המקום שלי
אמא, מה את עושה?! נעה כמעט בוכה, מביטה איך אמא שלה שולפת מהארון את מעט החפצים שיש לה. השמלה האדומה עם הנקודות, האהובה על נעה, נזרקת ברישול לרצפה, ומיד מושכת את תשומת ליבו של אחיה הקטן, תומר, שיושב על השטיח. תומר תופס את קצה החגורה ותוחב אותו לפה. לא, תומר! תחזיר!
חבל לך על סמרטוט! ענת זורקת גם את הגינס של נעה לערימת הבגדים וסוגרת בטריקת דלת את הארון. קומי ותצאי מפה!
לאן אלך, אמא? איפה אמצא מקום עכשיו, במיוחד בלילה? למה את עושה את זה?
מה שאני רוצה אני עושה! זה הבית שלי! אין לך פה מקום!
ומה איתי? זה לא הבית שלי גם?
לא, חמודה. אין לך כלום פה משלך! ענת מרימה על ידיים את תומר ומנגבת לו את האף בקצה השמלה של נעה. כלום! וחלאס עם העצבים! עוד לא התחלתי לבנות את החיים מחדש ואת באה להרוס לי הכול? לא אתן לזה לקרות!
מה אני הורסת לך, אמא? מה?!
מי משחקת אותה מול יוסי? את לא?
אמא! נעה צורחת, תומר נבהל ופורץ בבכי. מה את אומרת?! את שומעת את עצמך בכלל?!
שומעת מצוין! נגמר! אמרתי הכול! יש לך חמש דקות לא לראות אותך פה!
ענת דופקת עם הרגל את דלת החדר ויוצאת, ונעה עומדת המומה, עדיין לא קולטת מה קרה עכשיו. כנראה זרקו אותה מהבית הראש מסרב לעבוד. נעה מנסה לאחוז במשהו, לחשוב על האופציה הראשונה, אבל המחשבות מתפזרות לקרעים ולא נותנות לה להירגע. מעבר לדלת נשמע הבכי של תומר, ובסוף נעה מתעוררת. הוא בוכה כל כך במרירות, שהיא לא שולטת בעצמה ונמשכת לדלת. הרי תמיד זאת הייתה הדאגה שלה להרגיע, להסיח, רק שלא יצרח. יוסי, החבר החדש של אימא לא סובל את זה שתומר בוכה. כל הדמעות מוציאות אותו מכליו, ובאופן כללי, הוא ועולם הילדים לא חברים. ונעה, שגדלה בבית אחר, מלא אהבה ודאגה, לא מצליחה להבין מה קורה עם אימא ברגעים כאלה. במקום להרגיע בעצמה, היא תמיד נותנת את הילד לנעה והולכת לחבר שלה.
תסתדרי! את כבר גדולה תעזרי!
גדולה רק אתמול עוד הייתה ילדת-בית מפונקת, בת של אמא ושל אבא, והיום פתאום הפכה לזרה, כמו שענת קוראת לה עכשיו. בשנתיים האחרונות הכול קרה מהר מדי, ונעה פשוט לא מספיקה לעכל את רצף השינויים שמפרק להם את המשפחה.
בהתחלה אבא נפטר מדום לב. פשוט ועצוב, והוא היה יכול להינצל אם מישהו ליד תחנת האוטובוס היה שם לב… אבל הוא נשאר לשבת שם לבד יותר משעה. אנשים הלכו מסביב, ממהרים לעיסוקיהם. אף אחד לא ניגש, לא שאל, לא התקשר למדא. אולי חשבו שהוא שיכור או מסטול, שוכב לו ככה באמצע נובמבר. כשמישהו סוף סוף נגעה בו, כבר היה מאוחר מדי.
נעה לא תשכח איך אמא שלה קפאה במקום והפכה לזומבי מהלך, לא אומרת מילה, פשוט בלי כוחות. נעה בכתה, ניסתה להגיע אליה לשווא. ענת נפרדה מהבעל בלי דמעה וחזרה לחדר, ושכחה שיש לה ילדה שנשארה לבד מוחלט.
לא היו קרובים, והחברים של ההורים מזמן התרחקו. ההורים תמיד התגאו במשפחה הגרעינית והעובדה שלא זקוקים לאף אחד. נעה גם הכירה את זה וכשהגיעו אורחים, לא אהבה. למה שיבואו? מספיק טוב לבד.
