קנית לחם?
הוא הסתכל עליי כאילו דיברתי יידיש ברחוב אלנבי. לא כי לא הבין, פשוט היה שקט, שקט כזה שחותך את האוויר, מין רגע מתוח מדי. לא מתאים לנו, לנו ששגרת חיינו מסודרת, כמעט משעממת.
איזה לחם, הוא אמר בסוף. לא שאל, פשוט אמר. שטוח כזה.
רגיל, שיפון. מה”מאפייה של דוד” ברחוב הכרמל. תמיד אתה מביא משם.
הוא הניח את השקית על הרצפה, הביט מסביבו במטבח כאילו נכנס לדירה זרה.
לא עברתי דרך המכולת.
הרמתי כתף, הסתכלתי חזרה על הקציצות. אומרת לעצמי: עזבי, עייף. שבוע מחוץ לבית, סמינר בתל אביב, מלון, אוכל מוזר, מיטה קשה. ברור שהוא עייף.
אבל את הלחם הוא תמיד היה מביא. שבע עשרה שנה, כל פעם שחוזר, אפילו מטיול קצר, נכנס בדרך ל”מאפייה של דוד” להרים שיפון. לא הסכמנו על זה, לא הרגל שאני דרשתי. פשוט ככה היה חוזר להיות בבית.
ערבבּתי את הסיר. שתקתי.
קוראים לו אריה. אריק. אני בת חמישים ושמונה, הוא ששים ואחת. אנחנו גרים בפתח תקווה, בדירת שלושה חדרים בקומה רביעית, קנינו לפני עשרים ואחת שנה, כשנועה הייתה קטנה. נועה מזמן בתל אביב, עובדת בסטארטאפ, טלפון כל יום שישי. אני עובדת בספריה של בית ספר, אריק כבר שלוש שנים בפנסיה, אבל מלמד קצת שיעורי הנדסאים במכללה. אנחנו בשגרה שקטה, כמעט בלי ריבים. חשוב שתביני שום דבר לא הסביר את מה שקרה כשהוא חזר.
ארוחת ערב שקטה. הוא אכל בדיוק, לא הרים עיניים מהצלחת. חיכיתי שיספר משהו, תמיד הוא חוזר עם איזה סיפור מוזר מהמעלית במלון, איזה מרצה מצחיק, על הקוסקוס התעשייתי שנתקע בו שבוע. תמיד, הארוחה הראשונה, יש סיפור.
איך היה בתל אביב? אני שואלת.
בסדר.
הסמינר הלך טוב?
כן.
הנחיתי את הכף על השולחן.
אריק, הכול בסדר אתך?
הוא הסתכל עליי. עיניים רגילות, אפורות, רק עייפות שם.
הכול טוב. עייף.
פיניתי את השולחן. הוא הלך לחדר, השתרע עם הנייד כאילו כלום לא קרה. רק את הלחם לא היה. וגם את השיחה. ומשהו נוסף, בלי שם.
לילה ראשון, אני מאשימה את העייפות. שני גם.
ביום שישי, שמתי לב למשהו ממש מוזר.
אני יושבת, קפה ליד החלון. הוא יוצא מהמקלחת, עובר למטבח, מוזג לעצמו מים. פותח קופסה של קוסקוס, מריח סוגר. לא אומר כלום. אבל אריק שונא קוסקוס. מאז שהכרנו, היה צוחק שקוסקוס זה אוכל למי שאין כוח לדמיון. אני תמיד מכינה לו מג’דרה, תפוא, כל דבר חוץ מקוסקוס.
ופתאום הוא מריח. כאילו בודק, אולי ינסה.
אתה עם קוסקוס? אמרתי, מנסה לא להישמע דרוכה.
לא, ענה ויצא לחדר.
אני בוהה בקופסה עוד דקה ארוכה.
שבת, נועה מתקשרת.
אבא חזר? ישר שואלת.
חזר, רביעי.
איך הוא?
אני שותקת שנייה.
עייף. בסדר.
