תקשיבי, ישבתי וחשבתי איך לספר לך מה עובר עליי בזמן האחרון וואלה, חייבת לפרוק. את הרי יודעת, אצלנו במשפחה הכול תמיד ב-high drama. בקיצור, זה התחיל באחד הבקרים אני נכנסת לסלון, עצבים בשמיים, זורקת את הטלפון על הספה בכזה אגרסיה שכמעט עף לרצפה, מסדרת שוב את הגומיה בשיער כי קפצה לי קווצת שיער החוצה בקיצור, כל כולי עצבים.
שוב היא התקשרה, נאנחתי, מסתכלת לכיוון יהודה, פעם שלישית הבוקר כבר!
ההוא, יושב ברגוע על הספה, גולל בפיד בפלאפון, שותה עוד שלוק של קפה כאילו כלום לא קרה, כזה אדיש של גברים.
אמא שלך פשוט דואגת למיכל, הוא עונה כזה רך-עדין, את הרי יודעת, פעם ראשונה שלה סבתא הכול חדש לה.
ופה נדלקתי הסתובבתי אליו, והעיניים שלי ממש נצצו מעצבים.
דואגת? כמעט צעקתי, זה לא דואגת, זה שליטה! אתמול היא שוב נכנסה הביתה בלי להודיע, בצהרי היום, ישר שעטה למקרר, מחפשת שם כאילו זו הדירה שלה, ואז מתחילה, מה את מאכילה את הילדה? למה כל הסחורה הזאת מהסופר? צריך לתת אוכל אמיתי, טעים, טבעי! ועשיתי לה חיקוי, בדיוק ככה, עם ידיים, וממש שמעתי את עצמי עפה לפרטים.
יהודה הניח בעדינות את הכוס, מנסה להישאר רגוע, בעיניים שלו היה משהו כזה מבין, כאילו עושה לי טובה שהוא לא מתפרץ.
בואי לא נריב, הוא מנסה להרגיע, אולי פשוט משעמם לה? נתן כמעט לא מבקר אותה, ואנחנו
ואנחנו קטעתי אותו בלי סבלנות, חיים את החיים שלנו. מסתדרים מצוין! כל יום היא קופצת, מביאה הערות, עצות שלה כל פעם אותן השטויות! נמאס לי!
נשמתי עמוק, כי הרגשתי שהידיים שלי רועדות. יהודה הסתכל עליי ברחמים, אבל ניכר שהוא מבין זה לא שטות, זה עניין מתמשך, תחושה של לא מספיק טובה בתור אמא, כל הזמן בודקים אותי, מחפשים מה אני עושה לא נכון.
ואז פתאום מהחדר של הילדה נשמע בכי שקט מיכל התעוררה. מיד נרגעתי, נכנסת בשקט, משאירה את יהודה בסלון בזמן שהוא מקשיב איך אני מלטפת את הילדה, שרה לה איזה שיר טיפשי.
תכלס, המצב לא ישתפר. דבורה, אמא של יהודה, כבר היתה מגיעה לא עם ידיים ריקות, אלא עם סל קניות ענק מוצרים טבעיים: שמנת ביתית בצנצנת, גבינה מהכפר, זרים של עשבים מיובשים רפואה לכל חולי, לדבריה.
פעם אחת, אני מוציאה לארוחת צהריים למיכל איזה גרבר מהסופר, ודבורה נכנסת למטבח, מסתכלת, ותוך שניה ההבעה שלה מתהפכת:
כל האוכל הזה כימיקלים! מתפוצצת עליה, מצביעה בסלידה על הגרבר, את יודעת מה זה עושה לילדים? הבאתי גבינה אמיתית תני לה!
כמעט וחטפתי קריזה, אבל ספרתי עד עשר, שמתי את המנה על השולחן, ואמרתי ברוגע מחושב:
אני יודעת שזה נשמע נחמד טבעי והכול, אבל מיכל בת חצי שנה. היא עוד קטנה מדי לדברים כאלה. הרופא אמר בפירוש רק אוכל מותאם לתינוקות בגיל שלה, שזה גם מאוזן וגם בטיחותי.
