— את שמה את המפתחות על השולחן. עכשיו.
נגה עמדה בפתח הדירה שלה ברחוב ביל"ו בחולון, ידיים שלובות על החזה, הקול שלה רועד מכעס. בפרוזדור, מוקפת בשתי מזוודות גדולות ותיק גב מתפקע, עמדה רותי בן-צבי. חמותה לשעבר. בידה היה עותק של המפתח, שנגה נתנה לה לפני ארבע שנים, בזמן שהייתה עדיין נשואה לבנה, אבישי, "למקרה חירום".
— בחיים לא, נוגית'קה, — רותי ענתה בקול מתוק יותר מהמצב, חולצת את הסנדלים ומניחה אותם מסודר על המדף. — יש לי כל הזכות להיות כאן. הבן שלי השקיע בדירה הזאת את השנים הכי טובות שלו. ובכלל, את חיה יותר מדי טוב אחרי הגירושין. צריך להחזיר קצת צדק לעולם.
— איזה צדק? — נגה התקדמה צעד, מרגישה איך הזעם עולה בפנים. — אבישי לא שילם שקל אחד על המשכנתא הזאת! התגרשנו לפני שנתיים. הדירה נקנתה מכספי ההורים שלי עוד לפני הנישואין, רק חלק נרשם עליו, ואת החלק הזה הוא בעצמו ויתר עליו בתמורה למזונות. אתם פשוט לא רלוונטיים כאן.
— משפטית, אולי, — רותי סידרה את השיער מול המראה בפרוזדור והעיפה מבט מעריך בפניה של נגה. — אבל במצפון — אבישי נשאר בלי כלום. גר בדירה שכורה בבת ים, עושה עבודות מזדמנות. ואת? תסתכלי על עצמך. שיפצת את הסלון, קנית רכב חדש, שלחת את הילדה לגן פרטי. מאיפה הכסף, נגה? בטח לא העברת לו את מה שמגיע לו. אז באתי לגור כאן. אעזור עם הנכדה, ובד בבד אפקח עין על ההוצאות.
— לליהי יש שש, ראית אותה בפעם האחרונה ביום ההולדת השלישי שלה! — נגה שלפה את הטלפון. — אני מתקשרת למשטרה. את נמצאת בדירה פרטית בלי רשות.
— תתקשרי, תתקשרי, — רותי חייכה בביטול, פוסעת בביטחון לסלון ומתיישבת על הספה. — אני אגיד למשטרה שהגעתי לנכדה שלי בהזמנת אבא שלה. אבישי יאשר. נעשה סקנדל בפני כל הבניין? בכיף. את לא תתביישי מול השכנים? את הרי כזאת מכובדת, מנהלת בחברה.
נגה הורידה את הטלפון. רותי פגעה בנקודה הרגישה — להתעסק עם זקנה סקנדלית מול שכנים, וליהי בת השש נמצאת בדיוק אצל חברה — לא היה רצוי. היה צריך לפעול בחוכמה, אבל העצבים התחילו להישבר.
— יש לך עשרים דקות בדיוק לאסוף את הדברים שלך ולהסתלק, — אמרה נגה בקול חד. — או שאני מחליפה את המנעול כרגע. המנעולן מגיע בעוד רבע שעה.
— הוא לא יגיע, — רותי שלפה מהתיק שלה מפית סרוגה והניחה אותה על שולחן הסלון, כאילו באה לבקר לקפה ולא לכבוש דירה. — דיברתי עם ועד הבית. אמרתי שאני אמא שלך, הגעתי לבקר, ואת רוצה להחליף מנעולים כי יש לך איזה בלבול נפשי זמני. הוא תמך בי. אז תשבי בשלווה, נוגית'קה. יש לנו שיחה ארוכה לפנינו.
נגה נכנסה לסלון והתיישבה בכורסה ממול. הידיים עדיין רעדו, אבל במוח התחיל להתבהר תוכנית. עם האישה הזאת לא היה אפשר להסתדר בטוב, היא הבינה רק שפה אחת — כוח ותועלת.
