הקומה החמישית בלי מעלית

סבינה עמדה במטבח, הקומקום בידה, ושמעה את עצמה אומרת את המילים שסידרה לעצמה במשך שלושה שבועות.

"רפי, אני לא מצליחה יותר."

הוא ישב אל השולחן, כף היד הימנית מונחת על משטח העץ, כי השמאלית מאז השבץ השני כבר לא ממש נשאה עומס. הוא לא אמר כלום. בחוץ, ברחוב בן יהודה בחולון, עבר אוטובוס קו 1 לכיוון התחנה המרכזית, אפשר היה לשמוע את החריקה מהחלון הפתוח קצת, ובחדר המדרגות היה כמו תמיד ריח של חומר ניקוי שהוועד הבית מרסס בימי שישי על האריחים.

שנה וחצי קודם לכן הכול נראה עדיין רגיל. רפי, בן חמישים ושמונה, ניהל מוסך קטן ברחוב סוקולוב, שלושה עובדים, לקוחות קבועים טובים. סבינה, בת חמישים וארבע, עבדה בהנהלת חשבונות בחברה לממכר חלקי אינסטלציה, והייתה גאה בכך שלא לקחה יום מחלה אחד. ואז הוא נפל מהכיסא בזמן ארוחת הבוקר, כוס הקפה התנפצה על האריחים, והרופא במיון של וולפסון אמר את המילה שלא עזבה אותה מאז: שבץ.

השבץ הראשון היה חמור, אבל הוא נלחם בחזרה – פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, בכל יום תרגילים עם גומיית התנגדות שהייתה קשורה לידית הדלת. אחרי תשעה חודשים הוא הצליח לחזור ולהלך כמעט כרגיל. סבינה כבר התחילה לישון יותר רגוע. ואז הגיע השבץ השני, בפברואר, באמצע החורף, והפעם התחזית הייתה שמורה יותר.

"יש חולים שמחזירים את עצמם בצורה מפתיעה," אמר הנוירולוג במרכז השיקום בתל השומר. "אני לא יכול להבטיח לכם כלום."

מאז, חייה של סבינה הפכו לרשת צפופה של תורים. להתעורר בשש וחצי, אף על פי שעבדה מהבית ובעצם יכלה לישון יותר. למדוד לחץ דם, לסדר כדורים – קומדין, חוסמי בטא, ובין לבין כדורי כאב לכתף שהתחילה להכאיב מהעומס החד-צדדי. להכין ארוחת בוקר, לתמוך בו כשהוא קם, לנסוע איתו לפיזיותרפיה, לעשות קניות, כביסה, ובצד להמשיך לנהל את ספרי המוסך, כי בלי זה המשכורת לא הייתה מספיקה.

ולמעבר לכול היה גם פוטבול. כך קראו לכלב, מגזע בורדר קולי מעורב, שחור-לבן, שרפי מצא חודש לפני השבץ הראשון לצד מכלי המיחזור בקצה הרחוב – גור עם רגליים גדולות בצורה מגוחכת, שישב סתם שם והביט באנשים שחלפו בלי לשים בו לב. רפי התקשר אז מהרחוב: "סבינה, מצאתי פה גור, לבד לגמרי, אפשר לקחת אותו? רק לזמן קצר." היא נאנחה, אמרה כן, ומ"זמן קצר" התגלגלו שנתיים.

עכשיו פוטבול היה עומד בבוקר בפתח המטבח, מקיש בטפריו על הפרקט, מצפה לטיול, בזמן שסבינה נאבקת עם ארוחת הבוקר.

"רגע, פוטבול, אין לי ממש זמן אליך עכשיו."

היא התרגזה על הכלב, אף על פי שידעה בדיוק שהוא לא אשם בכלום. היא התרגזה כי זו הייתה עוד משימה אחת ביום שהיה מורכב בלעדיו ממשימות בלבד.

בערב שבו עדי, חברתה לעבודה, הצליחה סוף סוף לשדל אותה לכוס יין – "סבינה, את לא יוצאת לשום מקום כבר שנה, זה לא בריא" – לבשה סבינה שמלה כחולה כהה שלא לבשה כבר נצח. במראה היא ראתה אישה שהפנים שלה הצטמקו, עם פסים אפורים בשיער שלא שמה לב אליהם קודם, כי לא היה זמן להביט בעצמה.

"את נראית יפה," אמר רפי מהדלת, נשען על המשקוף.

היא הניעה את ידה בביטול, אבל זה בכל זאת פגע בה במקום כלשהו.