אחלה. אמא, באוקטובר אני וקובי נבוא, חופשה.
תבואי, בטח.
לא סיפרתי לה כלום. מה יש לספר? שאבא לא קנה לחם והריח קוסקוס? זה מצחיק אפילו לאוזן שלי.
אבל ידעתי שמשהו לא בסדר. אי אפשר לשים על זה את האצבע. זה לא ראש, משהו בבטן או בלב, משהו שמצלצל.
יום ראשון, מציעה שנצא להליכה. אנחנו לפעמים עושים הליכות בגן אוסישקין בשבת. הוא אוהב את הספסל ליד הבריכה, קונה לנו שתייה במכולת ליד, מתלונן על הגב, אני אומרת שיזוז יותר, הוא צוחק. ריטואל קטן.
נלך לגן? שואלת.
הוא מתנתק מהטלפון.
איזה גן?
גן אוסישקין. יפה בחוץ.
הוא חושב. משונה, כי תמיד עונה ישירות־ “יאללה” או “רק אביא מעיל”. אין מה לחשוב.
טוב, הוא אומר.
הולכים. שקט. אני פשוט בודקת, איך הוא הולך, מסתכל על עצים כמו תייר רחובות, לא כמו אחד שמכיר כל מהמורה בספסל. כמו אחד שצריך לזכור פניות.
בכניסה יושב זקן עם כלב, לברדור שחור, גדול.
תראה, בּוּזוּ, אני אומרת. תמיד כל לברדור שמן אצלנו זה בוזו, כמו בוזו המפורסם שהיה פעם לשכנה רחל. מין צחוק קטן שלנו.
הוא מסתכל. אפס תגובה.
בוזו, ממלמלת.
כלב חמוד, הוא עונה בנימוס.
אני עוצרת ליד שיח, עושה עצמי מצלמת פרח. לב דופק מהר מדי.
הוא לא זוכר את בוזו. או עושה עצמו.
ליד הבריכה, אין את עגלת המשקאות, כנראה סיימה עונה. הוא יושב על הספסל, מביט במים.
יפה פה, הוא אומר.
תמיד אנחנו פה.
הא?
עשר שנים באים לפה כל שבת.
הוא מהנהן כאילו מדקלם.
משהו נדבק בי. הלילה, שוכבת לידו, מבינה. הוא לא אמר “ברור, זוכר”. הוא פשוט חזר אחרי.
לא ישנתי. ארכתי חשבון מתי אדם משתנה עד שאתה לא מזהה? פסיכולוגית יש לזה שם, קראתי, אחרי טראומה, לפעמים מתנהגים כמו מישהו אחר. לא היה שום טראומה. סמינר. תל אביב. זה לא תירוץ.
קמתי בשלוש, שתיתי מים, הצצתי החוצה הרחוב רטוב, פנס עייף. ידעתי נו, נחכה. אנשים מעל שישים לפעמים דברים משתנים. החיים מבקשים מחיר.
חזרתי למיטה. הנחתי יד קלה על הגב שלו. לא זז.
בבוקר, התקשרתי לדנה. חברה מהאוניברסיטה, חיה בראשל”צ אצל הנכדים כבר שנים, רושמת בריאות באיכילוב. דנה ישירה, בלי מיותר.
דנה, בא לי לבוא. אפשר?
מה קרה?
לא יודעת. אולי סתם. רוצה לשפוך.
בואי, חמש אני בבית.
אצלה נעים. תמיד ריח עוגה. יושבות במטבח, היא מוזגת תה, אני מספרת לה: הלחם, הקוסקוס, בוזו, התשובה בספסל.
דנה אומרת: מירי, אולי דיכאון? אולי הזיכרון מתחיל להתרופף? זה קורה.
דנה, הוא זוכר הכל. שמות, תאריכים. תמיד.
כל אחד משתנה.
דנה, זה לא רק לשכוח. הוא מסתכל כאילו אני לא… כאילו אני מישהי שהוא מנומס אליה.
