אבי לא הסתכל לצדדים. שמונה-עשרה שנה באותו מסדרון, אותה חניה ברחוב ביל"ו בפתח תקווה, אותה דקה ורבע מהדלת של הבית ועד למנוע שמתחמם. מפתחות, דלת, "בוקר טוב" למישהו שאולי לא שומע, ונסיעה.
— אדון! תן לי רגע!
קול ילדה. דק, נשרט באמצע המילה.
אבי עצר, בלי לחשוב, פשוט כי הרגליים נעצרו לפניו. ילדה בגיל בית ספר, מעיל גדול עליה בשני מספרים, שרוכי נעליים לא קשורים. ובידיים — קופסת נעליים ישנה, קרטון כבר כהה מרוב רטיבות.
— תיקח אותו. אם לא תיקח, הוא לא יחזיק מעמד עד הערב.
היא לא ביקשה. היא הודיעה, כמו שמודיעים על מחיר בקופה.
בקופסה רבץ גור חתולים אפרפר, רועד, עם עין אחת מודבקת מהפרשה. אבי הביט בו שנייה אחת יותר מהנדרש.
— אני ממש ממהר. מצטער.
המשפט קפץ מעצמו, בלי מעורבות שלו, כמו "אין צורך בקבלה" לקופאית במכולת של משה. הוא הסתובב, הלך לרכב, הכניס מפתח להתנעה. הילדה לא רצה אחריו, לא קראה שוב. פשוט עמדה שם עם הקופסה, מביטה.
ברדיו דיברו על התחממות הגלובלית ועל תשלומי ביטוח לאומי. אבי הגביר את הווליום. "למה לחשוב על זה בכלל", הוא אמר לעצמו, אבל כבר חשב. על החתול. על תמר מהנהלת חשבונות שתביא לו קפה "סתם עברתי במקרה". על זה שהוא ישתוק, כמו תמיד.
"הוא לא יחזיק מעמד". המשפט נתקע לו בגרון, לא יוצא ולא נבלע.
בחניון המשרד נתקל ברוני, מהצוות השכן:
— מה איתך, זועף?
— סתם. לילה לא טוב.
שקר קטן, לא חשוב. אבי בן ארבעים ושבע, דירה בת שני חדרים ברחוב התקומה, מקרר שיש בו חלב, ביצים, ושקית לחם שכבר התקשה. אחרי הגירושין, לפני ארבע שנים, הכול התרוקן באיטיות, חדר אחר חדר, כאילו מישהו גונב ממנו רהיטים בלילה בלי שהוא שם לב.
בשעה אחת עשרה תמר נכנסה למשרד שלו עם כוס קפה.
— בבקשה. חשבתי שתרצה.
— תודה.
היא חייכה וחיכתה משהו נוסף, שלא הגיע. היא יצאה.
הודעה בוואטסאפ מתמר: "הכול בסדר? אתה נראה רחוק היום."
הוא הקליד "הכול תקין", מחק. הקליד "תודה ששאלת", מחק. סגר את האפליקציה.
בחוץ התחיל לרדת גשם סוחף, מהסוג שבו נתב"ג סוגר נתיב אחד. אבי יצא מהבניין ישר לרכב. "הוא לא יחזיק מעמד". עצר ביד על המפתח.
— די כבר, — אמר בקול.
ואז הסתובב, ונסע חזרה.
הילדה עדיין הייתה שם. כרוכה על המדרגה בכניסה, הקופסה בין הברכיים.
— את כאן כל היום?
היא הרימה ראש. עיניים אדומות, לא ברור אם מהקור או משהו אחר.
— סבתא לא מרשה בבית. אומרת שתזרוק אותו לפח. הוא כבר כמעט לא זע.
אבי ירד מהרכב, התכופף מעל הקופסה. גוש פרווה רטוב ומלוכלך. נשימה דקה, בקושי קיימת.
— איפה ההורים שלך?
— אמא עובדת בקו, חודש נוספת לה שם. — ואבא? — אין.
הוא ישב על קצה המדרגה. הושיט יד לקופסה, משך אותה חזרה. מה הוא עושה כאן בכלל.
— טוב. תני אותה.
גם הוא עצמו התפלא מהמשפט שיצא לו.
