הייתי בן חמש או שש, עוד לפני בית ספר, בראשית שנות התשעים, כשאל המושב שלנו הגיעו מהעיר שני פנסיונרים סבתא דבורה וסבא עמוס. הם קנו בית קטן בדיוק ממול לביתנו נמוך, רק שני חלונות בפנים, אבל עם גינה עצומה שוויתרו על עבודה בה בגלל הגיל. כל יום יצאו להליכה פעם לשדה, פעם לנחל, ורק לעיתים נדירות נסעו למרכז המועצה לקנות מצרכים. חיו בשקט, כמעט מבלי שנרגיש. אף פעם לא באו להתארח אצלנו, רק פעמיים בשבוע היו נכנסים לקחת חלב. אז החזקנו משק די גדול, כלכלית לא הרגשנו רווחה, וסבתא דבורה הייתה לעיתים בלחש דוחפת לי מתנה לפעמים שוקולד, לפעמים מחברת, לפעמים אפילו שטר קטן של עשרים שקל. לילדים משלהם לא זכו.
נדמה שכשלוש שנים חיו אצלנו במושב ואז, ערב חורפי מאוחר, מיד כשכיבינו את הטלוויזיה ויכלנו לישון, נשמע דפיקה חרישית בחלון. סבתא דבורה עמדה שם, שקטה ואמרה עמוס נפטר.
עזרנו לה ככל שיכולנו לקראת ההלוויה. סבתא דבורה נשברת, חלתה, כמעט ושוב לא יצאה מהבית. התחלנו לבקר אצלה כמעט כל יום. כל פעם סיפרה לי מחדש איך חיו יחד חמישים ושתיים שנה, כמה שנים עבדו יחד במפעל בתנאים קשים, ואיך אחרי שפרשו החליטו לתת את הדירה לאחיינית ולעבור אל הטבע שבמושב.
באה האביב. סבתא דבורה התחילה להתרגל לבד. יום אחד קראה לי אליה והראתה לי גור קטן ואפור זוחל בקופסה. אף פעם לא אהבתי כלבים במיוחד, אבל כשפגשתי את הגור הזה, הלב שלי החסיר פעימה התאהבתי בו מיד.
עד היום אני זוכר איך ישבתי על הרצפה, ליטפתי את הגור באצבע, וסבתא דבורה הסתכלה עלינו בחיוך גדול, לראשונה מזה זמן רב.
“לא היה לנו עם עמוס אף פעם לא חתול ולא כלב, וגם ילדים לא היו,” סיפרה. “קשה לבד. מצאתי אותו היום מאחורי הסופר במרכז המועצה, לא הצלחתי לעבור ולהתעלם ממנו. תראה איזה מותק הוא.”
הבטתי בגור הקטן ופחדתי אפילו לנשום לכיוונו. “הוא רעב? מה הוא אוכל?” כמעט בכיתי.
“חיממתי לו חלב, אבל הוא לא שותה מצלחת. צריך בקבוק עם פטמה, ואין לי, מחר אקנה,” ענתה בלחישה.
רצתי הביתה, שלפתי את המוצץ מהפה של אחותי התינוקת בת החמישה חודשים, וחזרתי אליה.
הגור היה ממש קטן בין יומו. נתתי לו מוצץ, לחצתי עליו בעדינות, דאגתי שלא ימות.
יותר משבוע סבתא דבורה ואני ניסינו למצוא לו שם. היא צחקה ורצתה לקרוא לו נמרוד בגלל האוזניים החומות, ואני התעקשתי על “שקט”, כי תמיד ישב בשקט, כמעט לא צייץ, וגם אנחנו ישבנו לצידו שקטים כמו עכברים. וכך השם “שקט” הפך לשלו שקט, שקטיקו, שקטי.
קיץ שלם טיפלנו בו הכנו לו אוכל, חיממנו חלב, וכשנהיה חמים בחוץ שיחררנו אותו מהקופסה לגינה. שקט, כנראה כי גודלו ננטש כל כך קטן, היה חלש וחולה. עשינו הכול שיבריא. בכל יום, אחרי הלימודים, הייתי רץ ישר אל סבתא דבורה, בודק את שלומו של שקט, ואז עושה שיעורי בית, עוזר לאמא במשק ובערב שוב איתם. שיחקתי עם שקט כמו עם גור חתולים, והיא ישבה מולי, מחייכת בנחת.
בקיץ שקט צמח, אך נשאר כלב קטן לא יותר מארבעים סנטימטר גובה. בבקרים הלכתי עם שקט לדוג בנחל, או להוציא את הפרות למרעה. ואם הייתי עסוק שקט היה מבלה בבית של סבתא דבורה נהיה לה כמו בן. היא התחזקה פלאים, טיפלה בו במסירות, בישלה לו במיוחד, הברישה אותו, קראה ספרים על חיות וטיפולם.
עברו שנה, שנתיים, חמש. שקט חיי אצלה, אך בכל בוקר חיכה לי בשער, ליווה אותי שלושה קילומטרים לבית הספר, וחזר אחר הצהריים לקבל אותי בדרך חזרה. בין בוץ האביב לקור החורף, תמיד היה איתי. כך התנהלו חיי כמעט תשע שנים.
בסיום כיתה ט’, כדי להמשיך ללמוד נדרשתי לעבור לפנימיה בעיר. הוחלט בבית לשלוח אותי ללימודים בחיפה.
בוקר העלייה לאוטובוס ישבתי על סף ביתה של סבתא דבורה, חיבקתי את שקט ובכיתי.