היא שוברת עוגה.
ישנת?
לא ממש.
הנה, את סתם לוקחת דברים קשה. גברים לא מדברים. עייפות. תני שבוע.
אפשר, אולי היא צודקת.
אבל בדרך הביתה נתקעת לי התמונה איך שהוא מריח את הקוסקוס. קטן, אבל לא שלו. זה פצע תקוע.
בבית, אריק יושב במטבח, עיניו לניירות. אני מתחילה לפרוק מוצרים. לא מרים עיניים.
הייתי אצל דנה.
אה.
הבאתי עוגה.
הוא מרים עין.
עם מה?
כרוב. הכי אוהב.
אני לא אוהב כרוב.
הנחתי השקית. לאט.
אריק.
מה?
אתה אוהב עוגת כרוב מהילדות. סיפרת פעם שאמא שלך הייתה אופה רק כרוב.
לא, הוא עונה, אמא שלי עשתה עם תפוחים.
שקט.
אני הכרתי טוב את אמא שלו, רבקה ז”ל. היא אפתה כרוב וביצה, כל שישי, מתכונתה. הוא היה נמס.
אריק, אני זוכרת. רבקה תמיד אפתה כרוב.
אולי, מושך כתפיים.
יצאתי מהמטבח, נעמדת מול החלון.
התקשרתי לאחותו, מיכל. גרה בחיפה, לא בקשר צמוד אבל שיחות חג. שאלתי מיכל, איך אמא הייתה אופה?
חושבת רגע: כרוב, בטח. וכל איזה חצי שנה גם עם ביצה. למה?
נזכרתי, מתכון.
אני מנתקת. הרגליים רועדות. מגוחך לרעוד בגלל עוגת כרוב.
אולי זה הזיכרון. צריך רופא.
בערב שואלת:
אריק, יש כאבים בראש?
לא.
ישן בסדר?
כן.
רוצה להיבדק אצל רופא?
הניח מזלג.
למה?
סתם, לבדוק לחץ דם. לא נבדקת מזמן.
אני בודק לבד.
אני דואגת.
הביט בי. ארוך. חוקר.
את חושבת שיש לי משהו?
אני דואגת.
מירי, אני בסדר. אפשר להפסיק?
חוזר לאכול. הוא יודע לסיים נושאים במילה אחת. ככה אריק.
אבל כשאני רואה אותו איך שהוא אוכל, משהו בי סופר: היד, איך הוא יושב ככה תמיד? אולי היה זקוף יותר.
הלכתי להתקלח. מתבוננת במראה אשה עייפה, שיער כסוף, קמטים מהצחוק של החיים עם אריק. חושבת: מירי, את מדמיינת. אנשים משתנים.
מתנקה, הולכת לישון.
בלילה מתעוררת מהשקט. מחפשת אותו, הצד קר.
הולכת למטבח. האור דולק. הוא כותב מחברת ביד. יד מזה שנים לא כתב כלום בכתב־יד.
אריק?
מרים מבט. רגוע.
לא נרדם.
מה אתה כותב?
מחשבות.
אפשר לראות?
פאוזה.
זה אישי.
הוא לא אומר אף פעם “אישי”. תמיד היה משתף.
בסדר, עניתי וחזרתי לישון. שמעתי איך הוא כותב, איך הוא מכבה, חוזר.
בבוקר המחברת איננה.
חיפשתי, אני מודה. משהו דחף. לא בארון שלו, מגירת צד, אולי הוא שם. כלום.
נסעתי לספריה. טוב שם, שקט, ריח נייר וספרים ישנים. עושה מדפים, מדברת עם חניכות, עוזרת לסטודנט לחפש מאמר בשפה שאף אחד לא מדבר.
צהריים, יושבת בחדר הפסקה, חושבת איך יודעים שמישהו השתנה? זה מעבר לקטנות, זה משהו עמוק.
נזכרתי בשם “דיסוציאציה”. קרה לאנשים אחרי טראומה. זה לפעמים חולף, לפעמים לא.