זה החזיק עד שנעה נכנסה לכיתה א’. משום מה, היו הרבה פחות בנים מהבנות בכיתה, והיא התיישבה ליד ילדה קטנטנה ושובבה. צמות שחורות כמות שהיד עבה, כל כך כבדות שהיא הייתה הולכת עם ראש מורם. נעה קינאה בה. השיער שלה היה בלונדיני לא ממושמע, אף פעם לא הסתדר כמו שאמא רצתה, ומאז היום הראשון קראו לה “סבאבא”.
אחרי יומיים אספה נעה אומץ ונגעה בצמה של הילדה, שהודיעה: “מיאס לי! אני אגזור! גם אם אמא תכעס.” נעה השיבה בלי לחשוב: “משוגעת? זה יפהפה!”
מאותו רגע התחילה החברות שלה עם הדס, כך כולם קראו לה גם בבית הספר. הדס הייתה הרביעית מתוך שישה ילדים במשפחת שושני. כשנעה באה לראשונה לביתם בית ישן, מלא תוספות מוזרות, בקצה הרחוב, תמיד רועש, המון ילדים בכול פינה היא הלכה לאיבוד בין קרובי הדס, ניסתה להבין מי זה מי, ולא הצליחה.
אמא של הדס הייתה מהמופתים כל מי שנכנס, מקבל אוכל כאילו יום חג. האחיות לימדו לאפות, האחים עזרו בשיעורי בית, אפילו הילדות הקטנות עשו עוגות בחמש דקות, וגם את זה נעה לא קיבלה בבית, אמא תמיד אמרה “עוד מוקדם”.
אצל הדס, נעה הבינה שקרובים וחברים זה לא כזה נורא. היא ראתה איך הילדים מקבלים אינספור מתנות, לא רק ליום הולדת אלא לכול שמחה. שמחה של מישהו במשפחה, וזאת תמיד סיבה לעוד ממתקים, למתנות. אין צריך תירוץ אם אוהבים, אמרה הדס.
ענת, אמא של נעה, לא אהבה את החברות. היא לא חסה על הדס, ואם הייתה רואה את הבית, בטח הייתה אוסרת ללכת אליה. מזלה שאמא עבדה המון, נעה הייתה רצה הביתה, בולעת מרק, והולכת מיד לבית של הדס. שם והיא מצאה בית, חום, מישהו שמחכה לה, מלמד אותה, נותן לה הרגשה של שייכות.
כשנודע למשפחת שושני מה עבר על נעה, שלחו באותו ערב את שני האחים הגדולים של הדס, שהביאו מעט כסף ועזרו עם כל הסידורים. אמא של נעה לא השתתפה, לא רצתה לצאת מהחדר, אבל האחים טיפלו בכל, והחזירו אותן הביתה. הדס ניסתה להרגיע את נעה; בסוף גם היא בכתה יחד אתה, תוך כדי ערבוב בצק לעוגיות שמילאו חצי מקרר.
ואחרי כן, חודשים ארוכים, נעה הרגישה ליד האנשים של משפחת שושני תמיד. הם ליוו, דאגו, סידרו עניינים, לא נתנו לה להתפרק וליפול. ענת לא שמה לב, אבל נעה קלטה הכול.
אחרי חצי שנה הדס נישאה. נעה לא האמינה ותקפה אותה בשאלות: “מה פתאום חתונה עכשיו? מה עם הלימודים? רצית להיות רופאה!”
הדס חייכה בשקט והסבירה: “אמשיך ללמוד. אבא ובעלי כבר סידרו את זה ביניהם.” נעה שתקה בהלם: “את בכלל אוהבת אותו?” “לא מכירה אותו מספיק. ההורים שלי רוצים בטובתי. בוטחת בהם.”
החתונה של הדס שברה את נעה, וביום שבו נודע לה שהדס עוזבת ללמוד בירושלים, בכתה בלי סוף. “איך אחיה בלעדייך?” “אם יהיה קשה, תבואי. נמצא פתרון.”
באותם ימים יוסי השתלט על הבית, הדס שמה לב שנעה מתחמקת מלחזור הביתה. היא לא סיפרה לה איך יוסי אורב לה, איך ענת נהייתה אמא אחרת אחרי הלידה השנייה. נעה מצאה עצמה סגורה בחדר, שומרת על תומר לאורך לילות שלמים, בלי שינה, מתעלפת פעמיים בעבודה.
עוד לפני שסיימה את הלימודים, מצאה עבודה בבית חולים, ושם סוף סוף מצאה קצת שלווה, בזכות משמרות הלילה שבהן לא הייתה חייבת לחזור לבית.
