בגיל 64 התחתנתי עם מיליונר בן 31. חצי שנה לאחר החתונה גיליתי מה הוא מוסיף למשקה שלי בכל לילה. כשהרופא ראה את תוצאות הבדיקה, הוא נעל את הדלת ושאל שאלה שגרמה לי לקפוא במקום.
שמי מרגלית. אני בת 64, ובמשך שלושים ושש שנים עבדתי כמורה בבית ספר יסודי בחיפה.
אחרי שיצאתי לגמלאות, חשבתי שהחיים כבר לא יפתיעו אותי. הייתה לי דירה קטנה, פנסיה צנועה והרגל לשתות קפה מול החלון בכל בוקר, בזמן שהאוטובוסים הראשונים טיפסו ברחובות הכרמל.
ואז הכרתי את דניאל.
הוא היה בן 31. איש עסקים מצליח, בעל חברה משלו ובית מפואר עם נוף לים. כסף מעולם לא היה חסר לו.
כשסיפרתי למשפחתי שאנחנו מתחתנים, התגובה הייתה קשה.
״מרגלית, את באמת מאמינה שגבר בגילו התאהב בך?״ שאלו אותי.
לא ידעתי איך להסביר להם את מה שהרגשתי.
דניאל הקשיב לי. הוא זכר דברים קטנים שסיפרתי לו, הביא לי פרחים בלי סיבה והחזיק את ידי כשיצאנו לטייל.
לראשונה אחרי שנים הרגשתי שמישהו מחכה לי בבית.
התחתנו בטקס קטן, וכעבור זמן קצר עברתי לגור איתו.
בחודשים הראשונים חייתי כמו בחלום.
דניאל הכין לי ארוחת בוקר לפני שיצא לעבודה. כשחזר, שאל איך עבר עליי היום. אם ניסיתי להזיז כיסא כבד, הוא מיהר לקחת אותו ממני.
״את עבדת מספיק בחיים שלך,״ נהג לומר. ״עכשיו תני לי לדאוג לך.״
אהבתי לשמוע את המשפט הזה.
אבל כעבור חצי שנה התחלתי להרגיש שמשהו בבית שלנו השתנה.
בכל ערב, בסביבות תשע, דניאל נכנס למטבח והכין לי משקה חם.
הוא התעקש לעשות זאת בעצמו.
״זה יעזור לך לישון, אהובתי.״
בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות.
אלא שדניאל פיתח הרגל נוסף: הוא נשאר לשבת מולי עד שסיימתי לשתות.
פעם אחת השארתי מעט משקה בתחתית הספל.
״מרגלית, לא סיימת.״
״אני כבר לא רוצה.״
הוא הביט בספל.
״עוד לגימה אחת. בשבילי.״
צחקתי ושתיתי.
היום אני זוכרת את הרגע הזה אחרת.
השינוי בבריאותי הגיע בהדרגה.
בבקרים הרגשתי כאילו לא ישנתי כלל. רגליי היו כבדות, ולפעמים נאלצתי להחזיק במשקוף הדלת כדי לא ליפול.
התחלתי לשכוח דברים.
פעם חיפשתי את המשקפיים במשך שעה, אף שהיו מונחים על השידה ליד המיטה.
בהתחלה האשמתי את הגיל.
דניאל הסכים איתי.
״בגלל זה את צריכה לנוח יותר,״ אמר.
יום אחד השארתי כוס תה ליד החלון. כשהגעתי לקחת אותה, היא כבר הייתה קרה. הבטתי בה וניסיתי להיזכר מדוע נכנסתי לחדר.
התחושה הזאת הפחידה אותי.
ואז הגיע הערב שבו ראיתי את הבקבוקון.
סיימתי לקפל כביסה ועליתי לחדר השינה, אבל נזכרתי שהשארתי את הטלפון במטבח.
חזרתי בלי להדליק את האור במסדרון.
דניאל עמד ליד השיש.
ביד אחת החזיק את הספל שלי. ביד השנייה היה בקבוקון קטן מזכוכית כהה.
ראיתי אותו סופר טיפות אל תוך המשקה.
״דניאל?״
הוא הסתובב בבהלה.
הבקבוקון נעלם בכיסו.
״מה הכנסת לשם?״ שאלתי.
