ניסינו להעביר את הדברים שלך לחדר האבידות, אמר השוטר. אבל… יש לך חתול לוחמני במיוחד. לא נותן להתקרב. קח בבקשה את החפצים והחתול. יש לנו מספיק עבודה גם ככה…
בכל תחנת רכבת בארץ יש אולם המתנה לפעמים רחב ומואר, לפעמים קטן ודחוס. יש אולמות עם כורסאות מרופדות, אחרים עם ספסלים קשים מעץ. למרות השוני, כולם חולקים משהו אחד ההמתנה הבלתי נמנעת.
כמעט כולנו, מי שנוסע ברכבת, מגיע לפחות פעם אחת מוקדם מדי, רק כדי לא לאחר, ואז סובל מהשעמום וההמתנה. מזוודות ותיקים נערמים לרגליים, הזמן לא זז, ואז אתה מתחיל להעביר בראש למה היית צריך להיות כזה יסודי…
כך גם באותו יום, ישבו אנשים באולם, משתדלים לא להיתקל במבטים זרים. חלק דפדף בעיתון, אחרים נשאבו לספר, אבל רובם נעלמו לתוך מסכי הטלפונים. כמה שלפו בזריזות סנדוויצ’ים והתחילו לנשנש ואליהם הוא בעיקר התקרב…
האולם היה בקומת הקרקע, עם כניסה ישירה מהרחוב. כנראה נמשך לשם מהריחות של האוכל שברחו מתוך השקיות.
זה היה חתול גדול, פרוותו האפורה מבולגנת. על צווארו היה קולר עם מספר טלפון ישראלי.
אנשים ניסו להרחיק אותו. במיוחד אימהות, שהאכילו את ילדיהן:
לך מפה, אתה חתול מלוכלך! אל תדביק לי את הילד במשהו!
החתול נשף לעצמו בתסכול והתרחק בצעד כבד. הוא בעצם לא ביקש כלום. רק התקרב, התיישב לידם, הסתכל ישר לעיניים – וחיכה…
הוא היה רעב מאוד. אבל לבקש הוא פשוט לא ידע.
רק לפני כמה ימים הביאו אותו לכאן. הבעלים מת באופן פתאומי, והיורשים החליטו למכור את הדירה. אחד מהם החליט “לפתור את הסיפור” בכך שלקח את החתול לתחנת הרכבת ואמר:
פה לפחות לא ימות מרעב, ועזב אותו.
אבל איך מבקשים עזרה? איך מספרים לאנשים שאתה רעב? זה משהו שהחתול לא ידע.
ועל כן פשוט ישב ליד אנשים בשקט, הריח את הבגטים, הריחות שגרמו לו לסחרחורת, והביט.
אבל לאנשים שנתקעו בעצמם עם עדיפות ההמתנה ברכבת לא התחשק לטפל גם בחתול הנטוש. רובם רק רצו שהרכבת תבוא כבר, ולהשאיר את האולם מאחור כמו חלום רע.
הגעתי לתחנה מוקדם. נסיעת עבודה קצרה לילה בדרך, בבוקר פגישה במשרד, ואז בחזרה הביתה. נשארו בערך ארבעים דקות לרכבת. מתוך שעמום, עקבתי אחרי הנעשה סביבי, ושמתי לב לחתול בדיוק כשאמא אחת נופפה עליו ביד וקראה עליו.
החתול התרחק באדישות והתיישב מעט בצד. כבר התרגל לקריאות ולקללות.
הבטתי שוב על הקולר היה מספר טלפון. בטח מישהו איבד אותו, חשבתי. הוצאתי את הקופסה מהתיק שניצלים שתמר אשתי הכינה מראש לדרך. פתחתי את המכסה, והריחות המוכרים מתקופת הילדות קינחו לי באף.
וואו, איזה טעים… חשבתי בקול, מביט בחתול. בא, חתול. בוא אלי. אני אתן לך.
החתול התלבט, החליק רגל קדימה ואחורה. פחד לקבל מכה נוספת.
בוא, אל תפחד, אמרתי. אני לא אעשה לך כלום.
ובהיסוס, החתול ניגש, הסתכל עלי במבט חודר. הנחתי חתיכת שניצל על המפית שלידו. הוא מיאו חלש והתחיל לאכול בזהירות, לא טפטף אפילו פירור.
ברור שאתה שייך למישהו, מלמלתי.
חיפשתי את המספר שעל הקולר, חייגתי אבל הופיע לי ישר “המספר אינו מחובר”.
קיללתי בלב. נשארו עשרים דקות לרכבת ומצאתי את עצמי בתוך סיפור הרבה יותר גדול ממה שהתכוונתי.
מה אני אמור לעשות עכשיו? אמרתי לעצמי, עיני רצו לצדדים.
התחושה של אובדן השתלטה עלי. התקשרתי לתמר, הסברתי מה קורה ושאלתי:
מה עושים? רואים שהוא ביתי. אף אחד לא עונה במספר. הוא סתם מסתובב פה רעב, ורק מגרשים אותו.
כל פעם אתה מתגלגל לסיפורים, צחקה תמר. באמת, מה לך ולחתול הזה?
את לא מבינה, עניתי. כולם דוחים אותו, והוא אפילו לא יודע לבקש.
הבנתי, היא ענתה. באיזה אולם אתה?
זהו! שמחתי, אני באולם ההמתנה.
תן לי גם את המספר שעל הקולר.
לפני שיצאתי לרציף ניגשתי עם החתול הצידה, השארתי לו את כל קופסת השניצלים.
תחכה כאן, ליטפתי אותו. תמר תגיע ותמצא אותך.