— מה את רוצה באמת, רותי? — שאלה נגה בפירוש. — לא אאמין שבאת מבת ים עם שתי מזוודות בשביל צדק דמיוני כלשהו.
— אני רוצה שהבן שלי יחיה כבן אדם, — קטעה רותי. — את גזלת ממנו הכל.
— הוא בעצמו הפסיד הכל בהימורים! — צעקה נגה, מאבדת סבלנות. — את יודעת היטב למה התגרשנו. הוא מכר את התכשיטים שלי, שם את המחשב בעבוט, ושלף את כל הכסף מחיסכון הילדה!
— נו, תפסיקי להגזים, — הניעה הזקנה את היד. — היה צעיר, נכשל. היית צריכה לתמוך בבעל שלך, לא להגיש תביעת גירושין ומזונות. בגלל המזונות שלך לא מקבלים אותו לעבודה רגילה, מורידים לו חצי מהמשכורת.
— הוא בן שלושים ושתיים, איזה צעיר? — נגה חייכה בציניות מרה. — ואת המזונות הוא לא משלם כבר חצי שנה, החוב שלו עומד על למעלה מחמישים אלף שקל. על מה את מדברת?
— בדיוק בשביל זה אני כאן, — רותי התקרבה. — בואי נסתדר. את מעבירה חצי מהדירה הזאת בחזרה לאבישי. או מוכרת אותה, קונה לך משהו קטן יותר, ואת ההפרש נותנת לו לקניית דירה. ומושכת את התביעה למזונות. בתמורה אני עוזבת ולא מפריעה לך יותר.
נגה הסתכלה בחמותה לשעבר ולא האמינה למה שהיא שומעת. העזות של האישה הזאת לא הכירה גבולות.
— את יצאת מדעתך? — שאלה נגה. — אני צריכה לתת חלק בדירה לאדם שגנב מהילד שלו?
— אחרת אני אסדר לך חיים צבעוניים, — איימה רותי. — אני עוברת לחדר הקטן. אגור כאן, אקח את הנכדה לגן, אסביר לה איזו אמא אגואיסטית יש לה. אתקשר לרווחה, אגיד שאת מזניחה את הילדה, עובדת סביב השעון. נראה אז איך תזמרי.
באותו רגע נשמעה דלת נפתחת בפרוזדור. זו הייתה שרון, החברה הטובה של נגה, שהביאה את ליהי.
— אמא! — ליהי הקטנה רצה לסלון, אבל נעצרה כשראתה אישה זקנה לא מוכרת. — מי זאת?
— זאת סבתא רותי שלך, לי'פוצ'קה, — אמרה רותי בקול מתוק, פושטת ידיים לחיבוק. — הגעתי לבקר אותך.
ליהי נבהלה ונדבקה לאמא שלה. שרון, שהעריכה את המצב ושמה לב למזוודות במבואה, ניגשה מהר לנגה.
— נגה, מה קורה כאן? — שאלה שרון. — מי זאת?
— חמותי לשעבר, — ענתה נגה. — הגיעה לקחת לי את הדירה.
שרון זעפה ופנתה לרותי. — גברת, את בשכל שלך? תסתלקי מכאן לפני שאני מתקשרת למשטרה.
— ומי את בכלל שתגידי לי מה לעשות? — נדחפה רותי. — חברה? אז תשתקי. אלה עניינים משפחתיים.
— ליהי, לכי לחדר שלך לשחק, בבקשה, — ביקשה נגה מהבת. הילדה רצה בציות. נגה פנתה לשרון: — שרוני, תשבי איתה בבקשה. אנחנו צריכות לדבר ביחידות.
שרון הסכימה בתנועת ראש ונכנסה לחדר הילדים, סוגרת את הדלת בחוזקה אחריה.
— אז זה סחיטה? — נגה עמדה ליד החלון. — את חושבת שאני אפחד מרווחה או מהסקנדלים שלך?
— תפחדי, — טענה רותי בביטחון. — את גברת מכובדת, שומרת על שם טוב. בעיות בעבודה לא מתאימות לך. ואני גמלאית, לי אין מה להפסיד. אלך אחריך לכל מקום.