כשנשארה לבד בבית, פרץ מריבה ענקית עם אמא, סבל שנבנה הרבה זמן. ענת לא הייתה מוכנה להקשיב, והכול התפרק ביום ההוא.
שכנה נחמדה טרחה על תומר ואמרה לאמא בהערה נוגעת: “איזה יפים הילדים שלך, ענת. חבל שאבא לא רואה אותה. כבר לא ילדה. יש לה חבר בכלל? רצה רק בין עבודה ללימודים. צריך לה להתחיל חיים.” אולי אלה הדברים שהפילו את ענת סופית לשבר.
עכשיו נעה אורזת הכל והוא נע בין דמעות לחרדה לאיפה תלך? לאל הדס היא לא רוצה להעמיס, הרי היא בהריון ובלימודים ומה היום עשו לה אפילו לא תוכל להסביר.
נעה מסמנת בגופה את החדר בפעם האחרונה, אוספת את התמונה של אביה מהמדף ודוחפת לתיק. הלב שלה חנוק מכאב קטן שמכרסם מבפנים. בחוץ כבר חשוך וקריר, סתיו הגיע מהר השנה תל אביב קרה פתאום אבל נעה מתעטפת בצעיף שקיבלה מהדס ביום חורף, וברגע זה מרגישה לפחות קצת מוגנת.
התחנה ריקה כמעט כולה. כלב רחוב בודד וזוג עוברי אורח. נעה מניחה את תיק על הספסל ודוחפת ידיים לקפוצ’ון.
רכב עוצר לידה, היא קופאת, מחפשת להיעלם.
נעה?
גיל!
גיל אח של הדס יוצא מאחורי ההגה והיא כמעט בוכה מהקלה. זה שפתר לה פעם את בעיות האלגברה ועזר כשאבא מת.
מה את עושה כאן ככה? בדרך למשמרת?
לא האמת… אני חייבת לבית החולים!
נו, אז? למה עם כל הציוד הזה?
בלי להבין איך, נעה מספרת לו הכול על אמא, יוסי, תומר ועל כך שהיא פשוט עכשיו חסרת בית.
ברור. תעלי. גיל, שתמיד היה בחור ענייני, פותח לה את הדלת. נעה עולה בשקט, משוכנעת שבטח יסיע אותה לבית החולים.
הם נוסעים דרך תל אביב הלילית. במכונית חמים ושקט, ונעה מתמסרת לרוגע שנפל עליה בפתאומיות. היא ממקדת מבט בחלון, מנסה לחשוב מה הלאה, והמילים של אמא לא יוצאות לה מהראש: “אין לך פה מקום!”
הם עוצרים פתאום, כיוון שונה מהכיוון לבית החולים. “לאן הגענו? לא זה הכיוון,” שואלת נעה.
את מתכוונת לישון שם?
כן
ומה מחר? ומה מחרתיים?
אני לא יודעת.
אני כן. אנחנו לא לבית החולים, אנחנו למקום אחר.
לאן?
תראי.
בניין דירות גבוה בצפון תל אביב מוקף גדר יפה. המאבטח פותח את השער, גיל מחנה ומוביל את נעה לדירה בקומה שלישית. הוא מצלצל.
לאחר זמן מה הדלת נפתחת ואישה גדולה פותחת. בתה של סבתא, מתברר בסוף מאירה ושמחה.
גיללי! למה לא אמרת שאת מגיע? האישה הזאת, בגובה ובמידות, נראית ענקית, אבל השמלה רק גרמה לה להיראות כך. מי איתך? רגע! בטח את חברה של הדסי! ראיתי אותך בחתונה! בואי, ילדה. פה את לא זרה. אל תעליבי אותי.
נעה נכנסת ומכוסה בחום. פרוזדור מרוצף שיש, נברשת מזכוכית נוצצת מהתקרה. בזמן שהיא בוחנת את המקום, גיל מסתודד עם הסבתא ומסמן לה שלום.
לאן אתה? נעה לא מספיקה לשאול, הוא כבר נעלם והיא נשארת לבד עם סבתא של הדס, דבורה.
למה את עומדת כאן? תורידי נעליים ותיכנסי! נשתה קפה, נדבר, תספרי למה ילדה יפה שלך מסתובבת בלילה לבד ברחוב. אין לך בית? אין אמא?