בערב הוא בבית לפניי. עומד במטבח ומביט מהחלון. סתם.
אריק, על מה אתה מסתכל?
סתם.
על מה?
לא על כלום.
הוא לא טיפוס מביט. טיפוס עושה, פועל. זה מוזר.
איך עבר עליך יום?
רגיל.
הסטודנטים?
כרגיל.
אני שואלת, אריק, תספר לי על תל אביב.
מה בדיוק?
הסמינר, איך היה?
מלון רגיל, היה סמינר באולם, ביקרו איזו שכונה חדשה.
מי היה, פגשת מישהו ממכללה?
כן.
מה עם דוד לוי? הוא לא היה?
(דוד לוי, קולגה ותיק. שנה שעברה יצאו יחד לטיול.)
לא, עונה, לא היה.
אבל דוד תמיד נוסע איתו. חשד.
בלילה, הודעה לאשת דוד בפייסבוק, “הכול בסדר? דוד חזר?” עונה: “הוא לא נסע, היה בבית, מה קרה?”
הבנתי יש כאן משהו. או שהוא לא יודע או משקר. ולמה?
יום רביעי, יש לי תירוץ וילונות לחדר שינה, נוסעים ל”בית הבד”, חנות טקסטיל רבה ליד כפר סבא. תמיד שם הוא חסר סבלנות, אני בוחרת והוא שותה קפה ליד. רוטינה שלנו.
ניסע היום?
צריך?
הגיע הזמן.
הולכים. אני מושכת זמן, בוחרת בדים, שואלת דעתו עונה בחצי אוזן.
נלך לאכול עוגה כמו תמיד?
איפה?
הקפה שם, בצד, תמיד שם.
הוא מביט.
לא מכיר.
אני מחייכת. הולכים, מראה לו. בית קפה קטן עם שלט כתום, “קפה מיכאל”.
הנה.
אה, אומר, אף פעם לא שמתי לב.
ישבנו. אוכל רגיל, שואל אם קר לי. אבל פתאום מביט בשלט כאילו מנסה לשנן משהו.
אריק, אתה זוכר אותי?
הוא מביט. עיניים נבהלות.
מה הכוונה? את אשתי.
כן, אני יודעת. אבל אותנו?
מה קרה לך?
השתנית. לאחרונה.
כולם משתנים.
אתה תמיד אומר “אף אחד לא משתנה”.
הוא אוכל עוגה.
אולי גם אני משתנה, אומר.
בדרך הביתה חושבת הפחד הזה, שהלב או הנפש של מישהו נעלמו אולי אני מגזימה, אבל משהו פה לא פתור.
חמישי בבוקר, כשיצא, הלכתי לחדר העבודה. פתחתי את המגירה העליונה שם המחברת.
על הכריכה כתב לא בכתב־ידו. פתחתי דפים ריקים. ואז רשימות:
“מירי. אשה. 58. עובדת בספריה. ילדה נועה, תל אביב. שותה קפה בלי סוכר. רוצה וילונות חדשים. דנה חברה, בית חולים.
עוגת כרוב, אולי אוהב. שבת גן אוסישקין. כלב, בוזו, בדיחה.”
רבקה, אמא, כרוב או תפוחים, לבדוק
אלה רשימות של מי שמנסה לזכור חיים של מישהו אחר. מנוע.
סגרתי. הרגשתי שהעולם מתכווץ.
מי זה האיש הזה?
התקשרתי שאחלה, לוקחת יום מחלה. פשוט בהיתי, לא הצלחתי לחשוב הגיוני.
הכי מסתבר אולי אמנזיה. איזה בלבול נורא. לא טרגי, לא מה שמציגים בסדרות. מישהו שאתה מכיר הופך להיות זר, כלפי חוץ כאילו אותו אדם.
כתב־יד אחר. גברים משנים כתב־יד לפעמים, אחרי שבץ, אבל אין סימנים. הכול בעצם מתפקד. רק הוא “לא אותו”.