בבר ברחוב ההסתדרות הזמינו שתי כוסות יין לבן, ואז עוד אחת, וסבינה הבחינה כמה זרה נשמעה לה השפה של אנשים רגילים. עדי סיפרה על בתה שבסתיו עוברת ללמוד בחיפה, על טיול מתוכנן לכרתים בקיץ. סבינה הקשיבה כמו מישהי שמתרגמת בכוח שפה זרה.

"אני לא מצליחה יותר," אמרה בשלב מסוים, הכוס השלישית כבר התרוקנה. "אני בת חמישים וארבע ומרגישה כמו בת שמונים וארבע. אם מישהו היה אומר לי: עוד שנה אחת ואז יהיה יותר טוב – הייתי מחזיקה. אבל אין מי שאומר לי את זה."

עדי הניחה את כף ידה על זרועה. "אז תתגרשי. נישואים זה לא עבדות, סבינה. ההורים שלו עדיין חיים ברחוב דיזנגוף, נכון? שהם יטפלו בו."

"הם עצמם מעל גיל שמונים."

"הם יסתדרו איכשהו."

המילה "גירושין" ריחפה אחר כך שבועות באוויר ביניהם, עד שסבינה אמרה אותה, באותו ערב במטבח, הקומקום בידה.

רפי שתק זמן ארוך. אחר כך, בשלווה: "זה בגללי?"

"לא. כן. אני לא יודעת יותר." היא מחתה בגב ידה את העיניים. "אני מצטערת."

"אין צורך להתנצל. את מחליטה בעצמך איך לחיות." הפסקה. "רק דבר אחד – תיקחי את פוטבול. אני לא יכול יותר להוציא אותו לטיולים. אם פעם ישתפר לי, אני אקח אותו בחזרה."

היא לא לקחה אותו. הדירה המרוהטת בשני חדרים ברחוב ההגנה, אליה עברה, לא הרשתה בעלי חיים, ולמען האמת כלב גם לא התאים לחיים החדשים שתכננה לעצמה. בדלת, המזוודה בידה, היא הביטה בו עוד פעם – בכיסא הגלגלים, פוטבול לרגליו.

"שתשמור על עצמך, רפי."

"גם את."

היא חיבקה אותו בקצרה, בגמלונות, עם היד האחת שעוד פעלה והוא יכול היה להרים. ואז הדלת נסגרה.

רפי לא הצליח באותו יום לצאת עם הכלב. הוא התקשר למנפרד, חבר ותיק מהמוסך, שעזר שבועיים, הוציא אותו לטיולים, הביא קניות. אחר כך מנפרד נפל למיטה בעצמו ממחלה, השכנה מהקומה מתחת הייתה בחופשה, ורפי נאלץ ללבוש את המעיל בעצמו – עשר דקות שלם לבד בשביל זה – לקחת את המקל ולהתייצב לפני גרם המדרגות. קומה חמישית, בלי מעלית, בניין ישן משנות השישים ברחוב סוקולוב, שבו אף פעם לא תכננו שם מעלית.

הוא הביט במדרגות היורדות. אינסוף. אבל לא הייתה בחירה.

בקומת הביניים בין הרביעית לשלישית הוא נעמד, הלב רץ לו עד הצוואר, זיעה על המצח. "אני לא יכול," פלט והתכוון לחזור. ואז פוטבול נדחק חם ברגלו, נעמד סתם שם, חיכה. רפי הביט בו, בלע רוק, ועשה את הצעד הבא.

הם הצליחו להגיע עד הספסל הראשון לפני הבניין. לא יותר. למחרת עוד קצת. יומיים אחר כך עוד קצת. אחרי שבוע עד הספסל השני בחצר. אחרי חודשיים סביב כל הרחוב.

במכון השיקום, חודשים לאחר מכן, בלי שסבינה הגיעה איתו, אלא עם פוטבול שהמתין בחוץ, הרופא בדק את התוצאות הישנות ונתן לו ללכת כמה מטרים בחדר הבדיקות.

"אתה עושה את זה בבית?"

"בכל יום."

"קודם גם עשית תרגילים, אבל זה עזר מעט. אתה יודע למה?" הרופא הביט בו מעל המשקפיים. "כי קודם הכריחו אותך לעשות את זה. עכשיו אתה רוצה בעצמך. זה ניכר."

בנו, גיל, שחי בתל אביב ובהתחלה שאל כל שבוע אם הוא לא רוצה לעבור אליו, הגיע לאחר חצי שנה לביקור ונעמד בפתח, כי אביו עמד בלי המקל.