רופאים זה שטויות, ממלאים ילדים בתרופות! פטרה אותי דבורה, וכבר פונה שוב למקרר, שולפת את הגבינה, כמעט אצה לילדה עם כפית ביד.
פה עצרתי אותה, עמדתי מולה לא. אני מעריכה שאת דואגת, אבל מה שהילדה אוכלת זה אך ורק אצלנו, ההורים. אם את רוצה לעזור תשאלי מה צריך. לא להחליט לבד.
היא קפאה במקום, בלי מילה, החזירה את הגבינה לשולחן ויצאה בסערה הדלת טרקה מאחוריה והשקט בבית היה דחוס ועצבני במיוחד. אני גמורה, רועדת, מנסה להירגע, חוזרת לחדר של מיכל
**************************
ולמי שחשב שפה זה נגמר יום אחר כך דבורה שוב מגיעה. הפעם נכנסת למטבח, פורשת לפני ספר עבה, ישן, דפים מתפוררים כאילו זו התנך של גידול ילדים.
תראי! היא מצביעה בנחישות על פסקה, כתוב כאן, לשמור על חום של התינוק! קור זה האויב של הבריאות! ואת לוקחת אותה לטיול עם בגד דק!
עמדתי במקום, כף היד על הכף של המרק שלא הספקתי לשים בצלחת. לקחתי נשימה וניסיתי לדבר בעדינות:
אני מלבישה אותה לפי מזג האוויר, את יודעת, זו עונה חמימה עכשיו, ואם נעמיס בגדים, זה גם מסוכן עלול לגרום לחום גוף גבוה ואפילו התייבשות. הרופא ממש אמר לי ככה.
רופאים? הכל שטויות של דור חדש! בזמני, ילדים היו עטופים בשכבות וכולם היו בריאים.
בלעתי רוק, הידיים התקשו מאחורי הגב. ממש, כל הגוף רצה פשוט להתפרק, אבל כבר למדתי ויכוח כאן לא יעזור.
דבורה, אני באמת מעריכה את הניסיון שלך, באמת. גידלת שני ילדים לתפארת. אבל אני אמא עכשיו. והאחריות שלי על מיכל. אני בודקת עם רופאה, קוראת, בוחנת את מה שמתאים לה. בבקשה, תשאירי לנו להחליט אני ויהודה יודעים מה נכון.
היא שותקת. העיניים שלה בוערות, עוד שניה אולי תגיד לי משהו חריף ואז היא חוטפת את הספר ויוצאת, דופקת דלת שאפילו מבהילה את המכסה של הסיר
אני ממש נשארתי שם, ידיים רועדות, מתחננת רק לשקט. מסתכלת דרך החלון, רואה אותה הולכת למטה, קולטת פתאום זה לא רק קרב שליטה, יש לה כאב אמיתי. אולי בדידות.
בערב יהודה נכנס, רואה אותי יושבת ליד השולחן, לא נוגעת באוכל. שם יד עדינה על הכתף:
את בסדר? שואל בשקט.
אני מרימה מבט, דמעות בעיניים, עייפה בטירוף:
לא. אני על סף התמוטטות. אין לי כוח לכל ביקור שלה כל פעם זה מחדש מעליב, כאילו אני לא יודעת לטפל במיכל! למה היא לא רואה כמה אנחנו אוהבים אותה? אנחנו לא הורים חסרי אחריות, אנחנו פשוט עושים כמיטב יכולתנו.
הוא מחבק אותי חזק. אני אדבר איתה, אמר פתאום, כזה אסרטיבי היא חייבת להבין שההתערבות שלה הורסת אותנו.
אבל אני מבקשת: אל תריב איתה. פשוט תהיה פה בשבילי. תעודד אותי, תראה לי שאתה מאמין בי. זה כל מה שאני צריכה.