הוא חזר הביתה בשבע. הבית מסודר, אני עומדת ישר, מסודרת.
לא הרגשת טוב, לא הלכת לספריה?
כאבה הראש, עכשיו עבר.
הלך לשטוף ידיים. יושב לשולחן. יום רגיל.
תספר לי עלינו, איך הכרנו.
שלווה.
למה?
ככה. איך אתה זוכר.
שם מזלג. חושב.
הכרנו דרך חברים, יום הולדת. היית בשמלה כחולה.
נכון. יום הולדת של אורנה, 23 לספטמבר, שנת 97′.
אחר כך נפגשנו עוד. התחלנו לצאת.
פאוזה.
ואז?
התנשׂאנו, נועה נולדה, קנינו דירה.
איפה ביקשת ממני להתחתן?
שתיקה.
אני לא זוכר פרטים.
אתה תמיד אומר שאתה זוכר כל שנייה.
דממה.
אריק. איפה הצעת?
הסתכל עליי ארוך. לא היה שם כעס, לא מבוכה משהו אחר. כאילו מחפש בתוכו ולא מוצא.
מירי, בקול שקט למה זה חשוב?
רוצה לדעת אם אתה זוכר.
עייפתי. זה היה מזמן.
זו לא סתם עוד פרט.
לי זה כן.
קמתי, פיניתי כלים גם שלא סיימנו.
היינו בירקון. הלכנו לאיבוד ליד הנחל, עמדנו באגם והוא ניסה להצחיק אותי בשירים מהנוער העובד והלומד. שם, ליד הגשר הישן, הוא הציע לי. תמיד היה מספר איזה תבלין היה בריח העצים. הוא אהב את הסיפור.
האיש הזה לא זוכר.
בלילה כתבתי לדנה את כל הסיפור: המחברת, כתב־היד, איך לא זוכר שום דבר עמוק.
היא עונה בשתיים: “לך איתו לרופא. דחוף. גם את צריכה לבדוק את עצמך. ספרי לי מחר.
אני שוכבת, הוא נושם סביב. אני בוהה בתקרה.
מחשבה: מה עושים כשבן אדם לא עוזב, אלא נעלם כשהוא כאן.
חמישי בבוקר, מחליטה: אגיד הכול. מצאתי את המחברת, התקשרתי למיכל, דיברתי עם אשת דוד.
הוא כבר שותה תה במטבח.
אריק?
כן?
צריך לדבר.
מסתובב, מביט בי ארוך.
אני יודע.
נעצרת.
יודע מה?
שאת יודעת, שראית את המחברת.
שתיקה. לא מתנצלת. מחכה.
תשבי, אומר.
יושבים. מחזיק את הספל בשתי ידיים, מביט בו.
קשה להסביר, מתחיל.
נסה.
מה שאת חושבת כנראה ההסבר הכי פשוט. והוא בחצי נכון.
חצי?
כלומר… אני לא זוכר הכול. לא בדרך שאת חושבת. לא בקטנות אלא בדברים גדולים.
הירקון, אני אומרת.
מה?
שם הצעת לי נישואין. זוכר?
משהו בעיניים שלו משתנה בקטן.
לא.
זוכר את בוזו?
פאוזה.
לא.
זוכר את אמא שלך, רבקה?
את הפנים. קול. אבל לא דברים קטנים.
אני מסתכלת עליו, הוא מביט לתוך הספל.
מתי זה התחיל?
לא יודע. לאט לאט.
ולא סיפרת לי.
לא ידעתי איך.
אתה כותב, כדי לא לטעות.
כן.
הכתב שונה.
פאוזה. מניח את הספל.
אני יודע.
אפשר להבין?
לא עונה. מביט לשולחן. אני מחכה.
אריק, תסתכל לי בעיניים.
מרים.
אתה אריק שלי?
ולראשונה, משהו חי בעיניים שלו. אולי כאב. אולי מבוכה.
מירי, לוחש, אני לא בטוח איך לענות.
