ציפור האושר
דינה! מה לקח לך כל כך הרבה זמן?! אני מחכה לך, מחכה! בואי שבּי! שרה, השכנה של דינה שפריר, התיישבה בנוחות על הספסל.
ולמה לא? איזה ערב נפלא! למה להישאר בבית? שם רק הטלוויזיה, וסימה החתולה. שעמום! אבל בחצר אביב! אמנם עוד רק אפריל, אבל כבר חם ממש. אפילו עץ השקד הקטן ששתל בעלה של שרה, עוזי ז”ל, מתחת לחלון, כבר התעורר ומלא פרחים. והספסל מתחתיו עוזי בעצמו בנה אותו כולו מוכן ללחישות ולריכולים. שבוע שעבר היא צבועה אותו. עכשיו הוא נוצץ כמו חדש! מחכה שכבר יגיעו השכנות, תשבנה ברצף, ותתחיל ההתארגנות הרגילה על הילדים, הבריאות, החיים ואהבה.
ועל מה עוד יכול אישה לדבר? גם אם כבר מכירות אחת את השנייה מהגן, תמיד יש איזה פרט חדש. הילדים גדלים, התסמינים מתרבים, ואהבה מה עם אהבה? אף פעם אין ממנה מספיק. כל אחת יושבת ומקווה ששכנה תשתף אותה באיזה סיפור אהבה שיחמם לה את הלב, ולוּ לכמה דקות. כי גם אם אצלה הכל שומם בלב, אם למישהי בעולם עוד נשארה אהבה אז לפחות היא לא נעלמה מהאדמה.
שרה לשכנות פשוט שרית היא ודינה הכירו מאז שהיו בנות שלוש. חצי מאה יחד באותו בניין. בתור ילדות, לא נעלו דלתות. לכל היותר, אם דינה לא הייתה בבית הייתה משחקת אצל שרה, ולהפך. רק כשהתחילו לחפש את האושר שלהן, אימהותיהן התחילו לנעול עם מפתח.
הן היו אז בנות שש.
לשרה הגיעה לביקור הסבתא מירושלים. והיא סיפרה להן את סוד החיים: “צריך לתפוס את ציפור האושר ולא לשחרר! ככה החיים יהיו קלים ונעימים, וכל המשפחה תחיה בשלום”.
על החיים לא הבינו כל כך, אבל שכל המשפחה לא תריב את זה הן זכרו. ומכאן, ברור הן החליטו ללכת לחפש את הציפור.
מה גם ששרה טענה שהיא יודעת איפה היא חיה בבית ממול, אצל שכנה קפדנית עם קול מצחיק. לפעמים הוא היה מוציא את הציפור לחצר. איזו יפה! צבעונית, ענקית, צורחת כמו איזו תוכי מהודו. אפילו בספארי הם לא ראו כזו.
הן התכוננו למשימה. על המרפסת של שרה מצאו כלוב ישן. אי אפשר להחזיק ציפור ביד, לא? לשרוד בלי ידיים למגנום יהלום בטעם שוקולד? חבל”ז.
הביאו איתן גם חלה וביסקוויטים מי יודע למה היא אוהבת. דינה, תמיד חושבת קדימה, הוסיפה גם סוכריית טופי. אולי היא אוהבת מתוק?
לא מיהרו; משימה חשובה לא פותרים בריצה. כשהסבתא כבר חזרה הביתה, וגם ההורים התחילו לארוז לנסיעה לכנרת כולם יחד, שתי משפחות כדי לחסוך קצת שקלים. חצי מדינה נוסעת לכנרת בכזו עונה! איזה יופי! חוף ליד, בית אמנם ישן, אבל גינה ענקית ונדנדות.
שרה חיכתה גם לנסיעה וגם לעלות בקיץ לסבתא, והיה לה קצת עצוב על דינה לה אין סבתא. איך זה שיש ילדים בלי סבתא? מי יחנך אותם מתחת לשולחן עם עוגיות? מי יקשיב לסיפור ארוך בלי סוף, ולא “העכבר והגבינה” רק בגלל שצריך לעשות כלים?
