“אמא, מצאתי לנו סבתא – היא בכתה ברחוב!” — כך אמר לי הבן שלי. אז עדיין לא ידעתי עד כמה האישה הזו תשנה את החיים שלנו…

“אמא, מצאתי לנו סבתא! היא ישבה בחוץ ובכתה!” אמר הבן. אז עוד לא ידעתי כמה האישה הזאת תשנה לנו את החיים…
הסוליה של הנעל היחידה של נועם, בן השש, נפרדה לגמרי. הוא חזר מהגן, גורר ברגל כאילו זה משחק, רק שלא תתפרק לגמרי בדרך. אמא שלו קנתה לו את הנעליים רק בחודש שעבר, והיה לו מבאס. הוא ידע שאמא עובדת כפול, כל כך מתעייפת עד שהיא נרדמת על הספה עם הבגדים של העבודה. היא לא תכעס אמא שלו טובה, אבל נועם הרגיש אשם איך לא שמרתי!
נועם התיישב על ספסל ליד תחנת אוטובוס, ניסה להחזיק את הסוליה, ופתאום שמע בכי חרישי. בקצה הספסל ישבה אישה מבוגרת, מעיל מסודר, תיק גדול משובץ לידה. העיניים שלה היו אדומות מדמעות, היא רעדה דק, למרות שהיה יחסית נעים בחוץ.
נועם שכח מהנעל. הוא התקרב, בעדינות נגע בשרוול שלה:
גם לך נקרעה נעל? שאל בדאגה.
האישה נבהלה, הסתכלה עליו וחייכה בעצב:
לא, מתוק. לי נקרעה כל החיים. הכול התפרק…
קראו לה נחמה פרל, בת 68. כל החיים עבדה כאחות, גידלה לבד את הבן שלה, דניאל. כשהתחתן, נחמה קיבלה את הכלה באהבה. לפני חודש, דניאל הציע: “אמא, תראי, נמכור את הדירה שלך, נוסיף מה שחסכנו, נקנה בית גדול במושב נחיה כולנו יחד, בטבע, תעשי גינה.” נחמה התרגשה! כל השנים חלמה על משפחה גדולה ביחד.
את הדירה מכרו מהר. הבן לקח אליו את הכסף כדי לסגור את הקנייה. והבוקר, הביאו אותה לאוטו עם כל הדברים שלה, השאירו אותה עם התיק בתחנה בשכונה שכוחת אל, והכלה בלחש של קרח אמרה: “חכי פה רגע, אנחנו נוסעים להביא מסמכים, תיכף חוזרים.” ונסעו. נחמה חיכתה שם שש שעות. דניאל לא ענה לטלפון. היא הבינה, שמכאן כבר לא חוזרים. הבן שלה, חתיכת לב שלה, זרק אותה החוצה. הכול גנוב.
מה זאת אומרת לא יחזרו? נועם פער עיניים מה, את לא רהיט שאפשר לזרוק ברחוב! תבואי אלינו! דירה קטנה, אבל יש מקום. אמא שלי טובה, רק לפעמים עייפה. אבא בא רק כששיכור, צועק ולוקח כסף, ואז אמא בוכה. אבל תראי, תדברי איתה, היא תסכים.
נחמה התביישה, אבל באמת לא היה לה לאן. לישון ברחוב בגיל שלה זה גזר דין. היא קמה עם התיק, והלכה אחרי נועם המקרטע.
אמא של נועם, עלמה הדקה והשקופה, עייפה עם שקיות מתחת לעיניים, כמעט התעלפה כששמעה את הסיפור.
אלוהים, איך אפשר לעשות דבר כזה לאמא?! נאנחה מיד והרתיחה קומקום. תישארי, נחמה. ברור שתישארי.
היא נשארה. מאז שנחמה נכנסה, הדירה הקטנה הפכה לבית. עלמה חזרה מהעבודה, והריח של עוגיות חמות באוויר, סיר מרק מתחמם, הרצפה מצוחצחת, ונועם מנסה להכין שיעורים. את הנעליים של נועם לקחה לסנדלר ושילמה עם הפנסיה שהצליחה להעביר ברגע האחרון לפני ההונאה של הבן.
עלמה התחילה לחייך בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים. אכלה יותר, הפסיקה לקפוץ מכל קול קטן, אפילו קנתה לעצמה שמלה חדשה. סוף סוף, הרגשה של משפחה.
אבל באחד הערבים, דפיקות חזקות בדלת. זה היה האקס של עלמה עמרי. עלמה הלבינה, חיבקה מיד את נועם.
עמרי דחף את הדלת בלי בושה, נכנס במסדרון, שיכור וצועק:
תביאי כסף, עלמה! אני יודע שקיבלת מקדמה!
עלמה לא הספיקה לענות. פתאום מהמטבח יצאה נחמה, ביד סיר כבד של חמין חם.
החוצה, עכשיו, טפיל אחד! בקול קר שאי אפשר להתווכח איתו, סיננה. עוד פעם תתקרב, אני מוציאה לך את השטויות עם הסיר, ישר למשטרה. אני זקנה, לא מפחדת! השוטר שלנו גר בבניין ממול, כבר דיברתי איתו!
עמרי נבהל. הוא היה רגיל שעלמה שותקת, ופתאום מולה אישה רגילה עם חום בעיניים וסיר. הוא התקפל ויצא, מתבלבל ודופק ברגליים, החוצה.
נחמה סגרה בשקט את הדלת, נעלה והביטה בעלמה בחיוך:
עכשיו, בואו לשתות תה עם עוגת תפוחים.
נועם הביט בהערצה על “הסבתא החדשה” שלו.
אמא, לחש תוך כדי שהוא מושך את עלמה בשרוול נכון שעשיתי טוב שמצאתי אותה? עכשיו אף אחד לא יפגע בנו!
עלמה חיבקה אותו, בכתה, אבל הפעם מדמעות של אושר אמיתי.
מה את חושבת, זה בסדר להכניס מישהי זרה הביתה? והאם הבן של נחמה יקבל בחזרה את מה שעשה?