מסתכלת על הידיים שלו סביב הספל. הקמט בפה שתמיד כאן. שיערות אפורות.
זו תשובה כנה?
הכי כנה שיש לי.
בחוץ טפטוף. לשמוע טיפות על החלון שום דבר לא השתנה.
מה אני אמורה לעשות עם זה? שואלת לא לאף אחד.
לא יודע, אומר, ושומעים שזה אמיתי.
אני עושה קפה. בלי סוכר. עומדת מול החלון.
הוא קם, מתקרב.
מירי.
מה?
אני זוכר את הקול שלך, תמיד. ככה.
אני לא מסתובבת.
זה לא מספיק.
אני יודע.
שלווה שקטה יורדת. צופר מבחוץ, דממה אחרי.
אני צריכה זמן, אני אומרת לבסוף.
בסדר.
אני לא בטוחה מה יהיה.
מבין.
מסתובבת אליו. הוא עומד מולי, רוצה להגיד משהו.
תגיד לי משהו אחד.
מה?
אתה רוצה להיות כאן?
הוא שותק. בחוץ הגשם לא מפסיק.
כן, הוא אומר. אני רוצה להיות.
אני מביטה על האיש הזה, שזוכר פרטים שכתב במחברת, לא יודע ירקון, מחזיק ספלים כמו תמיד.
לך תביא לחם, אני אומרת. שיפון. מה”מאפייה של דוד” ברחוב הכרמל.
מהנהן. לוקח מעיל, עוצר על הסף.
מירי.
מה?
תספרי לי מתישהו על הירקון?
אני עומדת רגע.
אולי.
הדלת נסגרת. אני בקפה, ליד החלון, שומעת את צעדיו יורדים במדרגות. ארבע קומות, שלוש עשרה מדרגות בכל אחת. תמיד סופרת.
שלוש עשרה.
הוא הלך לחצר. רואה מהחלון. מסדר את מעיל בגשם. איש רגיל ביום רגיל.
בפינה פונה שמאלה. אל “מאפיית דוד”.
אני אוחזת את הקפה, לא יודעת מה לחשוב. בפנים שקט, כזה ששומעים אחרי סערה. אין בו תשובות.
הטלפון רוטט. דנה.
אז מה שלומך, היא שואלת.
לא יודעת.
דיברתם?
כן.
ומה?
שקט. רואה את הרחוב מהחלון, הפינה כבר ריקה.
דנה, את היית יכולה לחיות עם מישהו שלא זוכר מי הוא?
שתיקה.
הוא אמר את זה?
בערך.
מירי, את חייבת רופא. זה לא לשבת במטבח.
יודעת.
ומה תעשי?
שמתי את הקפה על אדן.
בינתים? הלך להביא לחם.
איזה לחם?
שיפון, מה”מאפייה של דוד”.
מירי, את מפחידה אותי.
הכול בסדר דנה. נדבר.
הנחתי את הטלפון. לגמתי מהקפה, פושר אבל טעים.
שלוש עשרה מדרגות. אני תמיד סופרת.
כעבור עשרים דקות דלת הכניסה נטרקת. צעדיו, שלוש עשרה מדרגות למעלה.
אני נשארת במקום.
המפתח מסתובב. הדלת נפתחת.
הנה, קורא מהכניסה. שיפון. נשאר האחרון.
אני מסתובבת. עומד בדלת המטבח, רטוב כולי מהגשם, השיער נדבק למצח.
תשאיר על השולחן, אני אומרת.
מניח.
הבטנו זה בזה.
רוצה תה? שאלתי.
כן.
הכנסתי מים. הוא הוריד מעיל, הגביר ראש לשולחן. עמדתי עם הגב, שומעת את השקט שלו, רגוע רק.
מירי, אמר פתאום, שקט תספרי לי על הירקון.
הקומקום התחיל לרתוח. הראשון שקט, ואז מתחזק.
עמדתי וחשבתי.
לא עכשיו, עניתי, אולי בהמשך.
בסדר, השיב.
התה מבעבע.
