יומן אישי, יום חמישי
הבוקר חזרתי הביתה מהמשמרת במפעל. מולי סוף השבוע, ומהמחשבה הזאת כבר הרגשתי איך כל הגוף שלי נרגע. אבל לא רק מנוחה חיכתה לי בשבת בערב אמור להיות לי דייט עם איילת, אישה שהכרתי לפני חודש דרך אתר הכרויות.
חודש שלם אנחנו מתכתבים: מספרים אחד לשנייה על עבודה, מתוודים על תחביבים ומדברים על חלומות. לאט לאט נבנה קשר, כמו שכל כך אופייני בדור שלנו. סוף סוף סגרנו על פגישה ראשונה. נשאר לי רק להתקשר למסעדת “רימון” בשדרות בן גוריון, לסגור שולחן ולבחור בגדים נורמליים.
שקוע במחשבות, כבר הייתי חמישים מטר מהכניסה לעירוני 12, הבניין שלי בקריית ים. הרגשתי שקו דק מפריד אותי מהפיכה של החיים תלוי רק בצעד הבא אבל כמובן, יש תמיד את ה”אבל” הזה.
בדיוק מול הכניסה, מעץ שקודם בקושי הבחנתי בו, נפלה לי לעבר הרגליים עורבת. היא השתוללה, השמיעה קולות צרודים, ומעל הראש התעופפה להלהקה נסערת. נשמע כאילו אסון קרה.
הלוואי, זה עוד מה שהיה חסר לי עכשיו, מלמלתי.
העורבת ניסתה לקפוץ וחזרה לקרקע. שמתי לב שאחת הרגליים שלה שבורה.
“מה עושים איתך עכשיו?” שאלתי אותה ובעצם את עצמי.
לא הצלחתי להתעלם. הורדתי את הזקט, כיסיתי בה עדינות והרמתי אותה, תוך שהלהקה צורחת מאחורה.
בדירה שלי בקומה רביעית, הנחתי אותה על מגבות רכות בקרטון, מיששתי את השבר והעורבת ישר נשכה אותי.
“יו, תירגעי!”, הצלחתי לעטוף לה את המקור בבד. התקשרתי למרפאות וטרינריות תקווה אין, אף אחד לא מקבל עופות. גם חברים לא ידעו איך לעזור. נזכרתי שאני מכונאי טוב ואולי אצליח גם כאן לעזור.
התחלתי להכין קיבוע: קילפתי קיסמי עץ, גלגלתי סרט בידוד. אחרי שעה וחצי הצלתי לייצר “גבס” קטן. שחררתי לה את המקור. היא שוב איימה לנסות לנשוך.
“שקט, אני רק רוצה לעזור,” מלמלתי. “אבל גם לאכול ולשתות את צריכה.”
גיגול בגוגל שלח אותי לחנות דייג קניתי תולעים וזחלים ודרך לאפטיקה הבאתי פינצטה ומזרק. כל האכל ומים הייתי צריך לדחוס לה קצת בכוח, היא משתוללת, צורחת, ואני כבר אומר לה “חאלס”.
כשסוף סוף סיימנו, שנינו היינו מותשים. היא נרדמה בקופסה ואני סוף סוף נשכבתי לנוח.
בבוקר, שוב: האכלה, קיטורים, עקשנות. כשהתחלתי כבר להתייאש אני קולט עורב גדל מידות יושב על אדן החלון ובוחן הכול בפוקוס.
פתחתי את החלון וניסיתי: “אתה הבעל של שירה? תיכנס, תראה, אני רק מנסה לעזור לה”
העורב נכנס בזהירות. שירה צייצה חלש. הוא פנה אלי, פרס כנפיים וצרח בקול.
מה אתה צועק עלי, תגיד?! אני רק עוזר ומאכיל את אשתך! מה, אסור?! צעקתי בחזרה.
חצי שעה התווכחנו אני והוא עד שהוא נהיה צרוד ואני התעייפתי לגמרי.
הנחתי לפניו קופסה עם תולעים ואחרת עם זחלים. הסתכל בעיון, בחר ואם לא קרה כלום התחיל לאכול.
ברור, תתכבד, בשבילך קניתי,” גיחכתי.
אחרי שסיים, ניגש לשירה והחל לסדר לה את הנוצות בעדינות.
התרגשתי פתאום המשפחה קודמת לכול כאן, כמו אצל בני אדם. אמרתי: רק תסביר לה שאנחנו בצוות הפעם, ושלא תנשוך.