הילדה קפצה. אספה את הקופסה בעדינות, כמו שמרימים משהו שעלול להישבר.
— רק ללילה אחד. מחר אני לוקח אותו לעמותת "תנו לחיות לחיות".
— בטח, אדון! בטח!
היא רצה משם, קלילה כאילו משקלה נגרע ברגע הזה. אבי נשאר עם קופסה שקיפתה ריח של רטיבות ופחד.
— נכנסתי בול.
בבית הוא הלך ישר לאמבטיה. מים פושרים, מגבת ישנה שהייתה שייכת לחברה-לשעבר. הגור נתן יללה חנוקה.
— בחיים. — הוא בחיים.
ניקה לו את הפרווה, המשיך לדבר אליו בגסות מזויפת:
— אל תתרגל. לילה אחד.
הגור פקח עיניים כחולות, בהירות מאוד, מלאות אמון שלא היה לו שום בסיס לתת.
— אל תביט בי כך.
ואז — נחירה רכה, בלתי בטוחה. כאילו הגוף שלו ניסה למתג מחדש מכניזם שהתקלקל לפני זמן רב.
אבי קפא במקום. מתי בפעם האחרונה הוא הרגיש משהו דומה.
לא היה חלב בבית, רק קוטג' ולחם. הוא רץ לסופר השכונתי, קנה חלב לגורים, קערה, סדין ישן לרפד קופסה.
— זמני זה, אתה שומע?
הגור ליקק בלהיטות, התעטש, עלה על ברכיו של אבי, התכרבל, נרדם.
אבי לא זע. חשש להפריע.
נייד רעד. הודעה מתמר: "אבי, סליחה על ההטרדה. אם קרה משהו — אני פה. לא רק בעניינים של עבודה."
הוא הביט במסך. בגור הישן. שוב במסך.
"תודה", שלח. שנייה אחר כך: "הגיע אליי… חתול. בטעות."
תשובה הגיעה מהר: "ככה כל הדברים הטובים מגיעים לחיים שלנו."
פינות הפה שלו משכו מעלה, בלי רשות. פעם ראשונה מזה — חודשים? שנים?
— טוב, פיצי, — אמר לגור. — נראה שתישאר.
שבוע עבר. פיצי השתלט על הדירה — רץ אחרי ניירות מקומטים, טיפס על אדן החלון, נרדם בתוך סל הכביסה. אבי קנה מגש חול, אוכל, עכבר מצמר. "זמני" הפך ל"בינתיים" ואז פשוט נמחק מהשיח.
ביום חמישי בערב, אחרי יום של פגישות ודוחות, הוא חזר מהעבודה. משהו חדש קרה: מישהו חיכה לו. גם אם זה רק גור קטן ומטופש.
בכניסה, על המדרגה, ישבה הילדה. ברכיים מחובקות.
— מה שלומך?
— בסדר. — עיניה אדומות, נפוחות.
— מה קרה?
שתיקה.
— הי?
— סבתא גילתה. שהבאתי לך אותו. אמרה שאם עוד פעם — תשלח אותי לפנימייה.
— היא לא יכולה סתם כך.
— היא יכולה. היא האפוטרופוסית שלי. אמא בקושי מגיעה.
הרוח גרפה שקית ניילון בחצר.
— איך קוראים לך?
— לירון.
— לירון, אם אני אדבר עם סבתא שלך?
— לא יעזור. היא קשה.
— אולי היא פשוט עייפה. לבדה איתך. לא פשוט.
לירון נחרה, בוגרת מגילה:
— היא רוצה את קצבת האפוטרופסות. אני רק תוספת.
משהו באבי התעורר, דבר שהוא כבר שכח שקיים בו.
— בואי. — לאן? — לסבתא שלך. נדבר.
דלת הדירה בקומה השלישית נפתחה על ידי אישה כבת שישים וחמש, שפתיים דוקות, מבט חד כסכין.
— מה אתה רוצה?
— שלום. אני אבי, שכן. רציתי לדבר על לירון.
— מה עשתה עוד?
— שום דבר רע. היא עזרה לי מאוד לא מכבר. ילדה טובה.
— ילדה טובה שמביאה פשעים מהרחוב לדירה שלי. יש לי לחץ דם גבוה, אתה יודע מה זה לגדל ילדה עם לחץ דם גבוה?
