אני בן ארבעים ושתיים, מתקן מזגנים בנתניה כבר שבע עשרה שנה. יש לי אישה, שני ילדים, ואמא שגרה אצלנו בקומה למעלה כבר תשע שנים. את הסיפור הזה אני לא מספר כדי להצטדק. אני מספר אותו כי מישהו חייב להסביר מה עובר על הראש של בן שפתאום מתחיל "להיעלם" מהחיים של אמא שלו, בלי לשנוא אותה אפילו לשנייה.
תתחיל מהתמונה. אחי הגדול, אבי, עשה מסיבת בר מצווה לבן שלו באולם בכפר סבא. אמא לא הוזמנה – או יותר נכון, הוזמנה אבל לא ממש, כי אבי אמר לה שהאולם קטן ואין מקום לכולם. יומיים אחר כך עליתי לפייסבוק וראיתי תמונה שאבי העלה: כל המשפחה, כולל ההורים של אשתו, סבא וסבתא מהצד השני, כולם מחייכים מול העוגה. אמא לא בתמונה הזאת. היא לא היתה שם.
אני יודע את זה כי אני זה שראה אותה יושבת במטבח שלה בבוקר למחרת, עם הטלפון ביד, גוללת את התמונה הזאת שוב ושוב. היא לא אמרה כלום. היא רק הזיזה את הסוכר בקפה שלה במשך דקה שלמה בלי לשתות ממנו.
ואני, מה אני עשיתי? כלום. זאת האמת. לא התקשרתי לאבי לשאול מה קרה. לא אמרתי לאחותי שרון שזה לא בסדר. פשוט נשארתי בצד. ולמה? כי בדיוק באותו שבוע התקשרתי לאמא לבקש הלוואה – שמונת אלפים שקל למזגן חדש לוואן שלי, אחרי שהישן נשרף לי בדרך לעבודה. היא נתנה לי את הכסף בלי לשאול שאלה, כמו שעשתה כל חיי.
זה מה שאף אחד מאיתנו לא רצה להגיד בקול: היא היתה הכספומט שלא נגמר. היא היתה הבייביסיטר שתמיד פנויה. כשצריך משהו – מתקשרים לאמא. כשיש מסיבה, עוגה, תמונה משפחתית – שוכחים להתקשר לאמא. שרון ביקשה ממנה לשמור על הבת שלה בסוף שבוע, אותו סוף שבוע בדיוק שבו היא כבר קבעה עם חברה שלה לנסוע לטבריה. אמא אמרה לא בפעם הראשונה בעשר שנים. שרון התעצבנה. אמרה שזה לא הזמן המתאים לאמא "להתחיל להתחמק".
אני חושב שבאמת האמנו שהיא תמיד תהיה שם. לא מתוך רשעות. מתוך הרגל. הרגל שהתחיל לפני הרבה שנים, כשהיתה נותנת לנו תמיד את החלק הגדול יותר מהעוגה ובודקת אם לכל אחד יש מה שהוא צריך לפני שהיא בודקת את עצמה. בניתי בראש שלי שאמא היא לא אדם עם רגשות שנפגעים, אלא איזה שירות שפועל עשרים וארבע שעות ביום.
כעבור שבועיים אבי התקשר אליי. אמר "אמא נעלמה, לא עונה בטלפון, לא מתקשרת, מה קרה לה?" ושאלתי אותו – מה פתאום זה מפריע לך? הוא לא ענה. אני חושב שגם הוא ידע את התשובה.
יום שלישי בערב, השעה היתה בערך תשע וחצי, אמא התקשרה לשלושתנו ואמרה שהיא רוצה שנבוא אליה בשבת בצהריים, לדירה שלנו ברחוב הרצל, אותה דירה שבה גרנו כולנו כשהיינו קטנים. אבי ניסה להתחמק, אמר שיש לו עומס בעבודה. היא אמרה בקול שקט אבל קשוח: "זאת לא בקשה, אבי. תגיע."
בשבת הגענו כולנו – אני, אבי, שרון, עם הילדים. היא הגישה קפה בספלים הישנים עם הפרחים, אלה שהיו של סבתא, ושמה על השולחן את התמונה המודפסת מהבר מצווה, זאת שאבי העלה לפייסבוק. פשוט שמה אותה על השולחן והסתכלה בנו, אחד אחד.
"אני לא מצפה להיות בכל מסיבה," היא אמרה. "אבל אני לא רוצה שתחליטו בשבילי. אם מסיבה תעייף אותי – שאלו אותי. אם אין מקום – תגידו לי את האמת, לא תמציאו תירוצים."
אבי התחיל להתגונן, אמר שיש לו עבודה, ילדים, חיים עמוסים. שרון התחילה לבכות. אני נשארתי בשקט, כי הבנתי שכל מילה שאני אומר תחשוף עד כמה אני עצמי השתמשתי בה כל השנים האלה.
אז אמא המשיכה. אמרה שהיא הבינה משהו קשה: שלושתנו היינו בטוחים שהיא תמיד תהיה פנויה, זמינה, מוכנה לעזור – בלי שום קשר לכמה אנחנו פנויים בשבילה. היינו בוחרים לא להזמין אותה במקום לסדר לה הסעה או לשנות שעה. קל יותר להחליט שהיא "לא תרצה לבוא" מאשר באמת לשאול אותה.
לא השתנה הכל מאז היום הזה. גם אני עדיין מתקשר אליה בעיקר כשאני צריך משהו, ולומד לתפוס את עצמי בזה. אבל במסיבת יום ההולדת הבאה של שרון, היא כן שאלה את אמא ישירות אם היא רוצה להגיע ואם תיסע עד נתניה. אמא באה, נשארה שעה וחצי, ואז אמרה שהיא מתעייפת והולכת. אני הסעתי אותה. היא לא התנצלה על זה שעזבה מוקדם. פשוט אמרה "תודה שהסעת אותי" וזהו.
כשחזרנו לדירה שלה היא פתחה את המגירה במטבח ושלפה תיקיה ירוקה ישנה – שם היו כל הניירות על הדירה ברחוב הרצל, הדירה שכולנו גדלנו בה, שהיתה צריכה לפי ההסכם הישן להתחלק בין שלושתנו ביום פטירתה.
היא הניחה אותה על השולחן ואמרה: "אני הולכת לשנות את הצוואה. לא כי אני כועסת. כי אני רוצה שמי שבאמת נמצא פה בשבילי, ידע את זה בעוד שלוש עשרה שנה, לא רק עם הכסף."
לא פתחנו את התיקיה שם. היא רק נעלה אותה בחזרה במגירה, לקחה את המפתח, ושמה אותו בכיס השמלה שלה. אף אחד מאיתנו לא שאל כמה שינתה. ואני חושב שכולנו הבנו שזה לא העניין.