בלילה העורב עף, אך בבוקר שב, דפק על החלון, נכנס, בדק את בת זוגו ואכל באלגנטיות ארוחת בוקר.
בוקר טוב, חבר, חייכתי. נראה שאנחנו כבר מבינים אחד את השני.
כשהאכלתי את שירה וקיוויתי שהיא תפסיק לנסות לנשוך, בן זוגה עקב אחר כל תזוזה, אך לא התערב.
ופתאום תפיסה חשובה פגעה בי, חדה כמו עוף מודאג.
אוי ואבוי, הדלקתי את הפלאפון בבהלה. “שכחתי להתקשר! לא הזמנתי מקום!
חייגתי לאיילת והסברתי לה את כל הסיפור אותה עורבת ואיך הגעתי לטרוף איתה את רוב היום.
היא קיטרה: אז עורבת יותר חשובה לך ממני?!”
ניסיתי להסביר פשוט זה קרה, ורציתי לעזור, אבל זה לא במקום הדייט.
“תחיה עם העורבת שלך!” טרקה לי את הטלפון.
נשפתי בכבדות, פונה אל העורב: הדייט התפוגג עוד לפני שהספקתי להגיע אליו.
פתאום העורב קפץ לשולחן, פורס כנפיים ומטייל בגאווה הלוך וחזור, כאילו מראה לי איך להיות חזק.
חייכתי בלי שליטה: “לא יודע אם אתה מבין מילה, אבל מעודד בהחלט. מה אתה אומר, שלפעמים פשוט ממשיכים הלאה?”
הרינגשה דפקה בדלת. מולי עמדה הדסה, השכנה החביבה מהקומה החמישית תמיד מחייכת אלי במעלית.
סליחה שאני מפריעה, אמרה בביישנות. כבר כמה ימים יש פה להקת עורבים סביב החלון שלך הכול בסדר?
אין דרך להסביר במילה תיכנסי, אני אראה לך.
נעמדה, המומה: אתה מציל עורבת?!
“שירה,” תיקנתי.
אז העורב הוא יונתן, היא צחקה.
הצחוק שלה היה קריסטל ולא זכרתי מתי שמעתי דבר כל כך נעים. הבטתי בה, והרגשתי למי אכפת מהדייט שלא היה.
יונתן פרש כנפיים בגאווה, והדסה שוב פרצה בצחוק.
משם הכול זרם טוב יותר. יונתן נשבה בה: כל פעם שהיא באה להתארח, הוא מתקרב אליה ומתייפיף. הדסה סומקת וצוחקת, שירה נרגעת ובסוף התחילה לאכול לבד. ההחלמה זירזה, וכשהייתי בעבודה, השארתי לה את המפתח כדי שתדאג לעורבת.
הדסה מצאה חן בעיניי יותר ויותר. רציתי להזמין אותה לקפה.
בתום עוד משמרת ערב, קניתי לה שרשרת כסף דקה עם לב אדום קטן מתנה פשוטה שמחממת לב. הלכתי הביתה, שמח, מתכנן איך להפתיע אותה ואז מתוך הצללים קפצו שניים.
תן את הארנק, הפלאפון ואת השעון! אמר אחד והוציא סכין.
תוריד גם את הגקט, צעק השני.
הפחד לא הספיק לשטוף אותי באותו רגע, גוש שחור יורד עליהם מהשמיים. להקת עורבים תקפה, צרחות שיגעון, מקורים אוחזים בידיים. התוקפים קרסו, ואני ברחתי לדירה.
בבוקר פתחתי את הדלת הדסה עמדה שם, חיוורת, רועדת.
אלוהים! חיבקה אותי, מתנשפת. חשבתי שנפגעת
“למה? מה קרה?”
בלילה דיברו על להקת עורבים שתקפה שני אנשים. הם כמעט מתו! עכשיו הם בבית חולים.
חייכתי, ואז נזכרתי: יש לי בשבילך מתנה.
באמת לא צריך התביישה.
הראיתי לה את השרשרת. היא הביטה בה, חייכה ולחשה כמה יפה. ואז בדיוק כמו בסרט מצויר קפץ יונתן, שלף עם המקור את השרשרת והניח אותה אצל שירה בקופסה.
התפוצצנו מצחוק.
אקנה לך חדשה, הבטחתי.
יונתן פרש כנפיים, התהלך בגאווה וצעק “קרא-קרא!”
שירה אספה את הלב לקופסה שלה, ואנחנו הדסה ואני נישקנו זה את זו בכניסה.
ובסוף, למי אכפת מהתכנונים? משפחה זה משפחה, גם אם היא נוצתית.