— אני מבין שזה לא פשוט.
— אתה לא מבין כלום. — היא התחילה לסגור את הדלת.
אבי שם את כף היד על המשטח, לא דוחף, רק נשאר.
— חכי רגע. רק רגע אחד.
היא עצרה, הדלת פתוחה חצי טפח.
— אתה זה עם החתול?
— כן.
— שלא תעז לתת לה לשוטט בפחי אשפה! ולהטריד אנשים זרים!
— היא לא מטרידה. היא מצילה. ואני — אני יכול לעזור. באמת.
האישה נשענה על מזוזת הדלת, כאילו משקל כלשהו ירד ממנה פתאום.
— קשה לי איתה, — אמרה בקול חלש יותר. — לא ביקשתי את זה. הבת שלי נעדרת כל הזמן. ואני בגיל הזה, לבד, צריכה…
— אני מבין. אבל לירון מיוחדת. היא באמת מנסה לעזור.
— החתולים האלה שלה. מאיפה היא מביאה אותם? השכנים מתלוננים. הוועד בית כתב לי מכתב.
— ואם אני אעזור? עם החתולים. אקח אם צריך. אמצא להם בית. אתן לך את המספר שלי, תתקשרי בכל פעם שמתלוננים — זה יהיה אליי, לא אלייך.
האישה בחנה אותו עוד רגע, שתי שניות שהרגישו כמו דין וחשבון שלם.
— תעשה מה שאתה רוצה. רק שלא יהיו תלונות. ושלא תבוא יותר לדפוק לי בדלת בלי להתקשר קודם.
אבי הנהן. פנה ללירון:
— שמעת? אפשר להמשיך להציל. אני אתמוך.
לירון קרנה כולה, כאילו מישהו הדליק בה מתג. הסבתא נופפה ביד ונעלמה למטבח.
בבית, מביט בפיצי הנרדם, אבי הבין: משהו השתנה. בלי חזרה.
נייד. שם ברשימת אנשי הקשר: "תמר הנהלת חשבונות". אצבעות רועדות.
אבי שאף אוויר עמוק, הקיש "חיוג".
צלצול. אחד. שניים. שלושה.
— הלו?
קול תמר, חמים, מעט מופתע.
— זה אבי. אני… — הוא נתקע. מה בעצם רוצים לומר. — רציתי לשאול, את לא שכחת איך מחייכים?
שתיקה. אז — צחוק, קצר ואמיתי.
— לא. לא שכחתי.
— תמר, אני… אפשר לדבר אלייך? ואולי קפה, לא במשרד. איפשהו בעיר?
— מגיע הזמן, — היא ענתה בפשטות. — מחר בשש?
— כן. בוודאי. תודה.
הניתוק. הלב דפק בגרון.
פיצי התעורר, התמתח, עלה לברכיים.
— אתה יודע מה, — אמר אבי אליו. — נראה שהחזקנו מעמד, שנינו.
בבוקר צלצול בדלת. על הסף — לירון. בידיים קופסה חדשה.
— עוד? — אבי חייך.
— גור כלבים. קטן ממש. מצאתי אצל פחי האשפה.
— תני כאן, — אבי קיבל את הקופסה. — נסתדר.
— תודה! לא אשכח אותך. לעולם.
— וגם אני לא אשכח אותך. את המצילה שלנו.
בערב, בקפה ברחוב דיזנגוף, תמר הביטה בתמונות של פיצי והגור החדש בנייד, אצבעה מחליקה על המסך מתמונה לתמונה.
— עוד קצת ויהיה לך מקלט שלם בבית!
— כנראה. הסבתא של לירון כבר לא עונה לי בטלפון שלוש פעמים ביום, זה הישג.
— אבי, אני שמחה. שהתקשרת. ששנינו כאן.
— גם אני. מחר אני צריך לקחת את הכלבלב לבדיקה אצל הווטרינר ברחוב אבן גבירול. תבואי איתי?
היא הניחה את ידה על ידו, בלי לענות במילים, והושיטה את הנייד שלו אליו — ברקע, הודעה חדשה מלירון: "הוא נושך לי את הנעליים!! מה עושים??"