נדמה לי שכבר אין ונעה מתיישבת על שרפרף, פורצת בבכי. דבורה מצמידה אותה אליה, מלטפת, ומנחמת: אוי ילדה שלי, לאן שמו אותך השמיים ככה, אה? הכל יהיה בסדר. שמעי לי. עברתי דברים קשים, אני יודעת שחובה לשרוד ולהמשיך הלאה. פה תמצאי מקום ומנוחה. אני אלמד אותך לשתות אספרסו שוקו, ואז כבר תזכרי איך לצחוק
שורה של כוסות קפה קטנות על השולחן. המרירות של הקפה קשה מהדמעות. אבל נעה ממשיכה לשתות, מקשיבה לסיפורים של דבורה.
תקראי לי דבורה. כך קראו לי פעם מזמן, כשהייתי נערה כמוך. חיה עם הורים, אחיות ואחים. הבית שלנו היה רחוק מכאן, בארץ ישראל הישנה. אחרי כל הרעות, גם את כשתגדלי, אל תשכחי, שום רוע לא שורד, רק משפחה, ילדים, משהו קטן להיאחז בו.
ולמה את לא גרה אצל הילדים שלך?
כי הדברים שעברתי לא עוזבים אותי, אני צועקת בלילה, לא רוצה להפריע. פה בלב שלי יישאר הכאב, אבל בשמחתם לא אפריע.
וזהו? לא היו לך ילדים משלך?
כבר לא היה זמן. רציתי להקים את כולם על הרגליים.
דבורה שותקת. נעה שואלת: רק בגלל זה?
לא, נבונה. כי גם את תשמרי על הלב, וגם על השכל. ולפעמים באמת אהבתי דווקא מישהו מכל אלה שבסוף לקח לי את הבית… רבה יותר מהכול. אבל כוח? אין לאף אחת כוח לבד. רק בזכות אלה שאיתך.
עכשיו יש לי כוח שלך?
בדיוק! אני אתן לך את מה שהעבירו לי פעם. כאן, זה יהיה הבית שלך עד שאעזוב אותך. ואני הולכת להכין ממך אישה כמו שצריך!
שנתיים אחרי זה, נעה כבר בשלנית אדירה, טובה אפילו מהדס, שחוזרת לביקור.
יותר טוב משל דודה! מה שמת בפלאפל? איך למדת? שואלת הדס ומתפתלת מקור הנאה. איך אצלך?
טוב. בזכות דבורה. אם לא היא…
אל תפרגני לי יותר מדי, אני עוד אקבל גאווה! דבורה אומרת ומקפידה על הקפה.
עובדה, כל הבית יודע.
זה, אגב, מזמן לא רק ביתה של דבורה. נעה מטפלת בענייני אחיה, תומר, וגם מסיימת את הלימודים.
נעה, מה חדש? הדס לא מבינה את הדאגה אצל נעה.
אמא חולה מאוד.
עד כדי כך?
מאוד. נשאר לה מעט. הגעתי לאיפה שעובדת, היא אושפזה שם. הכול אני כבר יודעת, פשוט לא מצליחה לגשת אליה…
למה? תחשבי אחר כך לא תוכלי לסלוח!
אני יודעת, הדס… אבל כשהיא זרקה אותי… למה שאחשוב עליה? יוסי זרק אותה כבר, הלך ברגע שנודע המחלה, גם את תומר עזב.
איפה תומר?
בפנימייה. לא נותנים לי אותו. יש לי עבודה, אבל אין לי דירה משלי. גם אמא כבר דאגה להוציא אותי מהבית אצל הפקיד.
נעה, זה הזמן לפעול, לא בשבילך בשביל תומר! אין לך מה להתחשב בעצמך עכשיו.
בסוף נעה מתפייסת עם ענת, זה קורה יומיים לפני פטירתה. כל התקופה היא מתייצבת לידה, מרגיעה ומטפלת, נשארת לילות שלמים בבית החולים. שמחה קטנה נשארת בלב ברגע הצער, בו היא זוכרת את הילדות שלה אמא צעירה בשמלה אדומה עם נקודות, נותנת לה דובדבנים צהובים, מתוק כמו נשיקות של אמא.
אני סולחת לך, אמא…
וכמו שדבורה תמיד אמרה: צריך לדעת לשחרר את הכאב. כך אפשר להמשיך ולראות את האור.
כעבור שבוע תומר נכנס איתה לדירה. אז עכשיו אני באמת בבית?
כן, תומרי. עכשיו זה הבית שלנו. כאן, זה המקום שלנו.
ותומר מהנהן ברצינות כזו, שנעה מבינה עכשיו הכול במקום.
