נועה повернулась הביתה מוקדם, טעונה בשקיות ולב מלא געגועים, ועוד מההורים כלומר, אחד מהמשלוחים הלא רשמיים המכונים אצל משפחתה “מיטען קולינרי-רגשי”. היא תכננה להפתיע את בעלה, אבל במקום קבלת פנים חמה גילתה שדן משגר אותה לסופר. ההשלכות, כמו תמיד, לא תאמו את הציפיות.
התיק הכבד משך לה את הכתף כמו עגלת סופר בתור לסניף רמי לוי בערב חג והיא פלטה אנחה שתישמע לכל שכונה. הגב כאב לה כבר חודשיים, אבל אף אחד לא שואל אישה בהריון מתקדם שאלות כאלה. בזהירות היא הורידה את השקיות על שפת המדרכה ליד התחנה, מקפידה לא להשאיר ריבה על האספלט (לא בא לה לשמוע אחר כך מדן תלונות על נמלים).
“אלוהים”, היא דיברה אל הבטן, “עוד רגע, בובה. עוד קצת”. חודש שישי, כן? לא צחוק, במיוחד כשתכננת להפתיע את דן ולקצר את השהות אצל ההורים בשלושה ימים. התגעגעת? את אפילו ספרת עמודי תאורה לקראת הסוף.
מה דן עושה עכשיו? ברור שאין לו מושג שהיא מתחת לבית. חמש דקות ממנו והוא, כנראה, בכפכפים מול הסדרה שלו ושיירי פיתה מחוממת על הספה. הדרך לבית נראתה אין-סופית. השקיות היו ממולאות בכל טוב מהבית קופסאות חצילים, שימורים מהאגדה, ריבות משמש ועגבניות מלפני פסח, תפוחים בגודל תפוזים. כל אחת, משקלה כמו פסנתר קטן.
אחרי עשר צעדים נועה נכנעה מגבלות הגב חזקים מחיבת הריבה. שלפה את הטלפון, חייגה לדן.
“מאמי?” היא לחשה כשהוא ענה, “היי, זה אני”.
“נועה? מה קרה?” הוא נשמע נבהל, כאילו הוא היה באמצע מריחת חמאה על התקרה.
“לא קרה כלום. אני פה, ליד הבית. תוכל לבוא לעזור לי עם השקיות? אמא דחפה לי חצי מטבח”.
היה רגע דממה, כאילו דן קיבל כרגע התראה מהאפליקציה של הבנק.
“את כאן? עכשיו? למה לא עדכנת? קבענו לחזור בחמישי”.
“זה היה אמור להיות הפתעה! חשבתי שתשמח… בוא כבר, אני גמורה”.
“אנ’לא מאמין!”, הוא פתאום התעורר, “רגע, אל תעלי… אל תעלי! הבית ריק, גמרתי הכל אתמול בערב אל תקפצי! אולי רק תעשי לי טובה… קפצי לסופר בדרך, תביאי איזה קילו בשר טרי? לקחתי חופש, בא לי סוף סוף להכין שניצלים כמו שצריך, שיהיה מסודר כשאת מגיעה”.
“מה בשר? תגיד, אתה זוכר שאני בהריון ויש לי פה מפעל שימורים ומיץ תפוזים בתיק? תבוא להוריד אותי! יש ביצים, יש תפוחי אדמה בוא כבר, אני רעבה”.
“דווקא עכשיו, נועה! זה עשר צעדים לסופר. אני רוצה שהכל יהיה מושלם. קחי תפוחי אדמה אם יש טריים, תגידי למישהו שיעזור או תלכי לאט… נו באמת, זה בשבילנו. אני מסדר פה, מבטיח”.
היא הסתכלה על הידיים שלה, אדומות ועייפות, וקצת בלעה דמעות. “דן, השתגעת לגמרי? אני עם שקיות, רחוק מהחמצן, ואת רוצה שאביא גם תפריט לארוחת מלכים?”
“אני… כבר באמצע ניקיון קרבי, אם אני יוצא הכל נהרס! תעשי טובה, קחי בשר, 800 גרם, ושקית קטנה של תפוחי אדמה. מחכה!”