שרה חשבה: תפסו את הציפור תהיה גם לדינה סבתא! אולי מהכביש הסמוך, ואז בכלל לא צריך להיפרד בקיץ.
יום לפני הנסיעה, הודיעו להורים שהן יורדות לשחק, והחלו במסע דלת מאחורי דלת, במבנה האפור ממול.
החצר שקטה, אין נפש חיה. כולם ממוזגים בבית או בעבודה.
הבנות הסתכלו אחת על השנייה. איך נמצא ציפור עכשיו? אין את מי לשאול דינה כבר נראתה מוכנה לבכות, אבל שרה היא לא בוכה על שטויות. חייבות להזדרז אחרת ילכו החלומות על סבתא חדשה, מגנום, ושמלות תואמות.
למה הציפור הזאת כל כך מסובכת? אם הייתה טובת לב הייתה יושבת על ענפי הזית מחוץ לבניין, לא?
שרה משכה את דינה, והובילה לדלת של מישהו. דפקו. וככה דפקו, וקראו: “איפה גרה ציפור האושר?”.
המבוגרים? מוזרים! חלק סתם נזפו, חלק איימו שיקראו למשטרה. שרה ודינה מייד ברחו מהדלת הירוקה עם הידית המשונה אצל כאלה אין בכלל סיכוי למצוא ציפור כזאת!
רק בדירה אחת פתח ילד קצת יותר גדול מהן. לשאלה רק גיחך והחווה בידו: “בואו!”.
ציפור לא הייתה, אבל היו מיליון חפצים מעניינים: מסכות מפחידות על הקיר, קונכיות בדיוק כמו בים, ודגם של ספינה אמיתי ממש עם חבלים, מפרשים ודמויות.
אני ואבא הרכבנו. “המלכה שרה”.
באמת? שרה התלהבה, מתכופפת לא לגעת.
את קוראים לך שרה? כן, כמו אמא שלי!
ואיפה היא?
אמא? בעבודה. תכף תחזור. למה אתן לבד? לא יחפשו אתכן?
ופתאום נזכרו שתכף צהריים, בטח כבר מחפשים אותן, והאימהות בדרך לעבור מדאגה לכעס.
דינוש, רוצות לברוח!
חכו! הילד רץ אחריהן עד הדלת הנה!
הוא הושיט להן נוצה צבעונית. הדור נשאר פעור פה.
מה זה?
נוצה של טווס! אמא מביאה מהספארי. קחו!
הן אמצו את הנוצה ורצו הביתה.
ושם כאוס! אמהות בוכות, אבות עם סיגריה בפה וטלפון למשטרה: “רק אל תעזבו!”. אמא של דינה פשוט קרסה באמצע המשטח הלבן של הג’ימבורי.
היה הכל: דמעות, נשיקות, חגורה ליתר בטחון חבל שלא היה זמן לעונש אמיתי. תוך יומיים כבר לא זכרו כלום.
על נדנדה ליד הבית ששכרו בכנרת, הבנות לחשו:
דינוש, נראה לי שלא צריך שום ציפור.
למה?
כי סבתא אמרה: הכי הרבה אושר כשאוהבים אותך.
נו?
אם לא היו אוהבים אותנו, לא היו בוכים עלינו ש”נעלמנו”. מסכימה?
מסכימה.
אז אנחנו מאושרות, לא?
אולי
אני בטוחה!
ומה עם ההורים? דינה שאלה.
מתי רבו בפעם האחרונה?
לא
אז למה דווקא ציפור תעשה שינוי? יכלו להסתדר לבד אם היו רוצים!
הקיץ ההוא נשאר הזיכרון הכי מתוק מהילדות המשותפת.
שרה, בכל פעם שחשבה על חייה, שמחה שיש לה עם מי לשתף זיכרונות. ובכלל, דינה תמיד זוכרת יותר פרטים, אולי כי היא רגועה בעוד שרה כמו רוח, כל הזמן עסוקה ומתלהבת.
