הקרשים הישנים של רחוב שינקין חרקו מתחת לנעליים של מיכל כהן כשנכנסה לתכשיטיית "אבן יקרה" במעלה הרחוב, בין בוטיק נעליים לבית קפה שמוכר עוגיות שקד בשמונה עשרה שקל היחידה. היא לבשה את המעיל החום שלה, זה עם הכפתור החסר בשרוול, ועל צווארה – מתחת לצווארון – ענדה שרשרת זהב דקה עם תליון יהלום קטן, קצת ישן, שהיא לא הורידה מגיל שבע. בפנים הייתה חריטה שלא הצליחה לפענח: אותיות מחוקות למחצה ושם חנות שנשחק עם השנים. בתוך הצרור ביד השנייה היא מחזיקה חישוק נחושת ישן, לא תכשיט בכלל – צמיד עבודה ישן של אביה, שלא פגשה מעולם, היחיד שנשאר מהצד ההוא של המשפחה שאף אחד לא דיבר עליו.
היא לא התכוונה למכור כלום. היא רק רצתה הערכת שווי לצמיד, כדי לדעת אם תוכל לקחת הלוואה נגדו ולשלם את שכר הדירה של נובמבר.
היא בדיוק הניחה את הצמיד על כרית הקטיפה כשאישה לצידה קפאה באמצע תנועה, אצבעותיה תלויות באוויר מעל טבעת שבדקה.
"איפה השגת את זה?" הקול היה חד, גבוה, לא שאלה אלא דרישה.
דניאלה אשכולי – שם שמיכל תזכור עד יום מותה – עמדה מולה בחליפת שאנל בז', תיק הרמס תחת בית השחי. אבל האצבעות שלה, אלה שתפסו לפני רגע טבעת יהלומים לבדיקה, רעדו עכשיו קלות. היא הושיטה יד וסגרה אותה סביב התליון שעל צווארה של מיכל, לא הצמיד – התליון.
"זה לא… תני לי לראות את זה."
מיכל נרתעה, ידה עלתה להגן על השרשרת. "זה לא למכירה. זה של אמא שלי."
"אני לא שואלת אם זה למכירה." דניאלה כבר לא חייכה את החיוך הקר שפתחה בו. בעיניה היה דבר אחר – בהלה, אולי, מוסווית מהר מדי בבוז. "פשוט תני לי לראות אותו."
"לא."
ואז, בתנועה אחת, חדה, כמו שמנתקים פלסטר, דניאלה תפסה את השרשרת וקרעה אותה מצווארה של מיכל. החישוק הקטן נקרע. שרשרת הזהב נפלה על דלפק הזכוכית בקול דק של מתכת.
מישהו נשם בקול. לקוחה עם שקית מ"קסטרו" קפאה במקומה. שני אנשים הוציאו טלפונים.
מיכל נדדה לאחור ותפסה את צווארה, שם האדים את העור קו אדום דק.
"מה את חושבת שאת עושה?!" מיכל צרחה, הדמעות כבר מילאו את עיניה.
דניאלה הרימה את התליון מעל הראש, הביטה בו קרוב, כמעט נגעה בו באפה. "זאת החריטה הזאת. אני ראיתי אותה. אני ידעתי שיש עוד אחת."
"זה… זה היה של אמא שלי." מיכל לחשה.
"זה מה שכולן אומרות כשהן גונבות משהו ששייך למישהי אחרת." דניאלה ירקה את המילה, אבל קולה נשבר באמצע המשפט, כאילו היא עצמה לא האמינה למה שהיא אומרת. "גנבת."
השקט שהשתרר היה כבד, לא נוח, כזה שאפשר לשמוע בו את המזגן מהנדנדה.
מיכל קפאה. לשנייה אחת היא לא נשמה.
דלת הסדנה בעורף החנות נפתחה בטריקה.
בעל התכשיטייה, אדון יוסי אלבז, איש בן שבעים ושלוש עם משקפיים שמידה אחת גדולה עליו ואצבעות עם כתמים של מתכת מצחצוח, רץ לחלל המכירה.
"מה קורה כאן?"
דניאלה הצביעה מיידית על השרשרת שמוטלת על הדלפק, אבל ידה שהצביעה לא הייתה יציבה.
"יש לה תליון עם החריטה. אותה חריטה כמו שלי. איך זה אפשרי?"
יוסי הרים את השרשרת. ואז הצבע נמלט מפניו.
"תני לי לראות את שלך." קולו רעד, מופנה לדניאלה.
החנות השתתקה. דניאלה, בלי לחשוב, משכה בעצמה את התליון הדק מתחת לצווארון חליפתה והושיטה אותו, כמעט בהיסח הדעת, כאילו הגוף שלה ידע משהו שהראש שלה עדיין לא הודה בו.
