מרוחק.
רועי שתק, מתופף באצבעותיו.
תקשיבי. יש לי בית ענק, שתי קומות. אני רק ישן בו. אגף אורחים ריק. תגורו שם עם הילדים עד שתסתדרי על הרגליים. אני זקוק לעוזרת אמינה, לא סומך על זרים. מבחינתי זו עבודה.
אני לא יכולה… עם שני תינוקות… איך אני אטרח שם?
תסתדרי. אני אביא עוזרת נוספת. זה לא נדבת צדקה, יעל. יהיה לי שקט כשיהיה חיים בבית.
השחרור מבית החולים עבר בשקט. רועי לשעבר ניסה להתפרץ, אך המאבטחים עצרו בעדו. עמד מתחת לחלון, שיכור, צועק.
יעל עמדה ליד החלון. הלב שלה התייבש. נותרה רק אדישות אטומה.
רועי אסף אותה יחד עם התינוקות. שקט, מהוקצע, הרכיב מושבי תינוקות באוטו.
ניסע הביתה, אמר.
החיים בביתו של אמיר הפכו לשקטים בהרבה. הווילה הגדולה התמלאה בהמולה עדינה: ריח אבקת תינוקות ובגדי ילדים טריים.
רועי אמיר, המנכ”ל הקשוח, שבערבים הביתה ועזרלאחד להחליף, שניהם להרגיע.
מה נשמע, לוחמים קטנים? היה שואל בקול עמוק. גדלים, הא?
התאומים, שחר וניב, הביטו בו בעיניים רציניות ומבריקות.
רועי נעלם מהשטח. כשהבין שאמיר חסם בפניו כל פתח תעסוקה, עזב אל אמו, ושילם דמי מזונות זעומים. ליעל זה כבר לא היה משנה. לראשונה בחייה הרגישה מוגנת באמת.
שנתיים עברו.
יעל ערכה שולחן בגזיבו שבחצר. היה זה שבת בבוקר, יולי לוהט. אמיר צלה בשר מעל להבה.
שני הבנים התרוצצו על הדשא, מנסים לתפוס חיפושית.
אבא, תראה, חיפושית! קרא ניב, אצבעו מורה לאוויר.
יעל קפאה. גם רועי קפא. זו הייתה הפעם הראשונה שאחד מהם קרא לו “אבא”.
אמיר עזב הכל, ניגש לניב, הרים אותו וחיבק.
חיפושית? זה צירעה, תשמע. היא חשובה לטבע.
הביט ביעל. מבטו היה חם, לא מפחיד.
יעלי, ניגש לשולחן. שבי רגע.
היא נשמטה על הספסל.
אני לא רומנטיקן, אין לי מילים יפות. אבל הילדים האלה… לא זרים לי. גם את לא.
הוציא קופסה קטנה מהכיס.
אנחנו כבר שנתיים משפחה, בפועל. בואי נעשה את זה רשמי. אני רוצה לאמץ את הילדים, שיישאו את שם המשפחה שלי. שלא יוכל אף אחד לפגוע בכם יותר.
יעל הביטה בו. דמעות שטפו את פניה, דמעות של הקלה, לא כאב.
אני מסכימה, רועי… חייכה בין הדמעות.
סיכמנו. ותפסיקי כבר לקרוא לי רשמי.
בערב, כשהילדים ישנו, ישבו שניהם במרפסת, שותים תה פושר. איפשהו בעיר אחרת ישב בעלה לשעבר, כנראה עם כוס ערק, מתלונן לחבריו על כל העולם.
ובבית הזה, שהפך לביתם, ישנו שני ילדים חייכני עיניים ואף סולד, ולראשונה בחייהם, באמת היה להם אבא.
לפעמים טעות במספר או בשם מחליפה חיים שלמים. רק צריך לא לטעות באדם.