החתול הביט בי, כאילו אני האיש הראשון שרואה אותו, מאכיל אותו, נוגע בו במילים רגועות ונעימות. הוא דחף לי את היד קמעה ומילמל מיאו שקט.
יופי. תישאר פה. אל תברח. היא כבר תעזור…
ביום שלמחרת היה לי יום עמוס. רק בערב הצלחתי להתקשר לתמר.
מה קורה? שאלתי. מצאת את הבעלים? האכלת אותו?
חיפשתי אותו כל הערב, סיפרה תמר. בדקתי לפי המספר: מסתבר שהבעלים נפטר, והיורשים סתם השאירו אותו בתחנה ועזבו.
נאלמתי.
מחר בבוקר אעבור שוב, הוסיפה.
אני באמת לא מודאג אמרתי, למרות שאני חשוך דאגות. את תמצאי אותו.
אני שומעת כמה אתה “לא דואג”, היא התריעה. הלב שלך חלש, אל תילחץ! נמצא את החתול שלך. תן לי להתקשר לבת שלנו ולחתן, ניסה ביחד.
הנחתי את הטלפון, נושם עמוק, מנסה להרגיע את עצמי. “נכון, מה אני נלחץ? מה אכפת לי, כל כך הרבה חתולים ברחוב. אי אפשר להציל את כולם…” אבל בראש משהו לא עוזב. הגורל של החתול האפור הזה הפך פתאום לחשוב לי באמת.
בלילה לא נרדמתי טוב. חלמתי שאני מלטף את החתול, מנסה להסביר לו, והוא פשוט מהנהן.
בבוקר תמר התקשרה: הם חיפשו בכל התחנה, דיברו עם המנקים החתול נעלם.
הרגשתי אשמה כבדה. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, אבל זה לא עוזב.
חזרתי מהר ככל האפשר…
בערב כבר הייתי שוב בעיר. במקום לנסוע הביתה, השארתי את הדברים שלי ליד אחד הנוסעים, והתחלתי לחפש את החתול.
מה שהכי פחדתי לא למצוא אותו, או להגיע מאוחר מדי.
שעה וחצי שוטטתי בתחנה, אחר כך מסביב, ליד הפחים, מתחת לשיחים.
לקראת חצות הצטרפה אלי תמר, כולה עצבנית. רק בשתיים בלילה, גמורים, התיישבנו על הספסל ליד הכניסה והדלקנו סיגריה.
הרגליים שלי גמורות, היא אמרה.
כן. אז מה עושים עכשיו?
ננוח קצת ונמשיך. איפה השארת את הדברים?
אחזתי את הראש.
בתחנה… ליד מישהו. נראה לי שהוא כבר נסע מזמן!
אז קודם הולכים לקחת את הדברים. אם לא גנבו, שמים באוטו ואז ממשיכים.
עברנו באולם. ליד המזוודות עצר אותנו פטרול משטרתי.
שלכם? שאל השוטר.
שלנו, ענינו ביחד.
אז למה השארתם?
חיפשנו חתול, שוב עניתי עליו.
איזה חתול? תהה השוטר, הצביע לכיוון התיקים. זה, שעל המזוודה?
על המזוודה, ברוגע מוחלט, שכב החתול האפור הגדול.
רצינו להעביר הכל לחדר אבידות, אמר השוטר. אבל החתול שלכם… נלחם כמו כלב, אף אחד לא התקרב.
הוא לא נעלם. כנראה רק הלך לדקות. קחו גם את החתול וגם את הדברים, יש לנו מספיק מה לעשות.
ניגשתי בעדינות אל החתול. הוא ראה אותי זה שהאכיל, ליטף ואמר לו לחכות ומיד פתח במיאו של שמחה, התמתח כל גופו לעברי.
התיישבתי על הספסל, ליטפתי אותו לאורך הגב, נשמתי לרווחה. תמר התיישבה לידי.
אין אצלך דברים רגילים, היא אמרה, ונשקה לי בלחיי. אתה תמיד מתגלגל לסיפורים… יאללה, קח את המזוודה והולכים.
לקחתי את המזוודה והתרמיל, תמר אספה את החתול האפור הגדול רזה ומטונף, אבל מחייך כולו, ממש מושיט ראש להתחכך בה. ניסה ללקק לה את הלחי, והיא צחקה ברכות.
בבית, הדבר הראשון שתמר עשתה היה להשרות אותו במים חמימים, לייבש היטב במגבת עבה, להוריד את הקולר ולשים לפניו קערת מרק עוף חם.
בלילה התגנב החתול אל חדר השינה, התכרבל קרוב אליה, וכאילו הרגיש צורך לבדוק שלא תיעלם.
הניחה יד על גבו ולחשה:
תישן, חבר, תישן. אתה עכשיו בבית.
החתול נרדם בשקט, וגם אני עצמתי עיניים. בחלום, שוב הלכתי עם תמר וחיפשנו את החתול ברחבי התחנה.
והחתול, חלם שכל הזמן הזה, הוא דווקא מחפש את האיש שיציל אותו.
ובינתיים, בתחנה, התרוצצה גורה קטנה ג’ינג’ית, מביטה לאנשים לעיניים במבט מתחנן, מפעילה מיאו שבור. עוברי האורח לא עצרו. למי יש זמן? יש כל כך הרבה חתולים. אי אפשר להציל את כולם! חשבו, האיצו צעדים.
אז זהו. למדתי שלפעמים, מה שאתה מוצא זה בעצם מה שמחפש אותך. וגם האכפתיות של אדם בודד, יכולה לשנות חיים שלם, אפילו אם הוא כולו מכוסה פרווה אפורה.
