רינת התעוררה כאילו גופה כבד פי עשר, בטנה ההריונית נדמית לשק של חול. שלוש לפנות בוקר. בתוך הדממה נשמע רק נשימתו המתוחה של בעלה ונקישות השעון הישן במסדרון.
היא ניסתה להתהפך לצד השני, אולם הספה הישנה פצחה בקול חריקה. עידו, שישן צמוד לקיר, התעוות, היטה את ראשו ונהם:
רינת, תעזבי אותי כבר, כמה אפשר לזוז? בעוד ארבע שעות אני קם לעבודה. תני לי קצת מנוחה.
רינת שתקה, עוצרת כמעט את נשימתה. מהמשפטים האלו לא היה לה חסר. חצי שנה אחרונה עידו הפך לאדם אחר. כל שקל ספר, בודק קבלות, מעקם פרצוף כשביקשה רימונים טריים.
ראית מה המחירים בשוק? רטן, מחטט בתיק הקניות. תקני רק תפוחים, מצדה. כל השאר תענוגות. אני בפרנסה ואת עם הרגליים על הספה.
רינת גלשה מהספה בזהירות, הלכה למטבח, אחוזה בגבה הדואב. רגליה התנפחו, הקפקפים נראו כמעט צפופים. היא התמקמה ליד החלון השחור, הביט החוצה אל יפו הריקה מאדם. בתוך השקט עלה הדאגה. פחדה מהרגע שתצטרך לגדל תינוקות בבית של נזיפות בלתי פוסקות.
בבוקר עידו התארגן מתוח־עצבני. זרק בגדים על המיטה, התווכח עם הארון על חולצה, תפס סנדוויץ’ מהמקרר.
גיהצת לי חולצה? שאל בלי להביט בה.
היא על גב הכיסא.
היית יכולה גם לתפור את הכפתור. טוב, אני רץ. היום יש ישיבה עם המנכ”ל. אל תתקשרי אוספים טלפונים, הוא קשוח.
טרק את הדלת. רינת שמעה את הבריח העליון ננעל זה הבריח שתמיד תקע, שדורש לשחרר אותו בשתי ידיים, דוחפים חזק עם כל הגוף.
בצהריים רינת ניסתה לסדר את המסדרון. היא רצתה להוציא קופסת בגדי תינוק, שהייתה שייכת לאחייניתה. הציבה שרפרף בחוסר ביטחון.
רק על הקצה הרגיעה את עצמה.
עלתה, נמתחה. חושך קצר עבר בעיניה חולשה כבדה. הרגל גלשה מהשרפרף המצוחצח. בום. נפילה.
צד גופה נחבט בשטיח, ירך נלפתה. צעקה קצרה. מיד לאחר מכן כאב קרע את שיפולי בטנה.
לא, לא, עוד מוקדם מדי לחשה, מנסה להתרומם.
גל חדשה של כאב הרעידה את גופה. הבינה שהגיע הזמן. הטלפון היה על השידה, מטר ממנה. רינת זחלה אליו, מותירה אחריה שובל רטוב. כל תנועה מכאיבה.
הגיעה, תפסה את המכשיר. ידיה רעדו, עיגולים צבעוניים סערו בעיניה. הראשונים באנשי הקשר החלו ב״ע״.
“עידו”.
מתחת “עידו מנכ”ל”. שמרה את המספר לפני חודש, כשדרשה חתימה על מסמכי חופשת לידה ובעלה לא ענה.
לחצה “עידו”. צלצול, ארוך, כביכול אדיש. אין מענה.
ניסתה שוב.
״המנוי אינו זמין״.
גל של בהלה הציפה אותה. הייתה לבד. הדלת נעולה, אין סיכוי שתפתח אותה בשכיבה. אמבולנס יעמוד שם, אך הדלת תיבּצר.
האירועים התערבבו בלי הפסקה. כמעט מאבדת הכרה נכנסה לוואטסאפ. הכול כפול. כתבה, כהרגלה, לעידו:
״אני חייבת לבית חולים! הדלת נעולה! זה התחיל, נפלתי, אין לי כוח לקום. תבוא מיד, אני מתחננת!״
שלחה. הטלפון נשמט, המסך כבה.