יוסי הפך את שני התליונים בין אצבעותיו, בעדינות של מי שמטפל בילד פגוע. מצא את האבזמים הזעירים, הטבועים, ופתח אותם אחד אחד.
אצבעותיו רעדו.
"זה כאן. בשניהם."
אף אחד לא הבין למה הוא מתכוון. מיכל ניגבה דמעה בגב כף היד.
יוסי הביט בה ישר בעיניים.
"את אמא שלך קראו רבקה, נכון? רבקה פרנקו."
מיכל קפאה.
"איך… איך אתה יודע את זה? אמא שלי נקראה רבקה כהן."
יוסי הנהן. "פרנקו היה שם הנעורים שלה. היא חזרה לשם כהן אחרי שהתגרשה מאבא שלך. אני זוכר, כי היא סיפרה לי אז, כשהזמינה ממני את התליון הזה בדיוק."
עיניו התמלאו רגש.
"כי אני יצרתי את השרשרת הזאת. בעצמי. בסדנה הזאת. לפני שלושים ושתיים שנה. ועל גב הקופסה שהיא קנתה בה, היא בקשה שאחרוט גם את שם החנות – כדי שאם יום אחד הבת השנייה תביא את החלק שלה למקום הזה, מישהו ידע לקשר."
לחש עבר בין הלקוחות שנעמדו סביב, מהופנטים. מיכל הוציאה מהצרור שלה את הצמיד הישן של אביה – ועל הבטן הפנימית שלו, שרוטה כבר, אבל קריאה, אותה מילה: "אבן יקרה". השם של החנות הזאת, בדיוק.
"זה למה הבאתי את זה היום," היא מילמלה, כמעט לעצמה. "לא ידעתי למה. חשבתי שזה סתם תעלומה שלא תיפתר."
יוסי פתח את פיו להמשיך, ואז הביט בדניאלה.
"הייתה לה תאומה." יוסי אמר. "רבקה פרנקו הגיעה לכאן בשנת תשנ"ד, בחודש השביעי להריון שלה. ילדה הולכת ללדת תאומות, היא אמרה לי. רצתה שרשרת אחת, עם שני תליונים זהים, אחד לכל בת. בדיוק אותו תליון, בדיוק אותה חריטה בפנים. שתדענה, אמרה, שגם אם החיים יפרידו ביניהן, יש להן חצי אחד שהוא זהה."
החנות השתתקה כולה. פניה של דניאלה הלבינו כסיד.
"לא." דניאלה אמרה, וצעד אחד לאחור, כאילו המילה של יוסי יכולה עדיין להידחק. "זה לא יכול להיות. אימא שלי – האישה שגידלה אותי – היא תמיד אמרה שהתליון הזה היה שלה מהוריה. היא לא… היא לא סיפרה לי שום דבר על תאומה. אני לא מאמינה לך."
ידה אחזה בתליון שבכף ידו של יוסי, ניסתה למשוך אותו בחזרה, כמו מגוננת על גרסה שהתפוררה כבר מתחת לאצבעותיה.
"זה פשוט תליון. יש אלף תליונים כאלה."
"עם אותה חריטה בדיוק? ועם סימן החנות בפנים הצמיד שלה?" יוסי הצביע בעדינות על הצמיד שבידי מיכל. "גברתי, אני לא מדמיין את זה. אני עבדתי על זה שלושים ושתיים שנה. אני זוכר כל תליון שיצרתי בחיים שלי, ובטח כזה שאמא הזמינה בבכי, כי היא ידעה שלא תוכל לשמור על שתי הבנות."
דניאלה ישבה על הכיסא הקטן שהיה מיועד למדידת טבעות, לפני שהבינה בעצמה שרגליה כרעו. היא הביטה בתליון שלה כמו שמביטים בחפץ שמצאו בכיס של מישהו מת.
"אני לא… תני לי רגע." קולה היה קטן בפעם הראשונה מאז שנכנסה לחנות. "אני צריכה רגע."
יוסי הביא לה כוס מים. אף אחד לא זז.
מיכל ישבה מולה על הכיסא השני, רגליה רועדות תחתיה. היא לא ידעה שיש לה אחות. שום דבר לא סיפרו לה. אמה – רבקה, שגידלה אותה לבד בשכונת התקווה, שתמיד נשאה עיניים כבדות כשמישהו שאל על המשפחה – מתה כשמיכל הייתה בת עשרים ושתיים, ולא השאירה דבר מעבר לשרשרת הזאת ולחיבוק שלא הגיע לעולם מחדש.