— בסדר, — אמרה נגה לפתע בקול רגוע וחשוב. — נעשה כך. בגלל שבאת לעזור ולהחזיר צדק, נתחיל כרגע. אבישי חייב לי חצי שנת מזונות. זה חמישים אלף שקל. בתוספת חוב ועד בית שהצטבר מהתקופה שהוא גר כאן ולא שילם — עוד שמונה אלף. בסך הכל חמישים ושמונה אלף. תעבירי.
רותי נבהלה לשנייה, אבל מיד חזרה לביטחון. — אין לי סכום כזה. אני גמלאית.
— גם לי אין דירה נוספת, — השיבה נגה. — בגלל שבאת לייצג את האינטרסים של הבן שלך, תשלמי בשבילו. או חשבת שתבואי לכאן, תתיישבי לי על הצוואר, תאכלי מהאוכל שלי ותכתיבי תנאים?
— אני אעזור בבית! — צעקה רותי. — אבשל, אסדר!
— אני לא צריכה עוזרת בית, — נגה ניגשה למזוודות בפרוזדור ודחפה אחת מהן ברגל. — תאספי את הדברים שלך ותצאי. בטוב.
— לא! — רותי קפצה מהספה ורצה לנגה. — אני לא זזה מכאן! את חייבת לחלוק! הבן שלי סובל בגללך!
— בגללי? — נגה הסתובבה בחדות. — הבן שלך סובל בגלל העצלנות והטיפשות שלו. ובגללך, כי כל החיים ליטפת אותו וכיסית על כל מעשה מגעיל שלו. הוא גבר בוגר, ואת מסתובבת ומנסה לסחוט דירות בשמו. לא מצחיק אותך בעצמך?
— אל תעזי לדבר כך על הבן שלי! — הזקנה הרימה את היד, מתכוונת לסטור לנגה.
נגה תפסה את היד באוויר. האחיזה של האישה הצעירה הייתה חזקה כמו מלחציים.
— עוד פעם אחת שתרימי עליי ידיים בבית שלי, ואני פותחת נגדך תלונה בתחנה על תקיפה, — אמרה נגה. — ועכשיו תקשיבי לי טוב, רותי.
היא שילחה את ידה. הזקנה נשמה בכבדות, בעיניה נראה לראשונה פחד קטן.
— את לוקחת עכשיו את המזוודות שלך ויוצאת, — המשיכה נגה. — אם בעוד חמש דקות את עדיין כאן, אני מתקשרת לעורך הדין שלי. דיברנו איתו כבר על מצב החובות של אבישי. יש לו חלק בבית בקרית אונו שעל שמך ועל שמו. נגיש עיקול על החלק הזה בגלל חוב המזונות. נמכור אותו בהוצאה לפועל. את רוצה שזרים יכנסו לבית שלך?
רותי הלבינה. — את לא תעשי את זה. אבישי אמר שאת לא תתעסקי עם בתי משפט.
— אבישי טיפש, — קטעה נגה. — הוא שופט אותי לפי הנגה שבכתה בכרית בזמן שהוא הפסיד את כסף המשפחה בהימורים. הנגה הזאת נגמרה לפני שנתיים. מי שעומדת מולך עכשיו היא אישה שמפרנסת לבד את הילדה, מנהלת מחלקת מכירות ויודעת לחשב כסף. אם לא תצאי, מחר בבוקר עורך הדין שלי מגיש בקשה לעיקול נכסים של אבישי. והנכס היחיד שיש לו הוא חלק בבית שלך.
רותי קפאה. ההיגיון בדברי נגה חדר אליה במהירות. הסחיטה בדירה נכשלה, והאפשרות לאבד את הבית שלה עצמה הייתה הרבה יותר מוחשית.
— את נחש, נגה, — שרקה רותי, אבל כבר בלי הביטחון הקודם.
— מה שיש, — נגה פתחה את דלת הכניסה. — הזמן רץ. חמש דקות.
רותי התרוצצה בפרוזדור. כל הלהט הקרבי שלה נעלם. היא התחילה למהר לנעול סנדלים, מגרגרת מילים לא ברורות.
