רותם התעוררה בתחושת כובד בבטנה, כאילו שקלה טון כולו היא ולא התינוקות. שלוש בלילה. הדירה דממה. רק הנשימה המלמלת של עידן, בעלה, ותקתוק השעון הישן שבמסדרון ליוו את החושך.
היא ניסתה להתגלגל לצד השני. הספה הישנה פצחה חריקה מכאיבה. עידן שהתמקם ליד הקיר התנועע, מלמל בזעף:
רותם, די כבר לזוז. אני צריך לקום עוד ארבע שעות. תגלי הבנה.
רותם קפאה במקומה, חוששת לנשום אפילו. זו נהייתה, כבר חצי שנה, המנטרה הקבועה שלו. עידן שכח שזוג תאומים זה לא מותרות, זו עבודה למשרה מלאה. הוא התרחק, כמו זיכרון ישן. התחשבן על כל שקל, עבר על קבלות ונאנח עמוקות בכל פעם שביקשה תפוח או קיווי.
את ראית את המחירים? לחש, מחטט בקבלה. תאכלי גזר, זה ישראלי ועונתי. מנגו זה להתפנק. אני עובד לבד ואת בבית.
רותם גלשה בזהירות מהספה, גוררת רגליים נפוחות וכואבות אל המטבח. היא התיישבה ליד החלון החשוך. הרחוב היה שומם, אפילו הפנסים ריצדו בעייפות. ליבה לא שקט. אולי מהמעמד של להיות אמא לשניים, ואולי מהמחשבה איך תגדל אותם בבית שמלא תמיד עוקץ ומריבות.
בבוקר, עידן התהלך בעצבנות, אוסף חפצים, מחפש גרב שנייה, הסוגר דלתות בזעם.
גיהצת לי חולצה? מלמל בלי להביט בה.
היא על המשענת של הכסא, עידן.
כפתור אחד תלוי. היית יכולה לתפור. בסדר, זזתי. אהיה מאוחר יש אסיפה אצל המנכ”ל. אל תתקשרי, הוא מחמיר, אוסר פלאפונים.
נטש בלי להיפרד. הדלת נסגרה. רותם שמעה את מנעול העליון ננעל. המנעול שתמיד נתקע ככה שלא היה מכניס אורחים, ודאי לא פותח לשוכבת.
מאוחר יותר, רותם ניסתה לסדר את המסדרון, להוציא קופסת תינוקות שנותרה מהאחיינית. העמידה שרפרף.
רק קצה, הרגיעה את עצמה.
היא טיפסה, נמתחה. העיניים השחירו, הגוף התעקל. רגע וחליקתה. הדהוד. נפילה.
רותם התרסקה על השטיח, ירכה פגעה קשה. זעקה. כאב חד בעיר הבטן הטיח בה נשימה.
זה לא הזמן לא עכשיו לחששה, מתאמצת להתרומם.
גל נוסף מהכאבים העיף אותה. הזמן הגיע, לא היה ספק. הפלאפון עמד לו בקצה השידה. היא זחלה אליו, משאירה אחריה שביל רטוב.
אחזה בו ביד רועדת, ראשה מסתחרר. בספר טלפונים: הראשונים בשם “ע”.
עידן.
מתחת, “עידן מנכ”ל (אסף)”. שמרה אותו לצורך דחוף בתהליך יציאה לחופשת לידה; הפעם עידן לא ענה.
רותם לחצה על עידן. צליל חיוג, מתמשך כמו גשם אפור. אין מענה.
שוב חייגה. הפעם “המנוי אינו זמין”.
פחד תפס אותה. היא לבדה, הכל נעול, אין לה כוח לקום. גם כוחות ההצלה לא ייכנסו מבעד לדלת.
היא פתחה את הווטסאפ, הראיה היטשטשה. נדמה לה שהיא כותבת לבעלה.
“אני צריכה בית חולים. הדלת נעולה! הכל התחיל נפצעתי, לא קמה. תבוא מהר, בבקשה!”
שלחה. הפלאפון נשמט, המסך כבה.
אסף בן-דיין, המנכ”ל של חברת יזמות גדולה, ישב בישיבת הנהלה. לא סבל איחורים ולא סבל תירוצים. כפופים רעדו ממנו.
הפלאפון הבהב. אסף הביט. המספר מוכר רותם, אשתו של עידן המחסנאי. בחורה נחמדה, עדינה.
אסף התבונן בהודעה. פרצופו הקשוח השתנה מעט.
הישיבה הסתיימה! הרעים, קם בפתאומיות.
אסף, אבל התקציב ניסה החשב.
כולם החוצה!
דילג מהמשרד. התקשר לעוקב-טלפונים בחברה. “המנוי של עידן תאתר לי אותו מיד, תכין רכב לכניסה. אני בא בעצמי.”
תוך שתי דקות הגיע מיקום: עידן בכלל לא באתר הבנייה. נקודת גישה שלו ב-“כפר נופש צוקים”.
אסף לחש, לסת מהודקת:
אז לשם הלך?
נסע במהירות ברחבי תל אביב. כשעלה לקומה השלישית בדירת רותם, משך בידית. נעול. שמעה קול קודח מאחורי הדלת.
בלי בירור, נסוג. מתנפל על הדלת. מנעול מתנדנד, לא נכנע. במכה שנייה נשבר.
רותם שכבה מעולפת במסדרון.
רותם!