דניאלה שתתה מהמים, הניחה את הכוס, ואז הרימה את עיניה למיכל. "אני באתי לכאן היום כדי למכור את התליון. הייתי צריכה כסף, מהר, בלי שהבעל שלי ידע. אני… אני לא כמו שאני נראית. החליפה הזאת היא מהעונה הקודמת, ואני לובשת אותה כי אני צריכה שאנשים יחשבו שאני בסדר." היא בלעה רוק. "כשראיתי את התליון שלך, הפחד תפס אותי לפני המחשבה. חשבתי שמישהו מצא העתק, שמישהו מחפש לסחוט אותי, שהסוד שלי – שאני בעצם צריכה למכור את הדבר האחד שאימא שלי השאירה לי – יתגלה. אז תקפתי. ישר. זה היה פחד, לא בוז, אבל זה יצא כמו בוז, וזה… זה לא מצדיק את מה שעשיתי."
"זה לא מצדיק את זה שקרעת את זה מהצוואר שלי." מיכל אמרה, קולה עדיין רועד.
"אני יודעת." דניאלה לא הסתכלה למטה הפעם. "אין לי תשובה טובה. אני מצטערת."
מיכל לא ענתה מיד. היא הסתכלה על שני התליונים, ששניהם מונחים כעת זה לצד זה על כרית הקטיפה – שני חצאים של סיפור אחד ששום מילה לא יכלה לאחד בן לילה.
יוסי עמד מהצד, אחרי שלושים ושתיים שנה שבהן שמר על סוד קטן בתוך אבזם מתכת זעיר, ולראשונה חש שהגיע הזמן לסגור את הסיפור.
הוא הוציא מהסדנה תיק קרטון ישן, קשור בחוט, עם תווית "פ. – 1994" בכתב ידו שלו. "רבקה השאירה לי את זה, חודש לפני שעזבה את תל אביב עם אחת מהבנות. אמרה שאם יום אחד שתי הבנות שלה תיפגשו באבן יקרה, אני אדע לתת להן את זה. היא לא הסבירה לי למה היא לא יכולה לקחת את שתיכן, רק שזה היה קשור לכסף, ולמשפחה של אבא שלכן שרצתה רק ילדה אחת, ולהסכם שהיא נאלצה לחתום עליו כדי שלפחות אחת מכן תוכל לגדול בלי המשפחה ההיא רודפת."
מיכל פתחה את המכתב בעמידה, שפתיה רועדות. בתוכו, בכתב ידה של רבקה, מילים קצרות שהתעקשו לא להתנצל: שהיא לא בחרה, שהיא נלחמה כמה שיכלה, ושבסוף נאלצה לבחור איזו בת תישאר קרובה אליה ואיזו תימסר למשפחת האב, ושבכל שנה, בכל יום הולדת, היא כתבה מכתב לבת שלא גדלה אצלה – מכתבים ששמורים, מצטברים, בתיק הזה.
שלושים ושתיים מכתבים.
דניאלה קראה מעל הכתף שלה, בלי לנגוע, רק הביטה, ואז לקחה נשימה שנשברה באמצע.
מיכל קיפלה את הדף הראשון, החזיקה אותו צמוד לחזה, ופנתה ליוסי.
"אני לא רוצה הלוואה על הצמיד." היא אמרה. "אני רוצה שתתקן את האבזם על שתי השרשראות. ושתכתוב בחשבונית ששתיהן שייכות למשפחת פרנקו. לא תמורת כסף – תמורת העבודה שלך לפני שלושים ושתיים שנה, שכבר קיבלה תשלום."
דניאלה קמה מהכיסא, לאט, עדיין לא בטוחה ברגליים שלה. היא לא הוציאה כרטיס אשראי. היא רק הושיטה יד, לא לכיוון השרשרת – לכיוון מיכל.
"אני לא יכולה לתקן מה שעשיתי עכשיו." היא אמרה. "אבל יש לי שלושים ושתיים מכתבים שלא קראתי, ואת את מי שלא פגשתי. אני רוצה לקרוא אותם איתך. את כל שלושים ושתיים. לא היום. אבל אני רוצה."
מיכל הניחה את השרשרת החדשה שלה בכף ידה, חייכה חיוך קטן, עדיין עם שאריות דמעה, ואמרה:
"בשלב ראשון, בואי נלך לשתות קפה. יש לך הרבה מה לספר לי, ויש לי צמיד שלם אבל שבור בכל השאר."
ושתיהן יצאו מהתכשיטייה ברחוב שינקין, שתי נשים שלא היו קיימות זו לזו בבוקר הזה, הולכות יחד לכיוון בית הקפה שמוכר עוגיות שקד בשמונה עשרה שקל היחידה.