עידו ברק, מנכ״ל חברת נדל״ן ידועה בתל אביב, ניהל ישיבה. היה קשוח, ממוקד, לא סבל איחורים. עובדיו חששו ממנו.
הנייד צפצף. מבט חטוף. הודעה. השם מוכר רינת, אשתו של עידו אוחיון מהרכש, אישה טובה, צנועה, כמה פעמים חתמה אצלו טפסים.
ברק קרא. תארו פניו נחרד.
הישיבה נגמרה! פסק, קופץ ממקומו.
אבל עידו… ניסה רו״ח להתחנן.
החוצה!
הוא זינק למשרדו, חייג לאוחיון. “המנוי אינו זמין”.
בן בליעל לחש ברק בזעם.
חייג למנהל האבטחה:
אתה מגלה לי איפה הנייד של אוחיון עכשיו. ורכב לאסוף אותי. אני יוצא מיד!
תוך שתי דקות נשלחה מיקום. אוחיון בכלל לא באזור נמצא באתר ספא יוקרתי בהרצליה פיתוח.
ברק נצמד לשפתיו, שיניו נקפצו.
הוא דהר בג׳יפ שלו, משתולל ברחובות. רינת גרה בדרום העיר, חמש עשרה דקות. אשתו מתה לפני חמש שנים, בשל כשל חירום בלב, והוא היטב זוכר את תחושת חוסר האונים כאשר העזרה לא הגיעה.
עלה לקומה שלישית. דפק. נעול. מעבר לדלת קול חיוור.
הוא לא חיכה למכבי האש. אחז במשקוף, דחף בכל כוח, עוד דחיפה הבריח נכנע.
רינת שכבה על הריצפה במסדרון, כפופה.
רינת!
היא פקחה עיניים במאמץ, עמומות.
עידו ברק? עידו שלי?
אני במקומו. החזיקי חזק.
הוא הרים אותה בזרועותיו.
ברכב נהג במהירות פראית, השכנים נצמדו לאי תנועה. רינת נשמה בכבדות מאחור.
עוד מעט, תתאפקי אמר המנכ”ל בקול עמוק, מעבר למראה. עוד רגע.
במרכז הרפואי חיכו להם רופאים בעגלה ברק הספיק להתריע.
אתה הבעל? צרחה המיילדת.
אני אבא שלה מעכשיו. אתם אחראים בלב ונפש על האמא והילדים!
הוא נותר מחוץ לחדר הניתוח. שעות הלך הלוך ושוב במסדרון. לבסוף יצא הרופא, מסיר מסכה.
אפשר לנשום. תאומים בנים. היו סיבוכים, אך הספקנו. משקל נמוך, זקוקים למעקב, אבל בסדר. האמא חלשה, תתחזק.
ברק נשען במצחו על זכוכית החלון.
תודה.
הוציא את הנייד. חייג שוב לאוחיון. לבסוף ענה, קולו מעורפל, ברקע מוזיקה חיה, קולות נשים.
כן, ברק? אתה חיפשת אותי? אני אני באתר עבודה, כאן קליטה גרועה
באתר, אמרת? בהרצליה שופכים עכשיו בטון?
שתיקה.
עידו ברק, אני
אתה מפוטר, עידו. בלי המלצות, ואל תביט אחורה. תתפלל שאשתך תסלח לך. אלמלא הייתי במקומה, לא הייתי מרחם.
רינת חזרה להכרה רק ביום שאחרי. חדר פרטי, שקט. על השידה בקבוק מים מינרלים חצי מלא, שקית מיץ גזר.
הדלת נפתחה. עידו ברק נכנס, בבגדי עבודה, נטול עניבה, עייף.
איך את?
עידו ברק ניסתה להתיישב, מקום הניתוח כאב תודה רבה. אני התבלבלתי במספרים
תודי למקרה שהתבלבלת, התיישב על כיסאה רינת, אנחנו צריכים שיחה רצינית.