הוא מנשק את הראש שלי, תמיד. את אמא מדהימה, תזכרי את זה.
למחרת, בקושי השעון מכה 12, שוב צלצול בדלת מי אם לא דבורה? נכנסת עם תיק ענק, מביאה, ניחשת, תהי פלא מהצפון, תרופות סבתא, מיכל חייבת כל יום לשתות תה, יבריא אותה, יעזור לה לישון טוב.
אני משווקת חיוך מאומץ: לא, תודה. היא בסדר גמור. אם פתאום צריך משהו נלך לרופא, בסדר?
את לא רוצה לשמוע אף אחד! דבורה נעמדת מולי, פניה מאדימות, אני גידלתי שני ילדים!
אני לא אומרת שיותר טוב, עניתי הכי רגוע שיכולתי, זה פשוט הילדה שלי, ואני בוחרת. באהבה!
אגואיסטית את! רק על עצמך חושבת! חיכיתי כל כך להיות סבתא, לחלוק, ליהנות איתה
הרעד שבקולה תפס אותי לא מוכנה. מאחורי כל ההתערבויות יש המון געגוע להיות רלוונטית, להרגיש חשובה.
אני באמת מצטערת, לקחתי נשימה. מיכל היא שלנו, ואנחנו נחליט. נשמח לראות אותך, אבל בבקשה תני לנו להיות ההורים.
היא יצאה ושקט נורא טיפוסי נפל על הדירה. הימים הבאים גלשו בתחושת מתח מתמדת כל צלצול הפחיד, כל צפצוף בטלפון הדליק חשש. ניסיתי להתרכז במיכל, בבית, בעבודה כלום לא הצליח להוציא את זה מהראש.
יום אחד בערב יהודה מראה לי הודעת טקסט: רק רציתי לעזור. למה אתם לא נותנים לי הזדמנות?
ישבתי המון זמן מול ההודעה. הרגשתי אותה כואבת. אבל נשארתי זו המשפחה שלי, זו הילדה שלי, זו הזכות שלי להגיד עד כאן. ויהודה חבק אותי. היה איתי לגמרי.
**********************
חודשים עברו. חזרתי מהסופר, תקועה עם שקיות כבדות, ורואה מול הדלת דבורה, הפנים שלה מלאות נחישות, תיק ענק לידה.
אני עוברת אליכם! מצהירה מולי. לעזור לכם עם מיכל! אתם לא עומדים בזה לבד.
רציתי לקפוץ מהמקום, מצדי להיעלם לרצפה. מה אני אמורה להגיד למישהי שכל מה שהיא רואה זה רק את האמת שלה?
ואז הופיע יהודה בול בזמן. הגיע מהעבודה, שם לב ישר למצב ושחרר את הפצצה:
אמא, זה לא הולך לקרות. לא תעברי אלינו. יש עזרה כשצריך אמא של אילת באה מתי שאנחנו רוצים.
דבורה התבלבלה לרגע, ראיתי דאגה בעיניים, ואז חזרה להיות קשוחה: אתם מונעים ממני להיות קרובה לנכדה שלי!
את תמיד תהיי הסבתא של מיכל, אבל לגור איתנו לא. את יכולה לבוא לביקור, בכיף, אבל רק כשנקבע. גבול זה גבול.
והיא יצאה, בלי טריקה הפעם, הסנדלים על הרצפה כמו נעלי-עץ עצובות בלובי. אני נשענתי על יהודה, נשמה עמוקה, מרגישה איך סוף סוף החיים חוזרים.
בפנים, מיכל (שכבר התחילה לשקשק אמא! אמא! מכל הלב), קיבלה אותי עם החיבוק הכי מתוק בעולם דמעות של אושר וצחוק וחיים כל מה שצריך. אני אומרת ליהודה: לך, תתקשר אליה. תגיד לה הכל, אבל ברוגע. שתבין שהיא לא מאבדת אותנו, היא פשוט צריכה לכבד אותנו.