דווקא כששרה הכירה את בעלה, היא בכלל לא זיהתה אותו. רק אחרי חודש, כשהגיעו אליו לדירה:
“המלכה שרה”
הספינה עמדה על המדף, והוא מחייך. ושרה חזרה להיות ילדה, מפחדת לגעת בדמויות המלחים.
אחרי החתונה, הוציאה מתיק הספרים שלה נוצה ששמרה המון שנים, והראתה לו:
זוכר?
הם צחקו שעות, עושים צחוק מזיכרונות של מי שהיה, אולי, הילד מהמסכה.
והיה אושר, שנמשך קרוב לשלושים שנה. עם אתגרים, פרידה, לידה ראשונה של ילדה, ואחר כך בן. עם מחלה, שבה עוזי הציל את שרה בזכות קשרים עם פרופסור מטל השומר, וכל הדרך הוא החזיק לה את היד. ואז הימים הקשים, שאי אפשר לנשום יום בו עוזי נפטר. ודינה, שהייתה שם, לא איבדה עשתונות שפכה מים על פניה, החזיקה אותה ואמרה:
תחזיקי מעמד, שרה! יש לך ילדים!
ושרית חזרה לעצמה. הרי יש עדיין אושר לידה, אומנם לא מלא, אבל עדיין קיבלה אותו מעוזי. הילדים כבר בוגרים, אבל להעלם יחד עם אבא זה לא יקרה! אסור! איך אמרה הסבתא?
כל עוד יש מישהו בין ילד לשמים הוא לא יתום.
צדקה! ומכאן חייבים להמשיך. להיות שמחה לילדים, לנכדים. וגם כשהילדים מתרחקים, יש לה תפקיד: להתארגן, להעמיס מתנות ולבקר אצל הבן או אצל הבת. כולם שמחים כשסבתא שרה באה. או לחכות לחופש. ופתאום הבית מלא נכדים, בלגן, חוסר שינה, סיפורים בלילות. והלב שוב שקט.
אבל לא לכולם יש כזה מזל. לפעמים אף אחד לא מצליח לתפוס קצת אושר. הן דווקא כן. התובנה הזו באה כבר אז, שבאמת, אם כבר יש ילדים בריאים ושמחים, כל השאר מתווסף אם מתאמצים מספיק.
ולמרות שדינה יכלה להישאר בלי ילדים עם בעל לא הצליח לה. אבל האהבה ביניהם הייתה כבדה מכל רכילות שכנה. תמיד יחד, אף פעם לא נמאס.
שרה לא האמינה פעם בסיפורי אהבה כאלה ואז פגשה את עוזי. ולדינה הייתה כבר דוגמה חיה.
גם במשפחה לא הכל הסתדר בקלות במיוחד עם המשפחה המורחבת של בעלה של דינה, תמר אימא שלו דווקא הייתה אישה טובה, היחידה שקיבלה אותה מיד. איך שתי אחיות יצאו כאלה נמרות אף אחד לא יודע.
תמר תמיד עזרה ולבסוף, היא שדאגה שבסוף תהיה לדינה ילד. כשהבינו שלא יוכלו להביא ילדים יחד, תמר אחות ותיקה בבית חולים בלינסון מצאה מסלול והביאה אותם לאימוץ. שנה שלמה היו “עלומים”, חזרו כשיש ילד. כשהשכנות שאלו: “איפה לקחתם?”, דינה קימטה גבה ולא ענתה. תמר ידעה במשפחות שלנו האהבה הכי חשובה.
והשכנה ניהלו אותה עם שתיקות. כולם פחדו מתמר, שהפכה פתאום חסרת פשרות בענייני הנכד.
ובדירה הצמודה, אצל שרה, תמיד חיים שלווים. טיולים יחד, הילדים חברים, דלתות פתוחות חוץ מפיקוח קפדני, שכבר לא חוזרים על סיפור עם הציפור.