סיפר לה הכול. על ההודעה, על אתר הנופש, על הפיטורין. טון קשה.
בקרוב ינסה להתקשר, לבקש סליחה. הדירה, שלו?
של ההורים שלו, לחשה רינת, דמעות ממלאות עיניה. אין לי לאן ללכת. רק דודה בגליל, וזה רחוק.
ברק שתק, מטופף באצבעותיו על הברך.
תראי, אצלי בוילה מקום רב, שתי קומות. רק ישן שם. אגף אורחים מחכה. תתגוררי שם עם הילדים עד שתעמדי על הרגליים. אני צריך עוזרת, שומרים על הבית. זה עבודה, אל תרגישי צדקה.
אני? עם שני תינוקות? איזו עוזרת אהיה?
תסתדרי. אעזור. זו לא חסד, רינת. אני רוצה חיים בבית.
השחרור היה רגוע. עידו ניסה לחדור למבנה, אך המאבטחים לא אפשרו. עמד מתחת לחלון, צורח משהו שיכור.
רינת עמדה מאחורי הווילון, הכל ריק בליבה. רק רוגע חסר צבע.
ברק בעצמו אסף אותה. העמיס את הפקלאות, הרכיב את כסאות הילדים באוטו.
בואי הביתה אמר פשוט.
חיים חדשים התחילו בבית ברק. הווילה הגדולה התאוששה. מריח אבקת תינוקות, כביסה מתייבשת ביום תל אביבי.
עידו ברק התגלה כאדם עדין. בלילות, כששב מהעבודה, לקח תינוק תורן, גולם במיומנות מסורבלת.
מה שלומכם, לוחמים קטנים? התעניין בקול עמוק. גודלים לי פה.
הבנים צור ונדב הביטו בו בעיניים גדולות.
הבעל לשעבר נעלם. משגילה שברק סגר בפניו דלתות כל המשרדים בעיר, עבר לבית אמו. שלח דמי מזונות זעומים, לרינת היה לא חשוב כבר. פתאום הרגישה מוגנת, לראשונה מאז התחתנה.
עברו שנתיים.
רינת ערכה שולחן בגינה. יום ראשון, יולי חם. ברק הכין שיפודים על המנגל.
הבנים התרוצצו על הדשא, רודפים אחרי פרפר גדול.
אבוש, בוא תראה! קרא נדב ומצביע לשמיים.
רינת נעצרה עם צלחת בידיה. ברק נטה אף הוא. נדב כינה אותו אבא, לראשונה. עד עתה עידו בלבד.
ברק עזב הכל, ניגש והרים את נדב גבוה.
פרפר, אה? בעצם זה דבור. יש לו תפקיד אמיתי.
אחר כך בחן את רינת היטב. עיניו רכות, שונה מהעוצמה שהפחידה אחרים.
רינת, אמר תתיישבי רגע.
התיישבה.
אני לא רומנטיקן. מילים יפות אין לי. אבל הילדים הם שלי, ואת את לא זרה לי יותר.
שלף מהכיס קופסה קטנה, מקרטון פשוטה.
אנחנו שנתיים יחד, בפועל משפחה. בואי נמסד. אאמץ את הבנים, אתן להם שם, שלא יזלזלו לעולם. את מסכימה?
רינת הביטה, דמעות שקופות יורדות. לא מכאב הפעם, אלא, סוף־סוף, הקלה יש על מי להישען, והכתף יציבה.
מסכימה, עידו ברק חייכה דרך הבכי.
סיכמנו. די לקרוא לי בשם משפחה, בבקשה.
בערב, כשהילדים כבר ישנים, הם ישבו במרפסת. כוסות התה התקררו. אי שם, בעיר אחרת, בעלה לשעבר שותה ערק זול ומקטר על חייו לחברה. אבל בבית החמים הזה ישנים שני בנים פוזלים שהיו להם לראשונה אבא אמיתי.
לפעמים, טעות של מספר או שם יכולה להפוך חיים. רק אל תטעו באדם.