הוא הנהן ולקח את הטלפון.
היו עוד ימים של שקט מתוח. עדיין כל טלפון חריג היה רגע של חרדה. אבל לאט לאט הבית התמלא בחום אחר.
בוקר אחד כשהוצאתי את העגלה, מצאתי בכניסה קופסה עם זר פִּיוֹנִים ורודים יפים ופתק קטן: סליחה. אוהבת אתכם. אמא.
עמדתי שם, הסתכלתי על הפרחים, והתמלאתי בקצת תקווה וגעגוע טוב. שמתי במים על השולחן, והחלטתי אם היא עשתה צעד, אני מביאה אחד משלי.
כשיהודה חזר, חיבקתי אותו מיד ואמרתי הגיע הזמן להזמין אותה לארוחת ערב, אבל לפי התנאים שלנו.
הוא חייך. בא נדבר איתה עכשיו.
התקשרנו. היא ענתה מיד, הקול שלה רעד, שאלנו אם תבוא לארוחה בשבת בארבע אבל בלי תיקים, רק את.
היא הגיעה, ידיה ריקות פרט לעוגה מהקונדיטוריה, החיוך קצת עצוב, מבוישת. חיבקתי אותה, אנחנו הכנסנו אותה לבית, והיא פתאום לחשה אני יודעת שטעיתי. אני פשוט מאוד אוהבת את מיכל ורק רציתי להיות חלק.
לא ידעתי אם להתחבק או לבכות. בסוף עשיתי שניהם. גם אנחנו אוהבים אותך, פשוט חשוב לנו לעשות את זה בדרך שלנו.
והיא הנהנה. באמת השתדלה. באותו ערב, סביב השולחן, אפילו צחקנו כולנו, אפילו מיכל רקדה.
ובסוף הערב היא ניגשה, הסתכלה לי בעיניים, ושאלה: מותר לי לנסות שוב אבל לשאול לפני? לשאול, לא לקבוע.
כן, עניתי, זה המפתח. שאלי תמיד.
והיא באמת עשתה מאמץ.
אחרי חצי שנה החיים נרגעו. דבורה כבר לא נכנסת סתם, תמיד מתקשרת לפני, שואלת זה זמן טוב? צריך עזרה? לפעמים מציעה פעילות, אבל מחכה לתשובה.
יום אחד בשבת הסתובבנו בפארק כולנו אני, יהודה, מיכל ודבורה. מיכל רצה, משתוללת, צוחקת, קופצת בין הדשא והעצים. דבורה מצלמת בסלולרי, מתפלאת כמה הילדה צוחקת, מחבקת אותי פתאום, פתוחה, בלי כעס או שיפוטיות.
בטח, יש ימים שיש טיפה חיכוכים אצלנו פעם עשו אחרת, אבל למדנו לדבר. לא להתפוצץ, לא לשמור בבטן. ואם קשה הולכים הצידה, נושמים, שולחים הודעה. מדברים.
בערב, אחרי שמיכל כבר ישנה, אני ויהודה יושבים, תה נענע עם קצת דבש, והוא מסתכל עליי: את זוכרת שהתחלנו עם כל הסיפור הזה?
זוכרת, אני עונה, אמרתי שלא אתן להרוס לנו את השקט.
והוא: העולם שלנו חזק. בנינו אותו יחד.
תופס לי את היד, מחייך כאילו אומר לי הנה, עברנו את זה.
הלילה ירד על תל אביב, הפנסים העירוניים מאירים את הרחוב, הרוח נושבת, עיר שלמה חיה מחוץ לחלון, אבל כאן, בדירה שלנו יש שלווה, תחושת בית אמיתי.
עוד לא מושלם וגם לא צריך. מה שצריך, זה לדבר. לחבק. לכוון גבולות. לשמור על הלב. לגדל את מיכל במקום של אהבה, שבו כל אחד יודע שיש לו מקום ולהיות לצידה, לא לשלוט בה.
וזה, הכי ישראלי שיש.