״שום דבר מיוחד. תמצית טבעית.״
״איזו תמצית?״
״משהו שעוזר להירגע.״
הוא הניח את הספל על השולחן.
שמתי לב לאצבעותיו. הן רעדו.
דניאל מעולם לא רעד כשדיבר איתי.
״למה לא סיפרת לי?״
״כי ידעתי שתעשי מזה עניין. את הרי חושדת בכל תרופה.״
רציתי להאמין לו.
האמת היא שפחדתי לגלות שהוא משקר.
שתיתי את המשקה.
באותו לילה ישנתי שתים עשרה שעות.
כמה ימים אחר כך התעוררתי באמצע הלילה.
החדר היה חשוך, אבל ראיתי אור חלש ליד המיטה.
דניאל עמד בגבו אליי ודיבר בטלפון.
״כן, אני ממשיך לתת לה את זה,״ לחש.
הלב שלי התחיל להלום.
״אני יודע. אבל הזמן אוזל לנו. אם נמשיך ככה, אנחנו עלולים לאבד אותה.״
השתררה שתיקה.
״היא כבר התחילה לשאול שאלות.״
הוא הסתובב לעברי.
עצמתי את עיניי.
שמעתי את צעדיו מתקרבים, ואז הרגשתי את המזרן שוקע מעט כשהתיישב לצדי.
המשכתי להעמיד פנים שאני ישנה.
לא העזתי לזוז.
בבוקר הוא נשק למצחי כרגיל.
״ישנת טוב, אהובתי?״
הנהנתי.
בפעם הראשונה מאז החתונה נרתעתי מהמגע שלו.
באותו ערב קיבלתי החלטה.
כשדניאל הכין את המשקה, התיישבתי מולו וחייכתי.
הוא הניח לפניי את הספל.
״תשתי לפני שיתקרר.״
הרמתי אותו אל שפתיי.
כעבור רגע הטלפון שלו צלצל והוא יצא מהמטבח.
זו הייתה ההזדמנות שלי.
שפכתי את המשקה לכלי זכוכית קטן שהחבאתי מראש. החזרתי את הספל הריק למקומו.
כשדניאל חזר, הוא הביט בו בסיפוק.
״ילדה טובה,״ אמר בחיוך.
לא עניתי.
למחרת בבוקר, אחרי שיצא לעבודה, נסעתי למעבדה פרטית בחיפה.
ביקשתי לבדוק מה מכיל הנוזל.
האישה שקיבלה את הדגימה שאלה אם יש לי הפניה מרופא.
״אני רק צריכה לדעת מה יש בפנים,״ אמרתי.
היא הביטה בי לרגע, ואז הסבירה אילו בדיקות אפשר לבצע.
חזרתי הביתה והמשכתי להתנהג כרגיל.
עברו יומיים.
בצהריים הטלפון צלצל.
״גברת מרגלית? מדברים מהמעבדה. הרופא מבקש שתגיעי בהקדם.״
״מצאתם משהו?״
״עדיף שתדברי איתו ישירות.״
הרגשתי שהאוויר נעלם מהריאות שלי.
כשהגעתי למרפאה, הרופא ישב מול מסך המחשב.
הוא שאל לשמי, בדק שוב את המסמכים ואז הרים את מבטו.
פניו החווירו.
הוא קם וסגר את הדלת.
״גברת מרגלית, בעלך יודע שאת כאן?״
״לא.״
״את בטוחה?״
״הוא חושב שאני בבית.״
הרופא התיישב.
ראיתי שהוא מחפש מילים.
״בבקשה,״ לחשתי. ״תגיד לי אם הוא מנסה להרוג אותי.״
הוא הסיר את משקפיו.
״מצאנו במשקה חומר בעל השפעה מרדימה חזקה. זה מסוג החומרים שעלולים לגרום לישנוניות ממושכת, לפגיעה בזיכרון ולחוסר יציבות. שימוש ללא פיקוח רפואי עלול להיות מסוכן מאוד, במיוחד בגילך.״
אחזתי בקצה הכיסא.
״אז הוא הרעיל אותי?״
״אני יכול לומר לך שהמשקה מכיל חומר שאסור היה לתת לך בלי ידיעתך. אני לא יכול לקבוע מה הייתה כוונתו.״
״אבל הוא נותן לי את זה כבר חודשים.״
הרופא הביט בי.