עד שיום אחד עוזי נפטר, ואחר כך גם בעלה של דינה. פתאום דינה כמעט נשברה, ושרה התעוררה; דינה יש לך בן! הורים! תמר! אין לך זמן להישבר עכשיו. מה היה אומר בעלך אם היה רואה אותך בוכה חודש? הוא אהב אותך יותר ממה שידע לחיות.
דינה קמה, לתדהמת כולם, והמשיכה לשמור את האהבה בלב.
הבן, גדי, סיים קורס קצינים, ואין שנה שלא בא לבקר פעמיים עם הילדים. הכלה אורית היחסים איתה של דינה ממש אימהיים. תמיד קיבלה אותה כמו בת, וביחד גם את בנה מאב אחר. היא קיבלה ליבה את כולם.
אז מתי אוספים לסוכה אצלך השנה? חם, וזה סימן! שרה שאלה.
בשבת! קודם ננקה את החלונות.
יואו, שכחתי, פסח מוקדם השנה. הגיע זמן לנקות!
המשפחה שלך באה?
ליומיים. הגדול נוסע לבדוק אוניברסיטאות בתל אביב. יגיעו קצר, אבל אולי משאירים את הקטנים לשבועיים. עוד נראה. שלך?
רק לקיץ. בתי הספר לא נגמרו.
מה זה חודשיים להמתנה?
לי זה מרגיש נצח!
זה תמיד ככה כשמחכים למשהו טוב הזמן נמרח ואז חולף כחיוך בתא מטען. וזאת השנייה הבודדת בשבילה שווה הכל, שרי, את יודעת?
מה?
אני מוכנה להקריב הכל בשביל השנייה הזו, השנים המתוקות שממשיכות להתגלגל בזיכרון כמו חרוזים על חוט אושר אף פעם לא גדול מדי, הוא רק קטן אם לא מבחינים בו.
נכון! זוכרת איך הלכנו אז לחפש את הציפור?
ברור! דינה פרצה בצחוק. אחרי זה לא יכולתי לשבת ישר שבוע, אבל גם את רקדת סביב אותו עץ!
היה רק יודעת מה? דינוש,
מה?
נדמה לי שבסוף כן תפסנו את הציפור הזו. מעולם לא שמנו לב אבל היא המשיכה לרחף איתנו. אחרת איך אפשר להסביר את כל מה שזכינו בו, כשכל כך הרבה נשים בעולם רק מתחננות אפילו לחצי מזה טובי בעלים, ילדים, נכדים סבתה מושלמת!
את צודקת! וצריך להודות לציפור. שתמשיך לרחף, ולברך גם את אלה שאנחנו אוהבותשרה נשענה אחורה, עיניה נעוצות בשקיעה שהזהיבה את הגינה. פתאום נשבה רוח קלה, ומעל ראשה ריחפה נוצה דקה צבעונית, זוהרת באור אחרון. דינה חייכה, שלפה טופי ישן מכיסה, והניחה לשתיהן למצוץ אותו, כמו באותם ימים.
״תראי, שרה,” לחשה, והנוצה נחתה על ברכהּ כמו קסם קטן, “נדמה שהציפור באה לבקר אותנו שוב.”
שרה צחקה, צחוק מתגלגל, שממלא את החצר ברחש חיים. “היא תמיד כאן, דינה. איפה שיש לב פתוח, אושר יודע למצוא דלת.”
הן נשארו לשבת כך, שתיים עם זכרונותיהן, סודותינו שנשמרו בעלים הרחבים, כשהגינה מתמלאת צחוק נכדים ודממה טובה של סוף. בלבן פרחי השקד, באור הזהובה שנשאר עוד רגע שם בדיוק נחה ציפור האושר שלהן.
והן ידעו: האושר הזה, פרוע ומסתורי, לא נלכד בכלוב אלא ממשיך לעוף בלב כל מי שמוכן לחלום, לאהוב ולשבת בערב חמים, ולחכות שוב לאביב.
