Последняя просьба
“לא, אני כבר לא אחזור הביתה…” נשמתי בכבדות, מתפתל מכאבים על האלונקה, בדרך לחדר הניתוח. “וגם את נעמה לא אראה יותר. רציתי להציע לה נישואין, ולא הספקתי… למה זה מגיע לי?”
– “אתה לא צריך להיות כל כך מודאג,” חייכה האחות בעדינות, כשהבחינה כמה אני חיוור. “הכול יהיה בסדר.”
– “קשה לי להאמין…” גימגמתי.
צפיתי בשקט, בעיניים נבהלות, איך כולם סביבי מתכוננים לניתוח.
*****
עוד בילדות שנאתי בתי חולים. הייתה בי חרדה בלתי מוסברת ממחטים, לבנים לבנות וריח אלכוהול חריף.
“מה אתה בוכה, יונתן?” חייכה אז אחות שנטלה לי דם מהאצבע. “הרי אתה כבר תכף בן שש, תיכף בבית ספר, ובוכה כמו ילדה. לא מתבייש?”
בכיתי, לא כי התביישתי כי כאב לי. ובביקורים אצל רופא השיניים הייתי צורח כך, ששכן ברחוב היה בטוח שקרה משהו חמור.
היה ברור לכולם שאם אפשר שלא להגיע לרופאים, אז עדיף.
החיים, איך שאומרים, לא תמיד הולכים לפי התכניות.
התקף קשה בבטן ערב אחד, בדיוק בדרך למסעדה עם נעמה, לא הותיר ברירה היא הזמינה אמבולנס.
– “עוזבי כבר אמבולנס, זה יעבור לבד…” התחננתי.
– “אסף, אתה לא בסדר! זה נראה כמו דלקת התוספתן. אצלי זה היה ככה בדיוק.”
וכך מצאתי את עצמי בעל כורחי בבית החולים איכילוב, כשקיבתי מתהפכת מכאב ובנפשי ריח של פחד.
ואז כששני סניטרים עייפים העבירו מסביבי מיטה עם מישהו שחייו כבר מאחוריו, מועקה גדולה נפלה עלי.
“זהו, כנראה לא אראה עוד את נעמה. ארצה לומר לה שאני אוהב, כבר לא אספיק…”
– “יהיה טוב,” אחזה בידי האחות ועיניה מקרינות חום, ממש כמו אימא. “הגעת בזמן. ניתוח פשוט.”
וזה באמת עבר חלק. כל החששות שלי התפוגגו, אפילו לא כאב במיוחד.
הרדימו אותי, וכשהתעוררתי כבר לא כאב. עברתי למחלקה רגילה, ונרדמתי מיד לשינה עמוקה.
*****
בבוקר קמתי וגיליתי בחדרי קשיש, שקט, נושא עיניו אל התקרה.
“עוד חסר לי שמישהו יתחיל עכשיו לספר לי את כל סיפור חייו,” חשבתי במיאון. כל שרציתי היה שקט.
שלחתי לנעמה רק הודעה שאני בסדר, בלי שיחות.
רציתי כל כך רק להיות איתה אמש, להציע לה נישואין בדיוק כמו שתכננתי בתזמורת, עם שיר שהיא הכי אוהבת, ואירוע קטן שרק אנחנו נדע.
במקום זה מיטה בבית חולים ואיזה קשיש אחד.
אבל הוא כלל לא הציק. חייך אלי קלות, אחר-כך היה שותק שעות, רק ממלמל משהו כשניסה להתקשר.
כשהטלפון הישן שלו נגמר סוללה, היה מיואש. כששאלתי אם אפשר לעזור, השפיל מבט: “אני מנסה להגיע לבן שלי, יובל. הוא לא עונה. חצי שנה לא דיברנו רבנו. הוא רצה לשלוח אותי למוסד ודי, למכור את הבית שלי. לא רציתי.”
הקשיש, שמו גרשון, סיפר שנכנס לבית החולים עם התקף לב קשה לא ידע אם ישרוד עד הניתוח.
– “יש לי רק את תום,” אמר – על הכלב שלו, רחובניק קטן בשם תום. “מחכה לי לבד. פחדתי שימות ברחוב, והוא היחיד שנשאר. ניסיתי לבקש מבני שידאג לו, אבל הוא מתעלם. העיקר שהבית יעבור אליו.”
סיפר לי איך מצא את תום, יום הולדתו, בדיוק אחרי שאשתו נפטרה. בחלום היא הופיעה לו, אוחזת בכלב ברצועה, והוא עזוב, רק עם הזיכרונות.