״את חייבת להיבדק. ואני ממליץ שלא תחזרי כרגע לבית שבו את חוששת שמישהו נותן לך חומר כזה.״
הרגשתי כאילו הרצפה נפתחת מתחתי.
ישבתי במכונית בחניון המרפאה ולא הצלחתי להכניס את המפתח למתג ההתנעה.
פתאום נזכרתי בכל הבקרים שבהם התקשיתי לקום.
בכל הפעמים שדניאל אמר שאני מבולבלת.
בכל הערבים שבהם התעקש שאסיים את המשקה.
הטלפון שלי צלצל.
דניאל.
לא עניתי.
כעבור דקה הגיעה הודעה.
״אהובתי, איפה את? חזרתי מוקדם.״
הסתכלתי על המסך.
ואז הגיעה עוד הודעה.
״אנחנו צריכים לדבר.״
באותו רגע הבנתי שהוא כנראה כבר יודע שמשהו השתנה.
התקשרתי למשטרה.
סיפרתי על המשקה ועל תוצאות המעבדה. אחר כך עברתי בדיקה רפואית ומסרתי את כל מה שידעתי.
באותו ערב לא חזרתי הביתה לבדי.
דניאל ישב בסלון כשנכנסתי בליווי השוטרים.
ברגע שראה אותם, קם מהספה.
״מרגלית? מה קורה פה?״
הסתכלתי עליו.
״אני יודעת מה הכנסת למשקה שלי.״
החיוך נעלם מפניו.
״על מה את מדברת?״
״עשיתי בדיקת מעבדה.״
הוא שתק.
״למה, דניאל?״
הוא העביר יד על פניו.
״את לא מבינה.״
״אז תסביר לי.״
הוא הביט בשוטרים, ואחר כך בי.
״היית כל כך עצמאית. כל הזמן רצית לצאת, לפגוש אנשים, לנסוע לבד. חשבתי שאם תזדקקי לי יותר, תישארי קרובה אליי.״
לא האמנתי למשמע אוזניי.
״אז סיממת אותי כדי שלא אוכל להסתדר בלעדיך?״
״לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה. בהתחלה רציתי רק שתישני טוב יותר. אחר כך התחלת להתרחק ממני, ופחדתי לאבד אותך.״
נזכרתי בשיחת הטלפון ששמעתי באותו לילה.
״אמרת למישהו שאתם עלולים לאבד אותי.״
דניאל הוריד את ראשו.
״כבר הבנתי שהמצב שלך מחמיר. פחדתי שתגיעי לבית חולים ושיגלו מה עשיתי.״
הבטתי באדם שעמד מולי.
האיש שהביא לי פרחים.
האיש שליטף את פניי בכל בוקר.
האיש שהפך אותי בהדרגה לאישה שפחדה ללכת מחדר לחדר בלי להישען על הקיר.
״ראית שאני נחלשת,״ אמרתי. ״ובכל זאת המשכת.״
הוא לא ענה.
אחד השוטרים ביקש ממנו להתלוות אליו לחקירה.
דניאל פנה אליי בפעם האחרונה.
״מרגלית, בבקשה. אני אוהב אותך.״
הסתכלתי עליו ועניתי:
״אהבה הייתה נותנת לי לבחור. אתה לקחת ממני אפילו את הזכות לדעת מה אני שותה.״
בשבועות שלאחר מכן נשארתי במעקב רפואי.
הבדיקות הראו שהגוף שלי מתחיל להתאושש. הסחרחורות נחלשו והשינה חזרה להיות טבעית.
החקירה נמשכה. דניאל נאלץ להתמודד עם ההשלכות של מעשיו, ואני פתחתי בהליכי גירושין.
חזרתי לדירה הקטנה שלי בחיפה.
בבוקר הראשון פתחתי את החלון וראיתי את האוטובוס עוצר בתחנה שמתחת לבית.
הכנתי לעצמי תה.
הנחתי את הספל על השולחן והתיישבתי מול החלון.
במשך כמה דקות רק הבטתי בו.
ואז הרמתי אותו, לגמתי מעט והנחתי בחזרה.
איש לא עמד מולי.
איש לא ביקש שאסיים עד הטיפה האחרונה.
התה התקרר.
חייכתי והשארתי חצי ספל על השולחן.