“קח אותו איתך, אם קשה לך להיפרד,” גם היא בכתה.
“אבל שקט שייך לך. תשמרי על עצמך, אמא תבקר אותך כל יום, ואני אטלפן תמיד.”
כשהאוטובוס יצא מהתחנה, צעקתי וראיתי את שקט רץ לאורך הגדר ולא מבין למה אני עוזב אותו.
החיים בפנימיה שאבו אותי פנימה. למדתי וטרינריה ומדעי החקלאות. לא היו לי חברים קרובים, רק שותף אחד מהכיתה.
מעט לפני חופשת החנוכה, אמא התקשרה “סבתא דבורה ממש לא טובה, כבר שבוע לא יורדת מהמיטה. שקט לא זז ממנה, אפילו את הקערה שלו הבאנו אליה.”
הגעתי הביתה מוקדם מהמתוכנן. באמת שקט לא עזב את צד המיטה שלה, השקיף בעיניים דומעות, יילל בשקט. סבתא דבורה ניסתה בכוח להרים יד רפה וללטף את ראשו. שניהם נראו חיוורים ורזים. כל כך כאב לי בלב לראות את הזקנה השבורה ואת כלבה האהוב, הנחמה האחרונה בחייה נטולי הילדים.
כשראיתי שהמצב לא ישתפר, עזבתי שוב לעיר בידיעה שלא אראה את סבתא דבורה שוב. שקט ליווה אותי רק עד הדלת, לא יכל להשאיר אותה לבד. הרגשתי כבר אז בליבי את כאבו של הכלב הקטן שמנסה לשמור עליה כמו בן.
בפברואר סבתא דבורה נפטרה.
אולי, יגידו למה לנער בן שש עשרה להתאבל כל כך על סבתא ושֶׁקֶט הכלב? אבל לא כל אחד מבין את עומק הכאב של מי שאיבד דמות קרובה יחידה ורק כלב שנאמן לו נשאר. כלב יתום שיזכור אותך אפילו אחרי מותך.
הגעתי הביתה רק אחרי הבחינות, במאי. איפה שקט אף אחד לא ידע. אמא סיפרה שבזמן ההלוויה רץ שקט מסביב לקבר, ניסה לקפוץ פנימה. קברנים הדפו אותו. הביאו אותו אלינו, אפילו אבא בנה לו מלונה מפוארת. אבל הוא סירב להישאר במשך השבועות הבאים שוטט בבית של סבתא דבורה, ואז נעלם. לא חיכה לי עד שאחזור.
חצי קיץ הסתובבתי בכל המושבים והכפרים, חיפשתי את שקט, הראיתי תמונות, שאלתי בכל פינה לא מצאתי. בטח, חשבתי, שקט מחכה שתחזור, כשיבין שלא תחזור יצא לחפש אותך.
הגיע אוגוסט.
יום אחד נסענו כל המשפחה לבית העלמין ברמת הנדיב. חמישים קילומטר מהמושב. לא עלה בדעתי ששקט יכול להיות שם.
בקושי יצאנו מהרכב ופתאום משום מקום, רץ אלי שקט, אזניו משוכות לאחור ולשונו בחוץ.
נפלתי ברכיים, התחלתי לבכות ולחבק אותו.
“שקט! שקטיקו! חיפשתי אותך כל הקיץ, דביל שכמוך! והנה אתה.”
שקט עמד על רגליו האחוריות, ליקק לי את הפנים. שנינו בכינו מהתרגשות.
שלפתי מהתיק את כל האוכל שלקחנו לטיול כריכים, קציצות, עוגות והוא בלע הכל בשקיקה. כל הזמן הביט בי כאילו שואל “אתה פה באמת?”
אשה עברה ושאלה: “זה הכלב שלכם?”
“כן, זה שקט,” ענתה אמא תוך שהיא מנגבת דמעות.
“אני עובדת כאן בבית הכנסת. מזמן ראיתי אותו, גר על קבר אחד ומחפור כל הזמן. כל פעם סותמים בחפירה עם המעדר והוא שוב חופר…”
הכל הבינו זה קבר של סבתא דבורה.
הסתובבנו בבית העלמין. שקט רץ אחרי, רק הסתכל עליי כל הדרך במבט אוהב. כל הקבר של סבתא וסבא עמוס היה מלא חפירות של שקט בעיקר מהצד של דבורה. אבא יישר את המצבה, אמא סידרה פרחים, ואני החזקתי אותו בידים, והוא מביט בקבר ובי, מלקק אותי שוב ושוב.
“אולי תן לו לבחור אם להישאר כאן,” אבא אמר בשקט, מצטרף אלי על הקרקע.
“אני מפחד שהוא ימות כאן, החורף קר, הוא כבר זקן,” עניתי, אבל ידעתי אם יחליט להישאר, שום מרחק לא יעצור אותו.
כשקמנו ללכת שקט התבלבל פעם אל הקבר, פעם אלינו. רק כשנכנסנו לאוטו, עמד לרגע, הסתכל אחרון על המצבה, ואז קפץ פנימה ישר אליי.
“שקט, אחי היקר, לא אעזוב אותך יותר לעולם,” אמרתי, בעוד הדמעות זולגות מעיניי.
אני לא יודע אם אי פעם אוכל להסביר את מהות הקשר בין ילד לבד לכלב נאמן. למדתי לפעמים, אהבת בעל חיים מסוגלת למלא חללים שאף אדם לא יוכל, ולאהוב ללא תנאי, גם אם זה אומר להיפרד מלא מעט.