מאז תום הפך לכל עולמו.
אותו ערב, כשדיברתי עם גרשון, התחלתי להביט אחרת בעולם. ככל ששמעתי, הרגשתי עד כמה כל אחד צריך מישהו בעולם הזה אפילו כלב.
בלילה חלמתי על כלב בודד ברחוב, שואל לאן ללכת.
ואז התעוררתי לרעש מוזר: גרשון נאבק על נשימתו, מחזיק את ליבו ונע בין עולמות.
– “לקרא רופא?” קפצתי.
– “לא, קודם… תתקשר… ליובל. הטלפון שלי על השידה תגיד לו לבוא, להיפרד. ואם לא יבוא שידאג לתום שלי.”
התקשרתי, הצלחתי להשיג את הבן יובל. סיפרתי, מסרתי את המספר. מיהרתי אל האחות-תורנית, וקיוויתי לגרשון שיחזיק, שיחכה.
אבל הוא לא חיכה. בחדר, רגעים אחרי, הרגשתי בלב שגרשון עזב.
*****
למחרת הגיע יובל. אדם כבד, עיניים קרות.
– “טוב שנגמר בקלות, לא נמשך. לי יש משפחה, ילדים, אין לי זמן. טוב שזה נגמר מהר.”
– “תום?” הזכרתי. “הוא ביקש שתקח אותו אליך, או לפחות שתמצא לו בית טוב.”
– “פחח, בסך הכול כלב… אני אטפל. העיקר שאוכל כבר למכור את הבית.”
התיק של גרשון, הטלפון הישן זה כל מה שהותיר. אפילו שלום לא אמר.
נשארתי עם שקט כבד על הלב. הצטערתי על גרשון, ותום, ועל כולנו.
הוא היה יכול עוד לחיות אבל הסוף בא בערב הסתיו.
בלילות חלמתי שהולך גרשון ברחובות תל אביב, קורא לתום. דמעות שלו התערבבו בשלג שבלב שלי.
נעמה הבחינה בגמגום שבי.
-“מה קרה?”
-“זה הכלב של גרשון, נשאר לבד. הבן לא אכפת לו, הוא ימסור את תום או יזרוק אותו…”
-“אז בוא נחפש אותו. אם הוא ברחוב, ניקח אותו אלינו.” היא חייכה אלי. “יהיה לנו כלב, זה רק מוסיף שמחה.”
נסענו לכתובת שנותרה לי מרשימת האחות. בית קטן בגבעתיים, גדר ישנה, אבל כלב לא היה.
שכנה יצאה. “אה, אתם שואלים על תום? בחור עדין. יש תמונה שלו. חבל, הבן של גרשון לקח אותו יום אחרי שהאב נפטר, אמר שמצא איזה מישהו שרוצה אותו. הלוואי…”
אותה שכנה העירה בי חמלה איך אפשר כך, לא לדאוג לכלב, להזניח?
הלכנו בעצבות משם. אחר-כך, בדרך חזרה, נעמה החליטה לסטות לפקק, עלינו על דרך נמיר ופתאום…
בפינה, ליד איזו מכולה בשולי רמת אביב, ישב תום, ראש כפוף.
עצרנו מיד.
-“תום!” קראתי.
הוא הסתובב, מודאג, ריחרח כאילו מזהה אותי, ופתאום זינק בעדינות אלי. השפתיים רטטו ייבב בשקט, אבל הסתכל בעיניים שלי באמון.
הושטתי יד, ליטפתי אותו ותום, ברגע, היה שוב מאושר.
נעמה חייכה והזילה קצת דמעות. בפעם הראשונה הבנתי: בית לאנשים, בית לכלב שניהם דבר נצרך.
בחזרה בבית, התבוננתי בתום ישן על הספה, מחייך מתוך חלום.
-“עכשיו הוא איתנו,” אמרתי. “וטוב שכך. הלוואי שלכל אחד יהיה מישהו לדאוג לו.”
באותו ערב שלפתי את קופסת הטבעת, והצעתי לנעמה נישואין. נכון, לא במסעדה, לא מוזיקה ולא זיקוקים אבל מתוך הלב.
היא הסכימה מיד.
ומאז הפכנו למשפחה קטנה, אדם, אישה וכלב. ככה לומדים: לפעמים, הדברים החשובים באמת הם אלו שמגיעים אליך כשאתה פותח את הלב, ומוכן לעזור למישהו אחר.
וברכתי לעצמי: הלוואי ואזכור תמיד להיות אדם, לפני הכול.