— אבישי יידע איזה נחש את, — מלמלה, תופסת את המזוודה הראשונה. — הוא יתבע ממך את הילדה.
— שינסה, — נגה הסתכלה עליה באדישות. — עם ההכנסות והחובות שלו. לא יפקידו אצלו אפילו חתול.
רותי גרגרה את שתי המזוודות למרפסת החיצונית. את התיק השלישי נגה דחפה בעצמה מהדלת.
— המפתחות, — נגה הושיטה יד. רותי השליכה את צרור המפתחות על הרצפה בכעס. הם התגלגלו בקול מצלצל על האריחים. נגה הרימה אותם בתנועה רגועה ושקלה אותם רגע בכף היד, כמו בודקת שכל המפתחות נמצאים.
— ואל תופיעי כאן יותר. לעולם. את ליהי לא תראי, עד שאבישי יחזיר את כל החוב עד השקל האחרון. ואם תתחילי לארוב לה בגן — אני שוכרת מאבטח, ותובעת אותך בגין הטרדה. הבנת אותי?
רותי לא ענתה כלום. היא נשמה בכבדות, מנסה לתפוס את שלושת התיקים בבת אחת. דלתות המעלית נפתחו, והיא, ממלמלת לעצמה, נכנסה לתוכה.
נגה טרקה את הדלת וסגרה את המנעול בשני סיבובים. הברכיים שלה כרעו, היא נשענה בגב לדלת והתמוטטה לאט על הרצפה. הלב הלם בחוזקה.
מחדר הילדים יצאה שרון, ואחריה הציצה בחשש ליהי.
— נסעה? — שאלה שרון, יושבת על עקביה לפני נגה.
— נסעה, — נגה נשפה ונשמה עמוק. — לא תחזור יותר. פחדה לאבד את הבית.
— אמא, למה סבתא צעקה כך? — שאלה ליהי, מתקרבת ומחבקת את אמא שלה בצוואר.
נגה חיבקה את בתה בחזרה, מטמינה את האף בשיער הרך שלה. כל הכעס והמתח התאדו, נותר רק רגש של הקלה וניצחון מוחלט.
— הכל בסדר, חמודה, — אמרה נגה, קמה על רגליה. — סבתא התבלבלה בכתובת. היא לא תפריע לנו יותר.
שרון קרצה לנגה והלכה למטבח. למחרת בבוקר נגה כבר ישבה במשרדו של עורך הדין שלה, רמי אשכנזי, ברחוב ויצמן בחולון. על השולחן, לצד ספל קפה שהתקרר, הייתה פתוחה תיקיית ניילון עם מסמכי הגירושין, גיליון חוב המזונות ותדפיס מהטאבו על הבית בקרית אונו.
— את בטוחה שאת רוצה להמשיך בזה? — שאל רמי, מצביע על הנייר. — אפשר להשאיר את זה כאיום, בלי להגיש בפועל.
— לא, — אמרה נגה. — תגיש. חמישים ושמונה אלף שקל חוב, עם ריבית והצמדה. אני לא רוצה שיחזרו לפתח שלי עוד פעם. שיידעו שזה לא איום סתם.
שבועיים אחר כך הגיע מכתב מלשכת ההוצאה לפועל לכתובת בקרית אונו. נגה לא הייתה בחדר כשרותי פתחה את המעטפה וראתה את ההודעה על עיקול החלק של אבישי בנכס. אבל אבישי התקשר אותו ערב, הקול שלו רועד.
— נגה, מה זה העיקול הזה? אמא כועסת עליי כאילו אני אשם!
— אתה חייב לי חמישים ושמונה אלף שקל, אבישי, — אמרה נגה, מביטה בטלפון שלה שעליו פתוח אפליקציית הבנק עם יתרת החיסכון של ליהי לעתיד. — תשלם, והעיקול יורד. זה פשוט כמו שזה נשמע.
הקו נדם. נגה שמה את הטלפון על השולחן, ליד תיקיית הניילון עם המסמכים, ויצאה לחדר של ליהי להכין אותה לגן.