הקוו נסגר. נועה נעמדה, לכמה שניות לא נושמת מהפלאפון. חיבוק? חיבוק? אם בכלל, הפלאפון הוא זה שמקבל סטירה.
ובמקום ללכת הביתה, היא גוררת את השקיות, נכנסת לסופר, אוספת עוד קילו ורבע בשר באווירת פורים באמצע יוני, ועוד רשת של תפוחי אדמה. בדרך החוצה, האצבעות שלה כבר לא סוגרות תיק עם רוכסן.
דן מתקשר, שוב בלי בושה: “קנית? יופי, תרדי לדלת.”
“אני למטה”, היא משיבה בשיניים חשוקות, “בוא כבר”.
“לא, לא! תחכי על הספסל! עשר דקות. אני עושה משהו חשוב, אל תפגשי אותי באמצע”.
“עשר דקות? אני לא יכולה לעמוד יותר!”
“די, נועה! חמש דקות, אני מסדר משהו מדהים. אל תעליי! לא תסלחי לעצמך!”
ואיך שירד הלילה, היא יושבת על הספסל בקור של יוני עירוני, סופרת פנסים עשר דקות, עשרים, שלושים וחמש. בינתיים דימיינה: אולי זר פרחים, אולי קרקרים בצורת לב, אולי פוסטר של שי גבסו. שום דבר שמצדיק עינוי ספסלים בהריון.
ואז דן, בפסגת העליבות: טרנינג הפוך, זיעה שוטפת, שיער של סופה. “מה את כועסת? תראי איזה לילה יפה!”
“איזה לילה, תגיד לי? למה אתה מסריח מאקונומיקה?”
“כל הכבוד לי, חכי ותראי!”
הוא פותח את הדלת בגאווה, וראה מי מחכה נועה, כשבפנים דמיון וריח של בריחה. היא נכנסת: דופקת לה הצחנה של חומרי ניקוי זולים, כל הדירה מבהיקה. הפסלים דחוקים לפינה. הריח היחיד “חוף בבת ים אחרי מדוזה”.
“זהו? זה כל הסיפור?” היא שואלת, כמעט בלי קול.
“מה, לא? ניקיתי פה שלוש שעות! עבדתי קשה, בשבילך! שתיכנסי כלה לבית מצוחצח! הכנתי הפתעה!”.
נועה הרגישה דמעות קצת מתקרבות: “רצית שאטייל ברחובות עם השקיות, בזמן שאתה מקרצף את הרצפה?”
“כן! סוף סוף עשיתי משהו. את תמיד אומרת שאני לא עוזר! עכשיו כשהשתדלת את שוב כועסת? במקום ‘תודה’, את נראית כאילו אשכרה חנקתי לך את המתנה”.
“באמת, דן, לא הבנת כלום”, היא לא יכלה להתאפק. “רציתי רק חיבוק וסיר אורז פשוט. אתה בחרת חיטוי קרמיקה”.
“די, את סתם מגזימה! את רק על עצמך חושבת! גם לי קשה! גם אני עייף! לא ישנתי, חשבתי איך אעשה לך טוב”. הוא נסגר, זורק סמרטוט לכיור.
היא עצרה: “הבנת? אתה וויתרת על לרדת אליי בשביל פאנלים”.
“היית צריכה לבוא בזמן, בנאדם! קבענו חמישי!”
אבל נועה סגרה מזוודה במהירות, לקחה את עצמה כמו שהיא, בלי להחליף אפילו חולצה. נסעה הביתה כלומר, שוב להורים, למקום שאין בו חיטוי מוגזם, אלא חום.
כולם ניסו לשכנע שלא תתגרש: ההורים, החותנת, הדודה משפרעם, אפילו דן התקשר כל יומיים להתחנן שתחזור. “הבנתי! למדתי!” הוא הבטיח. אבל נועה הבינה בעצמה עם כל הכבוד לרצפה מצוחצחת: היא לא צריכה בן זוג שמנקה על חשבון הלב של המשפחה. מי ששם הקפדה על סדר לפני בריאות של הילד בדרך שיישאר לבד לחבק דלי וסמרטוט.