"אבא – איפה המקל שלך?"

"במבואה. לוקח אותו עדיין פעם פעם. אבל לא תמיד יותר."

גיל חיבק אותו, חזק יותר מהרגיל. "אם אחד מכם שני הוא גיבור," אמר רפי והביט מטה לכיוון פוטבול, "זה הוא. הוא רדף אותי כל יום לרדת חמש קומות."

רק שנתיים לאחר מכן, כשכבר עבד שנה במשרה חלקית בחברה למכירת חלקי רכב בבת ים, בלי עבודה פיזית קשה, כמעט בלי תלונות, רפי מכר את המוסך ברחוב סוקולוב. במהלך כל התקופה הוא נתן למנהל מקצועי לנהל אותו, אבל עכשיו, כשהוא יכול היה לעבוד שוב ועדיין העדיף את המשרה השקטה יותר, הוא מכר אותו עבור חמש מאות אלף שקל. בשלב ההוא הגירושין מסבינה היו כבר חלוטים, מעל שנה. את התמורה, בניכוי החובות מתקופת השיקום, הוא השקיע בקרן השתלמות – בשותפות עם אורלי, שהכיר בינתיים, כי באותה תקופה הם כבר חיו זמן מה יחד וניהלו משק בית משותף.

על סבינה הוא שמע רק מגיל. "היא עם מישהו שהכירה באינטרנט," סיפר גיל באחד הערבים, לא בטוח אם כדאי לו לומר. "בהתחלה פרחים, מסעדות, הכול יפה. אחר כך זה התחיל – נעלם לכמה ימים, חוזר שתוי, לוקח כסף בהשאלה ולא מחזיר."

"היא מספרת לך את זה?"

"מתקשרת כמעט כל שבוע. מתלוננת." גיל הניד בראשו. "אמרתי לה שלא הייתה צריכה לעזוב אותך. עכשיו יש לה חולה סיעודי משל עצמה. רק בלי ביטוח לאומי."

"אל תדבר כך."

"למה לא?"

"כי זה דבר מכוער, לשמוח בצער של מישהו אחר. היא קיבלה את ההחלטה שלה, באותו רגע זה נראה לה נכון. לכל אחד מותר לטעות."

סבינה לא ידעה על כל זה כלום. בכמה ערבים ישבה בדירה ברחוב ההגנה, שמעה את השכנים מהקומה מעל מתווכחים, וחשבה על ריח חומר הניקוי בחדר המדרגות הישן, בלי לדעת בדיוק למה.

מה שגילתה רק מאוחר יותר – דרך מכרה משותפת – היה כמה בדיוק המוסך הביא בסוף. במהלך הנישואים היא לא ראתה אגורה ממנו מלבד מה שהלך על שכר דירה ותרופות; המכירה התבצעה רק אחרי הגירושין. באיזון המשאבים, שכלל את עליית השווי של המוסך במהלך שנות הנישואים, היא קיבלה מאה ועשרים אלף שקל – חלקה החוקי, מחושב על בסיס שווי העסק בזמן הפרידה, לא על התמורה שהתקבלה בהמשך.

היא ישבה עם המספר הזה על הניר שהוציא עורך הדין לענייני גירושין, ולא חשבה על נקמה. היא חתמה על ההסכם, קיפלה את הדף, הכניסה אותו למעטפה החומה שקנתה במיוחד בשביל המסמכים האלה, ונסעה לבנק להעביר את הכסף לחשבון משל עצמה – החשבון הראשון שלה אחרי חמש עשרה שנה שנשא רק את שמה. בלי חשבון משותף יותר, בלי מורשה חתימה לאף אחד. מאה ועשרים אלף שקל, החלק שלה, התחלה חדשה.

בבוקר אחד באוגוסט, ארבע שנים וחצי אחרי אותו יום עם הקומקום ביד, עמד רפי בפארק העירוני בחולון ושלף את הרצועה. פוטבול נשאר ישוב רגע, כאילו צריך להיוודע, ואז זינק קדימה, חצה את הדשא הלח, האוזניים ברוח, עד שאחרי עשרים שלושים מטר נעמד והסתכל לאחור – ממש כמו אז בקומת הביניים בין הרביעית לשלישית, כשחיכה לראות אם האיש שמאחוריו עדיין בא. רפי הרים את ידו, לא כאות, סתם כך, והלך אחריו, בלי מקל, בקצב שלו, בזמן שהכלב רץ שוב והתכנס בחזרה ורץ שוב, כאילו צריך להוכיח את המסע הזה מחדש בכל יום.