HE

נעה נכנסה הביתה עם חיוך שלא ראיתי עליה מאז התיכון. היא זרקה את המפתחות על השידה ליד הדלת ובעטה מעליה את הסנדלים. הייתי במטבח, מוזגת לעצמי קפה קר.

בשתיים לפנות בוקר ישבה אורלי במטבחון של האולפן בנווה אילן וקילפה תפוז. הקליפות נשרו לפח מאליהן, אבל הידיים רעדו. שלוש דקות קודם היא פתחה את הוואטסאפ הקבוצתי

שלושה צפצופים רצופים בקעו מהמנעול החכם. נורה אדומה הבהבה על הדלת של הבית שלי בנתניה, וקול אלקטרוני קר הודיע: "הקוד שגוי. נסה שוב בעוד חמש דקות."

סבתא רבקה נפטרה כשידה שלי אוחזת בה, והשאר במרחק שלושה רחובות ושתי צלחות טובות. הנשימה האחרונה שלה הביאה איתה שש מילים שקרעתי אותן מהשקט: "

השבעה עוד לא נגמרה, והם כבר עמדו בפתח. קארמית נכנסה ראשונה, עקבים נוקשים על הרצפה שההורים שלי ליטשו יחד לפני שלושים שנה. בעלי לשעבר, עוזי, השתרך מאחוריה

התמונה הגיעה רגע לפני שעליתי על המונית. הילדים כבר חגרו חגורות, המזוודות היו בתא המטען, ואני רק רציתי לבדוק שאין הודעות מהבנק. יואב שלח אותה בקבוצה המשפחתית.

השעון במטבח תקתק בקול רם מדי. עמדתי שם, ליד השיש, וקרעתי לאט את המעטפה הלבנה שהגיעה הבוקר בדואר רשום. לא חיכיתי לשום מכתב טוב. במיוחד לא מעורך דין.

ביום שבו הקריאו את הצוואה, אמא שלה, רינה, תפסה אותה במרפק במסדרון מחוץ למשרד עורך הדין, בדיוק כמו שתפסה כשהייתה בת שש ולימדה אותה "

אף אחד לא עצר ליד הכלב הזקן. זה היה יום אימוץ קהילתי במושב בגליל התחתון, ואנשים התקבצו סביב הגורים השובבים. הם התפעלו מגורי הרועה הבלגי, ליטפו תערובות

המדרכה בערה באוגוסט. ליהי קרסה כמו בובה בלי חוטים, ידה האחת עדיין אצורה על אצבעות התאומים שלה, והשנייה שמוטה לצד תיק הבד שהתרוקן ממנו כל מה שהיה לה בעולם