היא פקחה עין, חלום מתערבב בחדר.
אסף? איפה עידן?
אני פה. החזיקי מעמד.
הרים אותה על כפיים ודהר למכונית. על הכביש, נסע כמו נהג מרוץ. רותם התנשפה מאחורה, מתכנסת בעצמה.
עוד רגע, את בסדר. עוד דקה, גם הקשוחים בוכים לבד באוטו.
בהגיעם למרכז הבריאות, כבר צוות קיבל אותם אסף התקשר מראש.
אתה הבעל? שאלה האחות בצעקה.
אני האבא, ענה בקול עבה, מבטיח. החיים של רותם והילדים בידיכם.
הסתובב במבואה, הלך הלוך ושוב. כעבור שלוש שעות יצא רופא.
נשום. שני בנים, מצבם עדין, בהשגחה, האם יציבה. הכל יהיה טוב.
אסף נשען אל שמשת החלון הקר, עיניו נחות.
תודה.
שלף את הפלאפון. חייג שוב לעידן. הפעם ענה, קולו מתגלגל תחת מוזיקה וגיחוך נשים.
הלו, מנכ”ל, חשבת עלי? אני באתר, אין קליטה…
אתר? בצוקים עכשיו שמים שליכט?
שתיקה.
אסף אני
אתה מפוטר, עידן. בלי מכתב המלצה, אל תיראה פה מחר. תתפלל שאשתך תסלח. אני לא הייתי מוותר.
רותם פתחה עיניים רק בערב הבא. החדר שקט, חזרתה העירונית הולכת ונעלמת. בקבוק סודה, קרטון מיץ תמרים על המדף.
הדלת נפתחה. נכנס אסף, עייף, חליפה בלתי פתורה.
איך את, רותם?
אסף… תודה. התבלבלתי בין אנשי קשר…
תגידי תודה לגורל שהתבלבלת, התיישב לידה. צריך לדבר ברצינות.
סיפר לה הכל. על השיחה, על הפיטורין. דיבר חד.
הוא יבקש עכשיו סליחה. הדירה שלו?
של ההורים שלו… גמגמה רותם, דומעת. אין לי לאן. דודה אחת בקיבוץ.
אסף שתק, מתופף באצבעות.
יש לי בית גדול, שני מפלסים. אני רק לן שם. אגף אורחים פנוי. את תגורי עם הילדים עד שתעמדי על הרגליים. תעזרי לי בבית זו עבודה.
אני עם תינוקות… איזו עוזרת אני אהיה?
תסתדרי. אשכור עזרה עבורך. לא חסד ככה אני רגוע. חשוב לי שיהיה חיים בבית.
הבראה עברה בדממה. עידן ניסה לפרוץ למרפאה. המאבטח לא נתן לו. עמד וצרח מהרחוב, שיכור.
רותם הביטה מלמעלה, לא הרגישה כלום, רק שלווה.
אסף בא בעצמו לאסוף אותה. דממה הכניס מזוודות, חגר כסאות.
נוסעים הביתה, הודיע.
הבית של אסף התמלא חיים. ניחוח מרכך כביסה צעיר, שתיקות חמימות.
הוא לא היה נורא בכלל. בערבים, חזר מהעבודה, התגלגל ברצפה עם הבנים, מרים אחד ומצחקק:
נו, גיבורים קטנים? גדלים?
בניו של רותם, אמיתי ורועי, הביטו בו בעיניים גדולות.
הגרוש נעלם. כשגילה שאסף חסם לו דלתות בתל אביב, עבר לפריפריה. כסף שלח במשורה, לרותם לא היה אכפת. הבנות הרגישה מוגנת לראשונה זה שנים.
חלפו שנתיים.
רותם הניחה צלחות בפינת הגינה. שבת, חמסין יולי. אסף על המנגל, לחייים סמוקות מריח עשן.
הבנים התרוצצו סביב, מחפשים חרק עקשן בין עשבים.
אבא, תראה! קרא רועי, מנופף בחרק.
רותם קפאה. אסף עצר. לראשונה קראו לו “אבא”. לא “אסף”.
אסף נטל מגבת, ניגב ידיים, הרים את רועי והניף לאוויר.
חיפושית קטנה, רועי. אוהבים אותך פה.
פנה לרותם, מבטו ויתר על פלדה. עכשיו היה רך.
רותם, אמר. שבו רגע.
התיישבה לצידו.
אני לא יודע מילים גדולות. וגם רומנטיקה לא הצד שלי. אבל הילדים האלו… כבר לא זרים לי. גם את.
הוציא קופסת קרטון קטנה מהכיס.
שנתיים אנחנו פה, משפחה. בואי נעשה את זה רשמי. אאמץ את הילדים. ניתן להם שם משפחה שלי. שאף אחד לא יעז להעליב. מה את אומרת?
רותם הביטה, דמעות לא של צער, אלא הקלה והתרוממות.
מסכימה, אסף.
אז זהו. ותפסיקי לקרוא לי מנכ”ל.
בערב, ילדים ישנים, הם חיכו לשקט בשפת המרפסת. תה מתקרר. איפשהו, בעיר אחרת, עידן לבטח שתה יין זול והתלונן לחברים. כאן, בבית שהיה שלהם, נשמו שני בנים פקחיים, ולראשונה ידעו יש להם אבא של אמת.
חולשה של פסיק או שורה אחת בספר הטלפונים משנה מסלול חיים. הפעם לטובה.
